אז גם דו”ח ועדת דוברת מצטרף לערמת הדו”חות המקצועיים המוכיחים באותות ובמופתים את כישלונה של מערכת החינוך הישראלית. אבל מי שעין אחת רואה בראשו אינו זקוק לדו”חות כשלון מקצועיים; די במבט חטוף בעיתון. אם אפילו מפקד ישראלי אחד נתן הוראה לרמוס ולו בית אחד ברפיח על תושביו – משמע שמערכת החינוך הישראלית נכשלה. אם אפילו חייל ישראלי אחד ביצע הוראה בלתי חוקית בעליל לרמוס ולו בית אחד ברפיח על תושביו – משמע שמערכת החינוך הישראלית נכשלה. נקודה. והכישלון איננו יתום. הוא גם איננו בנה המכוער של אם חד הורית – שרת החינוך. נכון, שרי החינוך לדורותיהם תרמו רבות, ושרי האוצר הוסיפו את שלהם, וארגוני המורים לא עשו דבר למנוע. אבל הכישלון הוא גדול ועמוק יותר, וכולנו שותפים לו. כל אחד וכל אחת מאתנו. ההורים, המשפחה המורחבת, החברים, השכנים, התקשורת, הספורט, האינטלקטואלים, האוניברסיטאות, האזרחים. זהו כישלונן של הספרות, השירה, התרבות. זהו כישלונה הצורב, הכואב עד שקשה לנשום של החברה האזרחית בישראל.
לאחר רצח רבין ידענו להביט אל הציבור הלאומי הדתי ולצפות לחשבון נפש, להתעשתות, להתחדשות ועשייה מתקנת. הגיע הזמן להישיר מבט פנימה. הוא הגיע מזמן, ומיום ליום קשה יותר לנשום. עבורי, עוד אחת מנקודות המשבר המתרבות בקצב מסחרר היתה הדיווח העיתונאי על הדחפור אשר הרס בית, מונית וגן חיות קטן ברפיח, בעוד התושבים המתעוררים משנתם נסים על חייהם. מערכת החינוך נכשלה כישלון מחריד אם אנחנו, אזרחי ישראל, ביצענו את מעשה הזוועה הזה. והגיע הזמן להתעשת, להתחדש ולעשות לתקן. ולא רק בריסון האוכלוסיה הצעירה, העלאת שכר המורות ושינוי שיטות הלימודים ותכניהם. תיקון מערכת החינוך חייב להיות עמוק ומקיף הרבה יותר, ולהתבצע על ידי החברה האזרחית כולה, ועל ידי כל אחד ואחת מאתנו בכל מקום ובכל זמן. כי יותר משכשלנו בהוראת היסטוריה, מתמטיקה ואנגלית, כשלנו בהנחלת ערך היסוד הבסיסי ביותר אשר חרתנו על דגלנו: כבוד האדם.
קדושת החיים; ערך האדם; אהבת הבריות; התחשבות בזולת. ואהבת לרעך כמוך. השנוא עליך אל תעשה לחברך – זוהי התורה כולה. אנחנו מוקפים בקלישאות תרבותיות עייפות שמאסנו בהן וקצה נפשנו לשמוע או לתת עליהן את הדעת. קלישאות אודות ערכים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו; כנתון שלא צריך להשקיע בו ולעבוד עבורו. שאיש אינו חש אחריות לגביו. כאילו די לקלישאות שהן מתנוססות אי שם במורשת ישראל, בספרי הלימוד, בחוקי היסוד. כאילו אפשר לסמוך עליהן שתדאגנה לעצמן. שיהיה בסדר. סמוך.
אבל אי אפשר לסמוך, ולא יהיה בסדר. עובדה. מפקד ישראלי נתן את ההוראה להרוס בית על יושביו וחייל ישראלי ביצע אותה ללא עוררין. כבוד האדם אינו מתכונן על ידי קביעתו בספר החוקים ואפילו לא בתכניות הלימודים של משרד החינוך. הוא מחייב התחשבות, סבלנות, ראיית הזולת ואמפתיה כלפיו בכל מקום ובכל זמן: על הכביש, במשרד, בקניון, בבית בשעת הארוחה ומול הטלוויזיה. בשכבך ובקומך. חינוך לא מתרחש בין שמונה בבוקר ושתיים אחר הצהריים. חברה לא יכולה לחנך לערכים שהיא אינה חיה אותם. צעירים לא מתחנכים למה שהחברה סביבם אינה מאמינה בו באמת. וכבוד האדם הוא משהו שאין לנו כוח אליו; כבד עלינו; יאללה יאללה; בדיוק הקישוט שאפשר להשאיר לאחר כך, כשנתפנה, כשירווח, כשייפתר הסכסוך וישתפר המצב הכלכלי. כשיבוא המשיח. אבל, כדברי המשורר, משיח לא בא. אפילו לא מתקשר.
לא נעים להוכיח בשער, להיות כבדה ומעיקה. מאוד מאוד לא נעים. שהרי גם אני צברית חפיף ובלי “ציונות” בבקשה. ובכלל – מי שמך? אבל איך אפשר לכתוב על כל דבר אחר בלי להתייחס, להגיד, לנקוט עמדה? אז הבושה להטיף מצד אחד, ביחד עם הבושה לכתוב על כל דבר אחר כשהקרקע בוערת משתקות ומשתיקות. והשתיקה היא, הרי, הפשע הכבד ביותר. אז אין מה לעשות: אין מנוס מ”ציונות”, בדיוק במובן המעייף של ערכים, מחוייבות, אידאולוגיה. ויהיו נפוחים, מתישים מביכים ככל שיהיו, עבורנו, הצברים המחוספסים והמחפפים. פשוט, מסתבר, אין ברירה.
האומה האמריקאית רדופה בימים אלה בתמונות הזוועה של חיילים וחיילות צעירים מחייכים בהנאה ובשובבות נוכח גופיהם המעוותים מכאב והשפלה של אסיריהם העירקיים. התמונות מופיעות על המסכים שוב ושוב ושוב. ושוב. והם מביטים ואינם מאמינים: איך זה יכול להיות? יכול להיות. הכל יכול להיות. ומי כמונו יודע. הכל. הדרך היחידה למנוע היא לעשות ולהשקיע ולעמוד על המשמר ולא לחשוב שיכול לקרות לבד. חינוך, כבוד האדם. לא יכול לקרות לבד. פשוט לא.