לרשות השידור שלום רב,

 הנדון: תסכולי מכך שביומן השבוע של הערוץ הראשון מופיעים, מדי שבוע, אך ורק כתבים גברים

אפתח בכך שאינני תמימה: אני יודעת שדעתי, כצופה היחידה של יומן השבוע של יום ששי של הערוץ הראשון, אינה חשובה לכם. אני יודעת שלא תקראו את מכתבי, לא תשקלו את האמור בו ולא תגיבו. כאזרחית ישראלית כל חיי, אני יודעת היטב שתשדירי התדמית שלכם, בהם אתם משתבחים בכך שאתם הערוץ הציבורי של המדינה שנועד לשרת אותי, הם מילים ריקות מתוכן. אני יודעת שתפקידי היחיד הוא לשלם את האגרה ולשתוק. עוד אני יודעת שכפמיניסטית ותיקה, עלי לעסוק בדברים החשובים באמת: לזעוק נגד האונס המחריד של קשישה בת 83 שהתרחש בדרום תל אביב לפני כשבוע, ונגד הדיכוי הנורא שהביא, רק אמש, נערה בדואית בת 17 להמית את הגבר השני שהוריה השיאו לה בניגוד לרצונה, כאשר הוא ניסה לחדור לגופה ללא הסכמתה. לעומת נושאים כבדי משקל אלה, תלונתי היא שולית. מכל הסיבות הברורות הללו אני דוחה את כתיבתו של מכתב זה חודשים רבים. אבל למרות שיש סוגיות פמיניסטיות כבדות משקל הרבה יותר, ולמרות שהערוץ הציבורי אינו מעוניין לשמוע את דעת צופיו (או, ליתר דיוק, צופתו היחידה), בכל זאת הצופה הפמיניסטית כותבת מכתב זה מאמינה בחשיבות שיש לעצם העלאת המודעות להדרת הנשים מתכנית הדגל של הערוץ הציבורי, יומן השבוע. אמונה זו היא חלק מן ההוויה הפמיניסטית והאזרחית (ההזויה?) שלה. לכן, עם כל המבוכה והבושה על ההטפלות לסוגיה כה משנית, הריני בוחרת בכל זאת לכתוב, ואתכם הסליחה.

 פעם בשבוע, ביום ששי בערב, אני אוהבת להתחבר אל מה שהיה פעם מדורת השבט הישראלי, ולצפות בסיכום חדשות השבוע על גבי מרקע הטלוויזיה שלי. כדי שאהיה זכאית להנות מזכות זו, אני משלמת כל חיי את אגרת רשות השידור. אך מדי יום ששי, במקום להנות מהצגה וניתוח של אירועי השבוע החולף בארץ ובעולם, אני יושבת מול המסך זועמת ומתוסכלת נוכח ההדרה הבוטה, המלאה, חסרת הבושה, של מחצית האוכלוסיה שעמה אני נמנית: נשים. מדי שבוע אני צופה שוב ושוב בכתבינו חמורי הסבר וענובי העניבות: אמיר בר שלום בנושאי צבא, עודד גרנות בענייני ערבים, עודד שחר בענייני כלכלה וחברה, אהוד נהרי בענייני חו”ל, ובועז שפירא בענייני פוליטיקה. לצדם, אני צופה מדי שבוע בגברים נבחרים שאינם כתבים: ארי שביט (שהכיתוב מבאר לי כי הוא “הארץ”), ובחנן קריסטל (“פרשן מדיני, רשות השידור”). כל השבעה חכמים, נבונים, חמורי סבר, ויודעים לשאול, לענות, להתפלסף ולהתחכם, איש איש בדרכו. וכולם גברים. נכון, מדי פעם מבליחות על המסך למספר שניות משפטניות (כמו פרופ’ סוזי נבות) או עיתונאיות (כמו מזל מועלם) או חברות כנסת (כמו זהבה גלאון), אך הן מופיעות רק להופעות אורח קצרות, ובסופן מתבקשות לפנות את כסאותיהן לשבעת הפרשנים, השחקנים הקבועים. שכולם גברים. כך שכל הפרשנויות בכל נושאי הצבא והביטחון, המדיניות, הכלכלה, החברה, וכל שאר תחומי החיים ניתנות לי בערוץ הציבורי אך ורק על ידי גברים. תוך יצירת הרושם, שבוע אחרי שבוע, שאין נשים שיכלו להיות כתבות, ושלנשים אין עמדות ופרשנויות בנושאים ברומו של עולם.

 אני יודעת שמן המילה הראשונה אתם מנענעים בראשיכם בחוסר אמון: הרי בראש השולחן יושבת תמיד איילה חסון, עוטה חולצה שחורה וחליפה שחורה (לפעמים אדומה), שיער בלונדיני חלק, שפתיים מואדמות כדם. ביד חזקה היא מנהלת את שבעת הפרשנים, מעלה ומורידה אותם, מתירה להם להתבטא ומשתיקה אותם כחפצה, סונטת בהם כאשר אינם רוקדים לחלילה ומשסעת אותם כאשר היא קצה בדבריהם. מה עוד אפשר לבקש, שיהיה פמיניסטי יותר מן הרועה הקטנה מן הגיא בדמות גברת הברזל?

אז זהו, שה-tokenism הזה רחוק מלהיות פמיניסטי, שוויוני, או מייצג נשים. יומן השבוע עם איילה חסון פמיניסטי בערך כמו ממשלתה של גולדה מאיר בשנות השבעים של המאה העשרים, כלומר – כלל וכלל לא. אישה אחת, בוטה ומשתלחת ככל שתהיה, אינה מייצגת נשים, ואינה מקטינה את ההדרה. ממש כשם שגולדה מאיר, “הגבר היחיד בממשלה”, לא הפכה את הממשלה ל”בעלת ייצוג נשי”. ייצוג נשי משמעו שמחצית הכתבים יהיו כתבות. או 40%. או 60%. שיהיו מספר נשים שונות זו מזו: חלקן צבועות בבלונד – וחלקן לא; חלקן מיושרות שיער, ואחרות, רחמנא ליצלן, בעלות שיער ישראלי מקורזל (כן, כמו קרן נויבך, ש”לא עוברת מסך”); חלקן בוטות ומשתלחות, ואחרות – פחות; חלקן מתמקדות באופן כפייתי ובלתי פרופורציונלי בפרשת הרפז, ואחרות – גם בנושאים אחרים, שמעניינים נשים וגברים ישראלים נוספים. ואגב, ייצוג הולם בערוץ הציבורי יכול לחול גם על מזרחיים, וערבים, רוסים, אתיופים… שבעה גברים “לבנים”, גם אם הם אינטלגנטיים ומצייתים בהכנעה לרועה הקטנה, אינם מייצגים את כלל הציבור, שעבורו ובשבילו אתם משתדלים כל כך (על פי התשדירים).

 זהו. אמרתי, העליתי מודעות, יצאתי ידי חובה. עכשיו אני יכולה לחזור לעסוק באונס ובדיכוי, ואתם יכולים להמשיך להתעלם ממני. כי את האגרה אני חייבת לשלם למרות שאתם לא טורחים לייצג אותי אפילו למראית עין, ואף אחד לא יצטרף למחאתי, כי הם צופים בערוצים אחרים. מעניין למה…