בקיץ 2011 העם דורש צדק חברתי. בקול צלול וברור כפי שלא זכור לנו במקומותינו. במקביל, השלטון מפתח מאבק הורדת ידיים עם תורכיה, באטימות סרבנית שגם היא כמעט חסרת תקדים. את הקשר בין שתי ההתפתחויות אפשר לסכם במושגים הלקוחים משיח האינטרסים והפוליטיקה: “הציבור דורש שינוי סדרי העדיפויות התקציביים, תוך התמקדות ברווחת הפרט ולא ביחסי החוץ; השלטון מנסה להסיט את תשומת הלב לאיום קיומי חיצוני, הפעם בדמות תורכיה (אחרי איראן, לפני המדינה הפלסטינית)”. אותו קשר אפשר להגדיר גם במושגי כבוד; את המאבק בין הציבור ובין שלטונו אפשר לבאר ולתאר כמאבק על סוג הכבוד הדומיננטי בחיינו.

 ברשימה קודמת הצעתי כי במושגים של כבוד, המאבק החברתי של קיץ 2011 הוא מאבק על כבוד המחיה (respect). במהלך יולי ואוגוסט ראינו את מעמד הביניים, נאבק על רווחתו, על זכותו לא רק לשרוד, אלא לפרוח; זהו בדיוק מאבק על כבוד מחיה. כבוד המחייה מתייחס לכבודו של כל אדם כפרט אנושי ייחודי, בעל יכולות ייחודיות, צרכים ייחודיים, כישורים ייחודיים וזכויות להביא את ייחודיותו החד-פעמית לידי ביטוי ומימוש. זהו כבודו של כל פרט כמי שהוא. כבוד המחיה של פלוני מכיל את אהבתו לחיי העיר הגדולה וחלומו להיות חלק ממנה, וכבוד המחיה של אלמונית מכיל את משיכתה לתיאטרון ושאיפתה להשתתף בחוג משחק. חברה המכירה בכבוד המחייה של פרטיה, כלומר חברה המכבדת את פרטיה במובן של כבוד מחיה, משתדלת לאפשר לפלוני למצוא מגורים בעיר הגדולה שבה הוא מרגיש שהוא מסוגל למצות את אישיותו, ומשתדלת לאפשר לאלמונית להשתתף בחוגי משחק, שדרכם היא מרגישה שיש בכוחה להוציא את כישוריה מן הכוח אל הפועל. הכרה בכבוד מחיה עולה במשאבים, ולא תמיד אפשר לאפשר לכל חלק מכבוד מחייתו של כל פרט להתגשם. הדגש הוא על ההתכוונות: חברת כבוד מחיה מתאמצת לממש את מירב כבוד מחייתם של מירב פרטיה; היא מגדירה את סדר העדיפויות שלה כך שכבוד המחיה של מירב הפרטים נלקח בחשבון.

 חברת כבוד מחיה היא, בהכרח, חברה שמקדשת גם, וקודם לכל, את כבודם הסגולי (dignity) של כל פרטיה. הכבוד הסגולי הוא כבודו של כל אדם כיצור אנושי. הוא מתייחס לאותו חלק בכל אדם הזהה בכולנו: הצרכים הבסיסיים ביותר והשאיפות הבסיסיות ביותר המאפשרים לכל אחד מאיתנו לחיות חיים אנושיים; לשרוד כבן אדם. הכבוד הסגולי מתייחס לדיור, למזון, לביגוד, לחינוך, לרפואה, לחופש ביטוי. זהו הנדבך הראשון בעולם הכבוד ההומאני. הוא מכיר בערכו המוחלט של האדם כיצור אנושי, ומחייב לאפשר לכל אדם לחיות בבטחה כבן אדם. (במקביל, הוא מכיר בערכו המוחלט של כל יצור חי אחר, ומחייב לאפשר לכל יונק לחיות בבטחה כיונק, ולכל בעל כנף לחיות בבטחה כבעל כנף). רק כאשר חברה מבטיחה את כבודם הסגולי של פרטיה, יש מקום לדרוש שהיא תתקדם ותהפוך מחברת כבוד סגולי לחברת כבוד מחיה. כשלכל הפרטים יש דיור, מזון, שירותי בריאות וחינוך, יש מקום לדרוש שהחברה תתקצב גם חוגים, פנאי ורווחה הדרושים לא רק להישרדות האנושית האחידה אלא לפריחה האנושית הרבגונית.

 ישראל של קיץ 2011 עדיין אינה מבטיחה כבוד סגולי לכל חבריה, ועל כך מוחים, בצדק, מחוסרי ומחוסרות הדיור, הרופאים והמתמחות בשירות הציבורי (העדים לקריסת שירותי הבריאות), המורות והעובדים הסוציאליים וכל התומכים והתומכות בהם. אבל המחאה החברתית של קיץ 2011 היתה בראש ובראשונה של מעמד הביניים: מי שבהגדרה כבודם הסגולי מובטח על ידי המדינה (לפחות בהווה), אך כבוד מחייתם אינו מקבל את ההכרה וההתייחסות הראויים לחברת כבוד מחיה.

 שאלת הכבוד שהמחאה החברתית של ישראל, קיץ 2011, העלתה על סדר היום היא – האם הגיע הזמן שישראל תהפוך (או תשוב להיות) חברת כבוד מחיה, ואם כן – כיצד יש להגדיר את סדר העדיפויות כדי לשאוף לכבד את מירב הפרטים בחברה על פי הגדרותיהם את עצמם.

 ואולם השלטון אינו מגיב לשיח הכבוד הסגולי וכבוד המחיה, ומציע פתרון שונה: הוא עושה כל שביכולתו כדי להחזיר את הציבור הישראלי לשיח הדרת-הכבוד הלאומי (national honor). זהו שיח אחר בתכלית, וישראל מורגלת בו משחר ימיה. הישראלים מורגלים כל כך בשיח כבוד זה, ויכולים כל כך בקלות להתחבר אליו, מהבטן והקרביים, ולהרגיש בנוח בתוך עולם המושגים והערכים המוכר שלו – עד שהם עשויים להתפתות ולזנוח את הדרישה לשיח כבוד מחיה וכבוד סגולי; ועל כך בדיוק בונה השלטון.

 שיח הדרת-הכבוד הלאומי הוא השיח המוכר של “אנחנו צודקים, חכמים, חזקים, טובים, ואילו הם פוגעים בנו בזדון, מסכנים אותנו ומתנכלים לנו; לכן עלינו להוכיח להם את חוזקנו, עצמתנו, להפגין את עליונותנו, ולנצח”. זהו שיח של יריבות, מאבק, וניצחון הקבוצה האחת על משנתה. זהו שיח של סכום אפס: או אנחנו או הם; או שנזכה, או שנפסיד. זהו שיח מפחיד ומאיים, המרחיק ומפריד בין קבוצות אנושיות. מעל לכל, זהו שיח המתייחס לקבוצות לאום, ומדחיק את הפרטים האנושיים, את צרכיהם, שאיפותיהם וחלומותיהם. הוא מוחק את כבוד המחיה ואף את הכבוד הסגולי. בשיח בו “הם” מאיימים “עלינו”, על כל פרט להתגייס, לוותר על צרכיו וחלומותיו, ולהקריב את רווחתו ואף את חייו.

 הישראלים מורגלים בשיח הדרת-הכבוד הלאומי מיום בריאתם. זהו לחם חוקנו; אנו חולמים אותו בשנתנו. אין דבר קל מלעורר בנו את תחושות ה”אנחנו” המתגייסים מול ה”הם” תוך ויתור עצמי והקרבה. לכן בחירת השלטון ללבות בנו שיח זה היא כל כך מתבקשת, הגיונית, חכמה, צינית ונבזית. איך אפשר להלחם על מגורים דווקא במרכז הארץ, ליד מרכזי תרבות, על קייטנות איכותיות גם בפריפריה ועל חופשים כשאנו נקראים לדגל ההגנה על כבודנו הלאומי מול התורכים המתנכלים? מי הישראלי שלא יתגייס להצטרף לקולקטיב כדי להפגין את חוסנו ולהוכיח את עליונותו?

 מאבק הדרת-הכבוד הלאומי שהשלטון הישראלי מנהל מול תורכיה הוא מעושה, מלאכותי ומיותר. כפי שאמרו רבים: כל ישראל היה להביע צער על חיי האדם שקופחו בהשתלטות הצבאית על ספינת המרמרה. העלייה על עץ הדרת-הכבוד הלאומי וההתבצרות הילדותית בסירוב להתנצל הם מבישים. תכליתם שקופה: לקרוא את כולנו לדגל הדרת-הכבוד הלאומית, ולהשכיח את התביעה לשיח כבוד המחיה והכבוד הסגולי. ההחלטה איך להגיב היא בידינו.