זו אינה רשימה של שמחה לאיד. חיים רמון אינו “אויבי”, ואני לא שמחה ב”נפילתו”. עם פרישתו מן הכנסת, אני מבקשת לחשוב על “הפרשייה” שלעולם תלווה את שמו ולהפיק לקחים לעתיד, לכולנו: כיצד, באמת מתגלגל בישראל סיפור של הטרדה מינית.
 
לפני שלוש שנים, בקיץ 2006, כשהתפרסם האישום כנגד רמון בתקיפה מינית, דומה היה שהאיש התגלה במלוא עוצמתו הפוליטית. מאותו יום ועד אחרי הרשעתו בדין, בקיץ 2007, דומה היה שלא היה אדם במערכת הפוליטית – לרבות שוליה הרחבים ביותר – שלא התגייס לתמוך ברמון ולהסתער – כמוהו – בשצף קצף על המתלוננת, על המשטרה, על הפרקליטות, על החוק, ולבסוף – על בית המשפט. העליהום היה רבתי. בכל תקופת ההליך המשפטי ואף אחריו השתרכו תורים ארוכים של חשובים יותר וחשובים פחות להוכיח נאמנות לרמון, ולזעוק את זעקת שברו באמצעי התקשורת, שלקחו על עצמם, לרוב, לשמש שופר ל”מחנה רמון”. להזכיר נשכחות: אפילו שולמית אלוני ויעל דיין החליטו להצטרף ל”מחנה הנכון”, החזק, שדומה היה שבהכרח ינצח, והביעו תמיכה מלאה באיש והסתייגות מן “החוקים הפמיניסטיים המטורפים” שאיפשרו לפגוע בו (אני שבה ומזכירה, כפי שעשיתי בזמנו שוב ושוב, את העובדות שהכל העדיפו להתעלם מהן: רמון הורשע בעבירת “מעשה מגונה” על פי חוק העונשין; עבירה שהיתה על ספר החוקים הישראלי מאז קום המדינה, וגם כשרמון למד משפטים. כל ההבדל הוא שאז העבירה נקראה רק “מעשה מגונה”, והיום היא מוגדרת גם כ”הטרדה מינית”).
 
מן העבר השני התייצב קובץ קטן במיוחד של “החשודות הרגילות”, ואני יכולה להעיד שלמעט בתכניות כמו זו של גבי גזית, לדבר “נגד רמון”, כלומר לצדד בשלטון החוק ובהחלת איסור תקיפה מינית באופן שוויוני גם על “חשובים”, היה חוויה בודדה ובלתי נעימה בעליל.
 
כשרמון הורשע, דומה היה שרעידת אדמה טלטלה את הארץ כולה. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, ורבים בציבור התהלכו הלומי רעם, ולא ידעו את נפשם. דומה היה שהחוק למניעת הטרדה מינית יבוטל, שהפרקליטות ומערכת המשפט יענשו, והמחאה תוליד הר. כשרמון חזר בסערה אל הממשלה, למרות מחאתם של פמיניסטיות, ארגוני שלטון חוק וארגוני נשים, דומה היה שנצחונו הושלם. הוא חזר “בגדול”, ולא הסתיר את כוונתו לנקום ולהנקם. אכזבתם של רבים – ואכזבתן של רבות – מן החוק והליכיו לא הוסתרה. החרדה מנקמתו של השור הזועם – כנ”ל.  
 
מאז חלפה כשנה וחצי, וחיים רמון הכריז על פרישתו מן הפוליטיקה. ובו ביום קראנו בכל אמצעי התקשורת – “ברוך שפטרנו מעונשו של זה”. לפתע ברור לכולם שטוב היה עושה לו פרש כבר אז, עם הרשעתו, וחסך לעצמו ולנו את הבזיון. פתאום כל פובליציסט ופרשן יודעים לנתח שהאיש שהיה “הבטחה” הפך ל”אכזבה”, שכוכבו איבד את זהרו ושהוא אינו מעניין את הציבור. פתאום “נעורי הנצח” שלו, שהתגלו במלוא כיעורם בפרשת התקיפה המינית, שוב אינם משכנעים את הפרשנים, אלא מעוררים גיחוך. פתאום הטוקבקים חושפים עוינות ציבורית רחבה ושמחה בלכתו.   
 
אז מה קרה? נכון, הרבה התרחשויות נוספות מסבכות את התמונה. אולמרט הלך, ציפי לבני לא הרכיבה את הממשלה, קדימה באופוזיציה. אבל רמון התמודד בימי חלדו עם תהפוכות גדולות מאלה. כפי שידע להצמד לשרון ולאולמרט – יכול היה, לכאורה, להצמד לביבי, ללכך פנכה, או ללבני, ולהביא עמה את המהפך שאותו הוא מנבא (לבני, יש לציין, לא הסתייגה ממעשיו, וגם כיום מציעה לו תפקיד מפתח במפלגה. תזכורת למי שהצביעו בעדה כנציגת הנשים). אבל משהו השתבש. רמון נבחר למקום מעליב ברשימת קדימה לכנסת, ואיכשהו איבד את מגע הקסם. כמו גם את הלהט והאנרגיה הבלתי נדלים.
 
המסקנה? המחיר הציבורי לא בהכרח נגלה לעין מייד: יש שחולפות שלוש שנים. אבל בסופו של דבר, אין ארוחות חינם. הציבור מגיב, התקשורת מבטאה, והמחיר נגבה. מסקנה נוספת: כל שהיה צריך לעשות כדי לשנות את מהלך הדברים היה לקבל אחריות, להודות ולהתנצל. זה הכל. היוהרה, היא שהיתה בעוכריו. אילו התנצל – המתלוננת היתה סולחת, היועץ המשפטי לממשלה לא היה מחליט על העמדה לדין, וכל האפיזודה היתה נשכחת. רמון יכול היה להמשיך להבטיח, או אולי אף לממש את ההבטחה הגדולה. כמובן, טוב עוד יותר היה לו הפנים מראש את הציווי הפשוט שלא דוחפים לשון לגופה של אישה שלא הביעה רצון בכך. וכל האמור כאן לא נועד לרמון דווקא, אלא לכל אחד ואחד. חומר למחשבה קדימה.
 
בשולי הדברים יצוין כי מי ששילמה מחיר כבד מנשוא (חוץ מאשר המתלוננת) היא מערכת המשפט בישראל. “פרשת רמון” היתה תירוץ למנות שר משפטים ששם לו למטרה להחליש את מערכת השיפוט ואת העומדת בראשה, וקריאת התיגר שלו פרצה את השער בפני מתקפות חדשות לבקרים מצד בעלי אינטרסים שונים. “תוצאת הלואי” הקשה הזו עלולה להפוך את “פרשת רמון” לראשיתו של עידן עגום לשלטון החוק בישראל. גם את זה יכולה היה רמון לחסוך לנו. את מחיר היוהרה משלמים כולנו.