בסוף מאי (2008) כתבה אורטל, מסטרנטית בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, פוסט ב”העוקץ” על אירוע שהתרחש, לדבריה, בינה לבין מרצה בחוג. לדבריה, המרצה הציק לה בהערות גזעניות ביחס למוצאה העדתי (מרוקאי), אך בסופו של דבר ההצקות הפכו איכשהו לפלירט וזה הוביל לרומן קצרצר. הרומן, לעדותה של אורטל, הסתיים לפני שנתיים, ואילו עתה היא כתבה על אודותיו מפני שהמרצה מסתובב בחוג ומתרברב בכיבושו המיני, דבר שמוציא לה שם רע ומעיב על מעמדה ועתידה בחוג. הפוסט של אורטל הניב מאות תגובות סוערות מאוד, ובהן עדויות אנונימיות של סטודנטיות אחרות בחוג על סחטנות מינית של מרצה אחר, אשר מתגמל את הסטודנטיות הנענות להצעותיו המיניות במלגות נכספות, ופוגע בקידומן המקצועי של אלה שאינן נעתרות לדרישותיו. נטען שהסטודנטיות הללו יידעו את האוניברסיטה בדרכים שונות לאורך השנים, אך פניותיהן לא הניבו מעשים. האוניברסיטה והחוג חוזרים ואומרים שמכיוון שהן אינן מוכנות להגיש תלונה רשמית – לא ניתן לטפל בנושא. הדברים כבר הגיע למקומונים בירושלים ולעיתון גלובס.
במשך מספר שבועות לא הגבתי למקרא הדברים, מכיוון שלא האוניברסיטה, לא החוג לסוציולוגיה ולא הסטודנטיות ביקשו את חוות דעתי, ולא נראה שמי מן המשתתפות בשיח האינטרנטי מבקשות חוות דעת משפטית. ברגע מסויים בקשה העיתונאית אילאיל באום מן המקומון ידיעות ירושלים את התייחסותי, ולכן הגבתי לדברים כמיטב הבנתי. לאחר פרסום כתבתה הגיעו אלי עוד ועוד דברים שלא היו ידועים לי, ולכן ברצוני להבהיר את המצב המשפטי, כפי שאני מבינה אותו, לאור המידע הנוסף שאנשים בחרו להעביר אלי. זאת כדי לסייע למתעניינים הרבים בפרשה להבין את המצב המשפטי, וכמובן – לסייע לכל הנוגעות בדבר להבין מה אומר החוק ומה האפשרויות המשפטיות הפתוחות בפניהן.
השתלשלות הדברים כפי שתארה אותם אורטל בפוסט שלה אינה מעידה על עבירה. אורטל מתארת סטוץ מיני קצר שהתרחש ברצון הדדי ומתוך בחירה חופשית בין מרצה בחוג לסוציולוגיה לבין סטודנטית באותו חוג. בעדותה זו של אורטל אין זכר לניצול סמכות או לניצול מרות. יש לזכור שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ושני אנשים בוגרים רשאים לבחור לקיים ביניהם מגע מיני – אפילו אם ראשיתו בהערות גזעניות מכוערות. הדבר מותר וחוקי. וטוב וחשוב שכך. כדי שמגע כזה יהיה אינוס, צריך שהתרחש בלא הסכמתה החופשית של הסטודנטית, כלומר עקב הפעלת לחץ, סמכות, כוח, או ניצול תלות. כאמור, מתוך עדותה של אורטל נשמע שלא אלה היו הנסיבות.
באשר להטרדה מינית: רומן, סטוץ או כל מגע מיני אחר לעולם אינו מהווה הטרדה מינית. החוק למניעת הטרדה מינית מונה בדיוק חמש התנהגויות שיכולות להיות הטרדה מינית: סחיטה מינית באיומים; מעשה מגונה אסור בחוק העונשין; הצעות מיניות חוזרות ונשנות למי שלא היתה מעוניינת בכך (ואם לא היתה כפופה למטריד – הראתה לו שאינה מעוניינת); התייחסויות חוזרות ונשנות למיניותה של מי שלא היתה מעוניינת בכך (ואם לא היתה כפופה למטריד – הראתה לו שאינה מעוניינת); ביזוי או השפלה של אדם על רקע מינו, מיניותו או נטייתו המינית. מתוך עדותה של אורטל, אף אחד מאלה לא התקיימו בקשר בינה לבין המרצה. (בית הדין הארצי לעבודה אמנם קבע לפני מספר שבועות שקשר מיני יכול להחשב להטרדה מינית; אך פסיקתו זו אינה מעוגנת בחוק, ולכן לא רק שהיא מוטעית ומטעה אלא היא בטלה ואינה מהווה תקדים. לניתוח ראו פוסט נפרד).
כדי שהתנהגותו של המרצה תהווה עבירת משמעת באוניברסיטה, על האוניברסיטה העברית להחליט שמרצה המקיים יחסי מין עם סטודנטית (ולכל הפחות עם סטודנטית הלומדת בחוגו) נוהג באופן בלתי הולם. לטעמי, בהחלט יש מקום לקבוע הוראה כזו, ולו בסייגים (למשל, שמרצה המנהל קשר כזה חייב לדווח עליו לראש החוג, כפי שמקובל במקומות מסויימים). הוראה כזו קיימת, כידוע, באוניברסיטאות רבות ברחבי העולם, וכך ראוי. גם בארץ הוראה כזו קיימת בצבא ובגופים ציבוריים רבים. וכך ראוי. כדי למנוע מצבים שראשיתם בכייף – וסופם עלול להיות פוגעני ואף הרסני, בודאי לצד החלש יותר מבחינה מוסדות. האוניברסיטה העברית, כמו שאר האוניברסיטאות, אינה מעלה על דעתה לקבוע הוראה כזו (את מעט מאוד הוראותיו של תקנון המשמעת של חברי הסגל ניתן למצוא כאן. ישנו איסור על “התנהגות לא הולמת”, אך אין כל התייחסות למגעים מיניים בין מרצים לסטודנטים). על כך ניתן וראוי לבקרה.
מקורות יודעי דבר טוענים שמעבר לסטוץ בין הסטודנטית והמרצה, הוא הוסיף להציע לה הצעות מיניות, לספר לה סיפורים מיניים ולהתייחס למיניותה גם אחרי שהיא כבר לא היתה מעוניינת בכך והבהירה לו זאת. התנהגות כזו בהחלט יכולה להוות הטרדה מינית אסורה על פי חוק. אם אכן נהג המרצה כך (ואני כמובן איני נוקטת עמדה בשאלה זו, כיוון שאיני בית משפט והאמת אינה ידועה לי), הרי שביצע עבירת משמעת, שעל האוניברסיטה היה לטפל בה. בנוסף, הוא ביצע עבירה פלילית שדינה שנתיים מאסר, וכן גרם לאורטל נזק באופן שמאפשר לה לתבוע ממנו פיצויים – הן בסך של 60,000 ש”ח, והן בגין הנזקים שנגרמו לה (למשל אבדן ימי עבודה, הוצאות עבור טיפול בריאותי או נפשי). במקרה כזה, אורטל יכולה להתלונן במשטרה, וכן לתבוע מן המרצה פיצויים בבית הדין לעבודה.
זאת ועוד: אם אכן נהג המרצה כך, והדבר נודע לאוניברסיטה בכל דרך שהיא, והיא לא בררה את הנושא ולא טיפלה בו מיד וביעילות על פי חוק, אזי גם האוניברסיטה אחראית משפטית כלפי אורטל, ואורטל יכולה לתבוע גם אותה בבית הדין לעבודה ולדרוש ממנה את הפיצויים (כיסה של האוניברסיטה בודאי עמוק יותר וכדאי לתבוע אותה). ואם, כפי שטוענים יודעי דבר, מרצים באוניברסיטה ואולי גם ראש החוג ידעו על אודות האירוע, אך לא ידעו שחובת המוסד לטפל בו ולכן לא עשו דבר, אזי האוניברסיטה הפרה את חובתה החוקית להבהיר לכל עובדיה מהן הוראות החוק, מה מותר ומה אסור, ומה עליהם לעשות. גם על הפרה זו אורטל יכולה להפרע מן האוניברסיטה בתביעה בבית הדין לעבודה.
לגבי עדויותיהן של הסטודנטיות האחרות. אם אכן הפרופ’ השני דרש (במפורש או במשתמע) טובות הנאה מיניות כדי להעניק מלגות (או לכל קידום מקצועי אחר) באופן שיכול להחשב כסחיטה מינית באיומים, אזי הוא ביצע לכאורה הטרדה מינית מסוג סחיטה מינית באיומים. זוהי עבירה חמורה, שדינה המירבי עשר שנות מאסר. הסטודנטיות יכולות להגיש נגדו תלונה בתוך האוניברסיטה, להגיש תלונה במשטרה, ולתבוע אותו בבית הדין לעבודה. תקופת ההתיישנות על העבירה הפלילית היא תשע שנים, ועל התביעה של האוניברסיטה בבית הדין לעבודה – שלוש שנים.
פניותיהן של הסטודנטיות לאוניברסיטה במהלך השנים הטילו על האוניברסיטה מיד חובה חוקית לברר את המקרה, לטפל בו, למנוע את השנות ההטרדות, להעניש את המטריד ולהבטיח שהסטודנטיות לא יוטרדו שוב. מן הדברים עולה שהאוניברסיטה לא עמדה באף אחת מחובותיה אלה. יתירה מכך, דומה שהמרצים בחוג לא ידעו שחובה על האוניברסיטה לפעול, מה שמלמד שהאוניברסיטה מעלה גם בחובתה להבהיר לעובדיה את הוראות החוק למניעת הטרדה מינית. על כל אלה, הסטודנטיות זכאיות לתבוע את האוניברסיטה בבית הדין לעבודה, לדרוש פיצויים, ולדרוש שהאוניברסיטה תמלא את חובותיה.
זאת ועוד. גורמים בחוג לסוציולוגיה מדווחים שבחודשים האחרונים התייצבו מספר נשים בפני הגורמים המוסמכים ביותר באוניברסיטה ודווחו להם על דרישותיו המיניות של פרופ’ זה מהן לאורך השנים. עד כה, ככל הנראה לא נעשה דבר.
העצוב בסיפור הוא כמובן שהסטודנטיות עלולות שלא לממש את זכויותיהן המשפטיות ולא להתלונן או לתבוע. ממש כמו המוני סטודנטיות לפניהן (ואחריהן?). וכך תוכל האוניברסיטה להמשיך להתעלם מחובותיה על פי חוק ולעודד בכך, במשתמע, מרצים לנהוג ככל העולה על רוחם.
ואולם, העניין האדיר בנושא פותח פתח לאפשרות שאולי הפעם סטודנטיות תחלטנה לעמוד על זכויותיהן ולתבוע טיפול הולם בנזקים שנגרמים להם. הצעד הראשון שעליהן לעשות הוא למצוא זו את זו ולפעול ביחד, וביעוץ משפטי טוב. סטודנטית אחת לבד עלולה להנזק, אך קבוצה גדולה הפועלת כדין בהכרח מוגנת יותר. חלק מהן כבר אינן כפופות לאנשי החוג לסוציולוגיה בירושלים. חלקן מרצות, ואף בעלות קביעות. יחדיו הן יכולות להגיש תלונה במשטרה ולהגיש תביעה חמורה ביותר בבית הדין לעבודה,
גם סטודנטיות וסטודנטים שלא נפגעו יכולים לפעול. הם יכולים לעמוד על זכויותיהם. הם יכולים לדרוש שהתנהגויות כאלה שתוארו כאן תוכרנה כלא נאותות ותטופלנה. הם יכולים להביא לשינוי אוירה. אין דבר העומד בפני הרצון. חוץ מאשר הפחד.