החלטתו של השופט  צבי זילברטל, לחשוף את שמה של פרופ’ תמר כפרי כדי לאפשר דיון ציבורי פתוח בתופעה החמורה של ניצול מיני, לא יכלה להתפרסם במועד מועיל יותר.  מסתבר שבמסגרת יחסי טיפול נפשי שהתקיימו בשנים 2000 – 2001, פרופ’ כפרי גבתה ממטופל תשלום על ידי עבודה בגינתה, תיקוני אינסטלציה – וניהול “רומן”. לכאורה “רומן” בהסכמה, בין שני בוגרים בני 55. כאשר המטופל הגיש נגדה תלונה – היא הכחישה מכל וכל, וטענה בתוקף שהכל שקר וכזב ופגיעה בשמה הטוב. מן הדברים משתמע, כמובן, שהמטופל בודאי אינו יציב בנפשו, והוא מתאנה לשווא לבעלת המקצוע הנכבדת, בעלת המוניטין והמעמד. למזלו הרב, המטופל הציג הקלטה המוכיחה שאכן התקיים קשר מיני, וכך נחשף קלונה של הפסיכיאטרית ושקרה יצא לאור. השופט זילברטל קבע שיש עניין ציבורי מובהק לדון ביסודיות בקשר המיוחד שבין מטפל למטופל, ולחשוף את סכנת הניצול שהוא מכיל בקרבו. ואכן, נקודות רבות בסיפור זה מצדיקות דיון ציבורי נוקב.
 
הנקודה הראשונה שהסיפור מבהיר היא פשוטה אך קריטית: תיעוד אובייקטיבי, כמו הקלטה פשוטה, יכול לחרוץ את גורלו של תיק מסוג זה. כל עוד המטופל מאשים והרופאה מכחישה – זה מצב של “מילה שלו מול מילה שלה”, כשהמוניטין, המקצועיות והמעמד שלה עלולים להכריע את הכף נגדו. אך מן הרגע בו קולה נשמע בהקלטה מודה ש”לא הייתי צריכה להרשות שזה יקרה… הצלחנו לפגוע אחד בשני בצורה פראית…”, שוב אין זו “מילה מול מילה”, אלא הוכחה מול שקר. חשוב שהציבור הרחב ידע את הכלל הבסיסי שכל עורכת דין העוסקת בתחום מבהירה ללקוחותיה: תיעוד, תיעוד, תיעוד. כשמתנהל קשר מיני שיתכן שיש בו ניצול מיני, על הצד המרגיש מנוצל לנסות לדאוג לראיה חיצונית כלשהי, בדמות הקלטה, מכתב, הודעת SMS, מייל, עדות של אדם נוסף שיראה או ישמע משהו אינטימי, או כל דבר אחר שיכול לחסוך את המצב הקשה של “מילה מול מילה”; מצב המוביל את הנאשם להתעמר במתלוננים כלפיו, לנסות לחתור תחת אמינותם ולגרום להם בכך לנזקים נוספים.
 
נקודה שניה היא כללי האתיקה של מקצוע הרפואה. כפי שסיפור זה חושף, לא רק פסיכיאטרים ופסיכולוגים, אלא כלל הרופאים בישראל מוגבלים בתקנות אתיות שאוסרות עליהם לקיים יחסי מין עם מטופלים לא רק במהלך הטיפול – אלא גם שנתיים (ולפעמים שלוש שנים) אחרי שהסתיים. זאת מתוך הבנה שקשר טיפולי מכל סוג שהוא יוצר יחסי כוח ותלות, וכאשר יחסי מין מתנהלים במקום בו יש גם יחסי כח ותלות – קשה לדעת האם “הסכמה” היתה “הסכמה חופשית”. יש חשש סביר ש”רומן בין בוגרים מסכימים” הושפע מנכונותו של הכפוף לרָצות את בעל הכוח; מחשש שמא בעל הכוח ינטור וינקום; מתחושת קטנות לעומתו, המובילה להתבטלות; או סתם מהסתנוורות ממעמדו, אשר עלולה לפגוע בשיקול הדעת וביכולתו של הצד הכפוף לבחור במה שבאמת טוב לו. בנסיבות אלה, אנשי המקצוע מגבילים את עצמם ומטילים על עצמם איסור אתי לקיים קשרים מיניים או אינטימיים עם מי שכפופים לכוחם המקצועי. נכון, כמובן, כפי שהמקרה של פרופ’ כפרי מוכיח, שתמיד יש מי שיחצו גם קווים אדומים. אך כשיש תקנות אתיות, כללי ההתנהלות ברורים הרבה יותר, ואנשים נורטיביים רבים יכבדו אותם וימנעו מהפרתם (בין אם מתוך מחוייבות ובין אם סתם מתוך חשש להתפס).
 
האנלוגיה לעולם ההשכלה הגבוהה מדברת בעד עצמה. אם רופאי העיניים והשיניים אסרו על עצמם בכללים אתיים לקיים מגעים מיניים עם מטופלים – קשה ללהבין את הלהט שבו מרצים כה רבים מסרבים לדון בהכפפת עצמם לכללים דומים. שהרי ברור שסטודנטיות וסטודנטים שהם צעירים לפעמים בעשרות שנים מן המרצים, מרגישים קטנים וחסרי חשיבות לעומתם, תלויים בהם בדרכים רבות, מבקשים לרצותם, לשאת חן בעיניהם ולהרשים אותם, ומפחדים לאכזב אותם. בנסיבות כאלה, ברור ש”רומן” אינו בהכרח מתקיים בהסכמה חופשית מלאה, ולא תמיד משרת את האינטרסים של צד הכפוף. לכן הוא עלול להוביל לתחושות קשות מאוד של השפלה, בושה וירידת ערך עצמי.
 
וזה המקום להוסיף: היחסים הימי-ביניימים, הפיאודליים בין מרצה למונחה למסטר או לדוקטורט מכילים הרבה פרצות הקוראות לניצול. דוקטורנטים ומסטרנטים כותבים מבחנים במקום המנחים שלהם, בודקים מבחנים, מעבירים שיעורים, כותבים פרקים בספרים ובמאמרים, מכינים אינדקסים, ולפעמים גם שומרים על ביתו של המנחה כשהוא בכנס בחו”ל. על זאת – חינם אין כסף. בעולם האקדמי זה נראה כל כך מובן מאליו שלכאורה אין על מה לדבר. אבל כל אלה הם סוגים של ניצול, שכן הם מהווים תשלום למנחה באמצעים שאינם כספיים. ממש כמו הגינון והאינסטלציה שהפסיכיאטרית קבלה מן המטופל שלה. ממש כשם שאסור לרופאה לקבל שירותי גינון ואינסטלציה ממטופל – כך צריכה האקדמיה לאסור על מרצים לקבל כל שירות חינם מסטודנטים ומונחים. וכשיופנמו נורמות אלה, יהיה קל יותר לראות שגם “רומן” הוא פריצת גבול מקצועי שמכיל פוטנציאל של נזק.  

ראו שאר הכתבות בנושא ניצול מיני באוניברסיטאות. 

ראו כתבה בנושא הקוד האתי הנחוץ באוניברסיטאות בדה-מרקר, 28.8.08