על פמיניזם וחופש הביטוי, ופסק הדין בעניין “תפוזינה”

אחד ההישגים הרבים של מכפישי הפמיניזם ויריביו הוא יצירת הזיהוי הציבורי המובן מאליו בין “פמיניזם” ו”איום על חופש הביטוי”. חופש הביטוי, הוא, כידוע, ערך חברתי מקודש, נשמת אפן של הדמוקרטיה והשקפת העולם הליבראלית. הפמיניזם, טוענים מבקריו, כל כולו אידאולוגיה של סתימת פיות, טרור והשתקה. הפמיניסטיות מנסות לטרפד את הביטוי האמנותי החופשי באמצעות איסורים על הפצת פורנוגרפיה; להגביל, בתואנה של “הטרדה מינית”, ביטויים חברתיים של מיניות חברמנית, סחבקית; להשתיק כל גילוי בריא של הומור וחיוניות על ידי הטלת צנזורה אימתנית של הקוד ה”פוליטיקלי קורקט”.

אבל, ממש כמו בהקשרים רבים אחרים, האשמות אלה מבלבלות בין סובב ומסובב, ומצליחות להפוך את המציאות על ראשה. כדאי, לכן, להיזכר במושכלות יסוד, ולא להכנע לדמגוגיה מתלהמת.

חשיבותו האדירה של חופש הביטוי למשטר הדמוקרטי ולאורח החיים הליבראלי איננה קשורה בהנאה החושית שניתן להפיק מפרסומים אירוטיים, “שובבים” או “כבדים”, אלא בהגנה על זכויותיהם של בעלי הדעות החריגות, הבלתי פופולריות, להישמע דווקא כאשר רבים היו מעדיפים להשתיקם. חופש הביטוי נועד להגן על המיעוט הבלתי אהוד, ה”מעצבן”, שהמשטר הדמוקרטי מחויב להבטיח את רווחתו ולשוויון זכויותיו. “קדושתו” של חופש הביטוי נעוצה בהכרה כי קל לרוב שולט להטיל אימה על מיעוט חסר ביטחון, ללעוג לו, להפחידו, לחתור תחת בטחונו העצמי, ולסתום את הגולל על סיכויו להגדיר ולהעצים את עצמו באמצעות מילים ורעיונות, חלומות ותוכניות.

הביטוי הוא האמצעי בעזרתו יכולים חברי קבוצות מיעוט לפתח רעיונות, לשתף ולהשתתף בהם, וכך לשאוב עידוד הדדי, לתמוך, להתחזק ולגדול. מובן כי הרוב השולט אינו מעוניין בהתעצמות כזו של המיעוט, שכן יש בה כדי לסכן את ההגמוניה של השליטים; לכן יש להגן מכל משמר ובכל מחיר דווקא על חופש הביטוי של מי שמבקשים ליצור, לגבש, לבסס או לשמר את זהותם המיעוטית למול רוב בלתי אוהד.

השקפת העולם הפמיניסטית עודנה השקפת עולם מיעוטית ובלתי אהודה. זאת למרות מס השפתיים המתוק מדבש של רבים, המצהירים על תמיכה ב”שוויון זכויות לנשים”, או מכריזים כי שוויון כזה הוא כה מובן שכל התייחסות אליו היא אנכרוניסטית ופתטית, ואף פוגעת בציבור הנשים ומכתימה אותו בצללי העבר. ואולם מחויבות להשקפת עולם פמיניסטית אינה מתמצה בהכרזות שטחיות, צדקניות ומיתממות כי המהפכה המיגדרית הושלמה, כי נשים השיגו כל שניתן להשיג, וכי הגיעה העת להינות מן החיים ולחדול מן המאבקים.

מחויבות פמיניסטית מתחילה בהתבוננות במציאות החברתית, והכרה במשמעויותיה. היא מכילה את המודעות לכך כי נשים, ולא גברים, הן הנסחרות כחפצים בשוק שפחות המין בישראל, ואיש אינו יוצא לרחובות לזעוק חמס. נשים ולא גברים הן הנרצחות בידי בני זוג ובני משפחה, בין על כבוד המשפחה ובין על כל ערך פטריארכלי אחר. נשים, ולא גברים, הן המוכות על ידי בני משפחה אלימים, נאנסות, מוטרדות מינית על בסיס יום יומי, מופלות לרעה במקום העבודה ואף ביתר שאת בתחום דיני האישות.

מודעות פמיניסטית מחייבת ביטוי, אשר יחשוף את התופעות, יבארן, יציגן לציבור, יחברן אלה לאלה, יבהיר את הקשר ביניהן, ילמד את דפוסי הדיכוי והאפליה הקבוצתיים. ביטוי זה איננו פופולרי. הוא מקומם ומעלה את חמתם של מי שהמציאות הקיימת נוחה להם, והם מבקשים להגן עליה מפני הרהור וערעור. הוא זוכה ללעג, קלס, השתלחויות ואיומים שמטרתם להשתיק, לטייח ולמנוע שינוי. לכן הוא זקוק להגנה. הוא זקוק לגיבוי חזק ומשמעותי כדי שיוכל להתפתח ולצמוח למרות ההתנכלויות השיטתיות.

בפסק הדין בעניין נירית ירון (גרוניך) ואח’ נגד וואלה תקשורת ואחרים (מיום 26 בינואר 2004) הכיר השופט ד”ר קובי ורדי בכל אלה, וקבע אותם במשפט הישראלי.

נירית ירון ואחרים יצרו עבור “תפוזינה” פרסומת סקסיסטית, אשר עושה שימוש מסחרי, ציני ומשפיל במיניות הנשית ואף מעודדת פנטזיות של אונס קבוצתי. בעקבות כתבה ביקורתית מאוד שפורסמה על ידי חברת וואלה ביחס לאותה פרסומת, תבעו נירית ירון ואחרים בטענה כי חברת וואלה הוציאה את דיבתם רעה.

הכתבה העיתונאית האמורה קרעה את מסך הצביעות מעל הפירסומאים המיתממים, והטיחה בהם את האמת הברורה כי למען השגת רווחים קלים, אין הם בוחלים בסחר בגופן של נשים ובמיניותן, עד כדי רמיזות מעודדות כלפי אונס קבוצתי. זוהי אמירה פמיניסטית מובהקת, החושפת מנגנון של דיכוי מיגדרי, מבארת אותו ואף קוראת להתנער ממנו ולהוקיעו. תביעת הדיבה, ממש כמו הלעג והזלזול הקודמים שהפגינו התובעים כלפי העמדה הפמיניסטית, היא ניסיון השתקה והפחדה, שמטרתו למנוע התפתחות של מודעות פמיניסטית ולקפח את המיעוט המבקש לקדם מודעות זו.

השופט קובי ורדי לא נבהל ולא התבלבל כאשר קבע בפשטות ובנחרצות כי “בתי המשפט ראו חשיבות מיוחדת לביקורת בנושאים ציבוריים, ולפיכך נראה כי ביישום הגנה ספציפית זו ייתן בית המשפט לחופש הביטוי משקל רב מכפי שיינתן לו בעניינים אחרים“. לגישתו, הבעת עמדה פמיניסטית, אנטי-סקסיסטית בוטה, זקוקה וראויה להגנה. היא מבטאה עמדת מיעוט בלתי אהודה, בעלת ערך ציבורי, וחובה על מערכת משפט של חברה דמוקרטית וליבראלית להבטיח כי תישמע.

לא כל ביטוי הוא בעל אותו ערך, ולא כל ביטוי זקוק וראוי למידה אחת של הגנה. ישנן התבטאויות מזיקות, פוגעות ומשפילות, אשר, בעבור בצע כסף, מחזקות סטראוטיפיים מסוכנים ודעות קדומות מושרשות. המחאה הפמיניסטית נגד ביטויים אלה אינה בהכרח פוגעת בחופש הביטוי המוגן, כיוון שהתבטאויות כאלה אינן בהכרח ראויות להגנה. המחאה הפמיניסטית עצמה, לעומת זאת, בהחלט זקוקה להגנה ובהחלט ראויה לה, שכן היא ביטוי לא אהוד, בעל ערך חברתי, אשר מצוי תחת מתקפה.