יום המאבק באלימות נגד נשים, שנת 2010, ייזכר בזכות הצעד המרשים והחשוב שעשתה ד”ר אורלי אינס: חשיפת זהותה וקריאת התיגר על הבושה.

ההטרדה המינית שעליה התלוננה אינס אינה מן החמורות ביותר שנחשפנו להן. על פי המתואר בתקשורת, התלונה היא על כך שהנילון, בר לב, גהר מעל גופה של המתלוננת, עד שהיא נאלצה להדוף אותו, ולאחר מכן איים עליה כי הוא יודע את מספר הטלפון שלה במלון והתקשר אליה כל אותו לילה, כ-14 פעמים. ייתכן שניתן לראות בהתנהגות זו הטרדה מינית מסוג הצעות מיניות חוזרות ונשנות לאחר שהמתלוננת הביעה את סירובה. יתכן שיש כאן הטרדה מינית מסוג סחיטה באיומים. יתכן אפילו שיש גם הטרדה מינית מסוג “מעשה מגונה”, אם כי על פניו לא נראה כך. 

האירוע עצמו אינו חמור מהטרדות מיניות רבות לאינספור שמתרחשות מדי יום, וחומרתו לא היתה מזכה אותו בתשומת לב ציבורית. למרבה הצער, כידוע, מה שזיכה את התלונה בתשומת לב ציבורית הוא ההקשר: תפקידו הרם של הנילון, התלונה האחרת שהוגשה נגדו על ידי אישה אחרת, בגין אונס, ותגובתו לתלונה האחרת, שמדובר היה במגע מיני בהסכמה שניתן לראות בו אורגיה. ההקשר הוא שצבע את האירוע כולו בצהוב חזק, וגרם לתקשורת להסתער עליו ולהעניק לו מקום בלתי פרופורציונלי לעומת התרחשויות דרמטיות הרבה יותר, כמו חקיקת חוק משאל העם נגד הסיכוי לשלום ונגד התקווה לעתיד. ההקשר הוא שהפך את התלונה לחלק מעיסוק תקשורתי מסליד ב”פורנוגרפיה” במקום בפגיעה מינית.

חשיפתה העצמית של ד”ר אינס הפכה את הקערה על פיה: עכשיו ייזכר האירוע בזכות הצעד האמיץ שלה וההשלכה האדירה שלו על תפיסת קורבנות עבירת מין.

מזה זמן שאני כותבת כאן שאחד המכשולים החמורים ביותר בדרכה של החברה למאבק ממשי בתקיפות מיניות למיניהן הוא הבושה; אותה בושה המשתיקה את המתלוננות, מטשטשת את פניהן ומעוותת את קולן. הבושה שהיא מעוזו היציב ביותר של התוקף המיני: הוא יכול לבנות עליה, כמעט בודאות, שתקשה – אם לא תשתק לגמרי – את מאבקה של הנפגעת, ולכן גם של החברה.

כפי ששבתי וכתבתי, מקור הבושה בתרבות הדרת-הכבוד (honor) הפטריארכלית המסורתית. במסגרת השקפת עולם זו, ששלטה בחלקים גדולים של התרבות במשך אלפי שנים, אישה שמיניותה נחשפה על ידי גבר שאינו מוסמך לכך (“בעלה”)  – “חוללה”, כלומר “טומאה” והפכה ל”פגומה”. לכן עליה להתבייש, ולהסתיר את ה”פגם”, את ה”כתם” על הדרת-הכבוד, כדי למעט ככל האפשר את הפגיעה הפומבית במשפחתה ובשמה הטוב של המשפחה. שרידיה של גישה זו עודם חונקים באגרוף של ברזל את רובנו. כשמיניותנו נחשפת – הבושה אופפת אותנו, ואנחנו מתגמדות, מתקפלות, מסתתרות. והתוקף יכול לסמוך על זה, וללכת הלאה.

האלטרנטיבה היא עולם המושתת על ערכים של כבודו הסגולי של האדם (dignity). בעולם כזה, לכל אדם – נשים וגברים כאחד – כבוד סגולי מוחלט, אחיד, אוניברסלי, שלא ניתן לשלול. כשאדם אחד תוקף מינית אדם אחר – כבודו הסגולי של הנפגע אינו מגרע כהוא זה. הוא זכאי ויכול – וכמעט חייב – לזעוק את כאב הפגיעה, מכיוון שהיא מרימה יד לא רק על אנושיותו שלו, אלא על אנושיותו של המין האנושי כולו. בעולם זה, תקיפה מינית של אישה אחת היא הרמת יד לא בהדרת-הכבוד של משפחתה, אלא בכבוד הסגולי של האנושות כולה. לכן הקורבן זכאית להתגייסות חברתית רחבה של החברה המקדשת את אנושיותה, כלומר את כבודה הסגולי, ומבקשת להגן עליהם מפני תוקפנים.

החברה הישראלית הכריזה על עצמה כעל חברת כבוד האדם, כלומר כעל חברה המקדשת את הכבוד הסגולי. היא עשתה זאת כבר בשנת 1992 בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו. 6 שנים אחר כך, בשנת 1998, הכריזה החברה הישראלית, על ידי חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, שכבודו הסגולי של האדם הוא ערך היסוד בהקשר המסויים של הטרדות מיניות. אבל בפועל – הבושה ממשיכה לשלוט בקורבנות, וממשיכה להשליט את הדרת-הכבוד הפטריארכלית המסורתית. כדי לפרוץ מציאות חברתית זו ולקדם את המחויבות האמיתית לכבודו הסגולי של האדם, חייבים לשבור את קשר הבושה. זוהי משימה הדורשת מקורבנות אומץ ציבורי אדיר, והקרבה אישית בלתי הפיכה. היא מחייבת ויתור על פרטיות, ספיגת מציצנות מכוערת, וחשיפת בני משפחה – כולל קטינים. לכן אי אפשר ואסור לדרוש אותה מאף אחת. ואולם כאשר קמה נפגעת תקיפה מינית ומכריזה מלחמה על קשר הבושה, כאשר היא חושפת את פניה וקובעת החלטית, קבל עם ועדה, שאין לה במה להתבייש – היא מקדמת את החברה הישראלית לקראת מימוש הבטחת המחויבות לכבוד הסגולי. על כך יש להודות לד”ר אורלי אינס, ובשל כך ראויה פרשת בר לב להזכר כאירוע בעל חשיבות ציבורית.