אחת ההקרנות הפחות צפופות בפסטיבל הסרטים בירושלים, באולם הכי קטן, היתה של הסרט התיעודי “להילחם בשתיקה”, העוסק בקרבנות אונס בקונגו (סרטן של הבמאיות ההולנדיות אילזה ופמקה ון-ולזן הוא משנת 2007, דובר צרפתית וסווהילית). קל להבין מדוע באי הפסיטבל לא התנדבו להתוודע למצוקתן קורעת הלב של הנאנסות (ועוד בקונגו); אבל חבל, כי הסרט הקנה גם מידע חשוב וגם תובנות מאלפות. אגע במקצתן.
 
מאמצע שנות התשעים של המאה העשרים ועד ראשית המאה העשרים ואחת התחוללה בקונגו מלחמת אזרחים עקובה מדם. מזויינים מפלגים שונים, כמו גם חיילים של צבאות המדינות השכנות טבחו באזרחים, התעללו בהם ובזזו אותם. המלחמה עלתה בחייהם של כחמישה מליון קרבנות. בנוסף למעשי הרצח, ההתעללות והביזה, המלחמה התאפיינה גם במעשי אונס רבים, שהמיטו חורבן על רבבות מנשות קונגו, וכפועל יוצא – גם על משפחותיהן ועל קהילותיהן. כשמונים אלף נשים, נערות וילדות דיווחו שנאנסו בתקופה זו; מכיוון שקונגו היא חברה פטריארכלית מסורתית, ונאנסות  נתפסות כאשמות  באונס שעברו, מעריכים שמספרן של הנאנסות שלא דיווחו על מעשי זוועה שנעשו בהן גדול לאין שיעור.
 
מעשי האונס שדווחו היו אלימים במידה שלא תתואר. חבורות של חיילים חטפו נשים, נערות וילדות שנקרו בדרכן; החיילים הפשיטו את קרבנותיהם, הכו אותן, בעטו בהן, התעללו בהן, ואנסו אותן בחבורה. נשים הרות הפילו וולדות, ורבות דיממו תקופות ארוכות, וסבלו נזקים בריאותיים חמורים. ריבוי מעשי האונס הפך את ההתנהגות ל”נורמטיבית”, ונשים רבות נפלו קרבן גם לאזרחים. אך בכל אלה לא היה כדי לשנות את הנורמות הנוהגות בקונגו, על פיהן אישה שנאנסה אשמה כלפי בעלה במעשה האונס. האונס שבוצע באישה נתפס כפוגע בהדרת-כבודו של הבעל, והאישה נתפסת כאחראית לחילול הכבוד. גבר המכבד את עצמו, מגרש את אישתו שנאנסה ומשיבה להוריה, שכן בושה היא לו “לחלוק” אישה עם גברים אחרים. החברה הגברית מקפידה לעמוד על משמרה של נורמת כבוד זו. גבר שלא מגרש את אישתו זוכה לבוז, לגלוג והשפלה מצד עמיתיו, המזלזלים בו בפומבי על נכונותו לחלוק את אישתו עם גברים אחרים. לאחר שהיא מגורשת בבושה, יש שילדיה של הנאנסת נשארים אצל האב, והוא נושא אישה אחרת שתגדלם; יש שהם נותרים עם אימם המגורשת. בכל מקרה הם סובלים הן מהתפרקות המשפחה והן מהשפלת האם. גם בני משפחתה המקורית של האישה (הוריה, אחים ואחיות) משתתפים בהשפלתה. לכן מרבית הנאנסות מעדיפות, אם עולה בידן, לנצור את חרפתן ולא לדווח על מה שנעשה להן.
 
עד שנת 2002 (טוענות יוצרות הסרט) לא היה בקונגו איסור על אונס. בשנת 2002 נחקק לראשונה סעיף האוסר על חדירה מינית לגופה של אישה ללא הסכמתה. פעילות פמיניסטיות מביאות את בשורת האיסור החדש לציבור הרחב, לגברים שנשותיהם נאנסו, כמו גם לשוטרים, לקציני צבא, ולשאר אנשי רשויות אכיפת החוק. הן מסבירות מהו אונס, ומדוע הוא פסול. הן מבארות מה משמעות החדירה לגופה של אישה ללא הסכמתה, ולמה זה רע. במסגרת העלאת המודעות לאיסור החדש הן מעלות במרכזי כפרים הצגות המדגימות כיצד נראים מעשי אונס, ומנסות להמחיש את האכזריות והברוטליות שבמעשים. הפעילות הפמיניסטיות עורכות השתלמויות לגברים שנשותיהם נאנסו, ומסבירות שאישה שנאנסה אינה אשמה במה שנעשה לה, ולכן אין הצדקה להענישה. הן משכנעות גברים שאין הצדקה לגרש אישה שנאנסה, מכיוון שהיא אינה אחראית לאונס שבוצע בה. יש שהן מצליחות. הסרט מציג שני גברים שהסכימו לקחת בחזרה את נשותיהם שנאנסו. האחד מסביר, למצלמה, שהחליט לסלוח לאישתו, לאחר שהיא בקשה את סליחתו, מכיוון שאין בידו לקנות לו אישה חדשה, ועדיף שהנאנסת תגדל את ילדיהם מאשר שאלה ישארו חסרי אם. האחר מופיע בפני קהלים ומצהיר שבזכות ההשתלמות בה השתתף הוא למד והבין שאישה שנאנסה אינה אשמה, ולכן אין הצדקה לגרשה ולהענישה. לכן לקח את אישתו בחזרה והוא אוהב אותה ומנסה לנחם אותה על הסבל שעברה. גברים בקהל מגחכים.
 
לאחר הרצאה על האיסור החדש שהוטל על אונס שהועברה לקהל של שוטרים, קציני צבא ואנשי אכיפת החוק, הגיבו חלק מן הגברים לדברים. האחד טען שמה שגורם למעשי האונס הוא התנהגותן הלא צנועה של נשים: אלה מסתובבות בשעות מאוחרות במקומות לא צנועים, ובכך מזמינות את מעשי האונס ומביאות אותם על עצמן. גבר אחר החרה החזיק ואמר שהבעיה היא בסגנון הלבוש הנשי החדש, הבלתי צנוע: בנעוריו, אמר, ידעה כל אישה שעליה לכסות את גופה במספר שכבות של בגדים; בימנו, לעומת זאת, אפשר לראות נשים שעל גופן שכבת בגדים אחת בלבד! מה הפלא שהן נאנסות? ולמה מאשימים את הגברים, ולא את האשמות האמיתיות? גבר שלישי אמר שהחקיקה החדשה מרחיקת לכת, ועכשיו כל דבר שגבר עושה בנוכחות אישה הוא עבירה פלילית: מספיק להסתכל על אישה או לגעת באפה – וכבר אתה מואשם באונס ומושלך לכלא! גבר רביעי, קצין בצבא, קבע שמקרי האונס לא התרחשו בקונגו לפני המלחמה; האנסים הם החיילים הזרים, לא “האנשים שלנו”. ואם “האנשים שלנו” אף הם אונסים – הרי זה מפני שלמדו זאת מן החיילים הזרים, אנשי האוייב הרע, שהם אכזריים וחסרי מוסר ופוגעים בנשותינו. הבעיה היא בזרים, באחרים, בזולת; לא בנו.
 
את מביטה בסרט וליבך נחמץ, ויוצא אל נשות קונגו וסבלותיהן. ובעל כרחך את חושבת גם על נשות ישראל, וסבלותיהן. קונגו, הסרט מלמד, רחוקה מאיתנו שנות אור. ממש מעבר להרי החושך. או שמא היא אינה אלא בבואה מוגדלת הניבטת אלינו במראה של מסך הכסף? (ואת כמ
עט שואלת את עצמך: האם הטקסטים המיזוגניים, המעוותים הללו מוחדרים למוחותיהם של חלק מן הגברים, בכל העולם, בכל התרבויות, בכל השפות, על ידי כוח על טבעי, המשדר אותם במשדרי ענק מן החלל החיצון? האם הם מועברים על ידי חיידקים המצויים במים מזוהמים?) 

עדכון חדשותי לגבי המשך האונס בקונגו.