אורי משגב פתח את השנה החדשה במדור דעות של עיתון “הארץ” בחשבון נפש נוקב ובקינה על תבוסתנות חבריו השמאלנים, שאינם יכולים להעביר ולו מפגש חברתי אחד בלי לשקול את האפשרות לעזוב את הארץ ולהתנתק מן הפונדמנטליזם היהודי המשתלט עליה (“המזוודה הריקה”, “הארץ” 1.1.2013). ישראל הראל החרה-החזיק בשמחה לאיד ודיווח כי בניגוד לשמאל החילוני התבוסתני, חבריו הימנים לא מעלים על דעתם לשקול לעזוב את הארץ; הימנים, הוא מתרונן, נטלו את המטען הערכי האידיאולוגי של הציונות החילונית החלוצית, והם מקדשים ומגשימים אותו ללא פקפוק (“מעגלה מלאה למזוודה ריקה”, “הארץ” 3.1.2013).

[divider]

עבודה מתוך התערוכה "ארזתי לבד", דוד טרטקובר

 כמה צפוי, כמה בנאלי וכמה מטעה. בין ערכי היסוד של השמאל, כל שמאל, חייבים להתקיים אינדיווידואליזם, חשיבה עצמית מושכלת של כל פרט ביחס לכל מצב, התלבטות בין פרשנויות ואפשרויות שונות בכל רגע, בחירה אישית ונטילת אחריות. ערכים אלה הם חלק חשוב במטענה של ה”עגלה” הציונית, החלוצית, החילונית, שישראל הראל מכיר בחשיבותה. מי שרואים את עצמם שייכים לשמאל, כולל שמאל ציוני (וכן, בהחלט יש דבר כזה), בוחנים, שוקלים, מתחבטים בכל תחומי חייהם, ומקבלים החלטות על פי ערכיהם האישיים, ולשם מימוש עצמי מיטבי. אשת שמאל שהתחנכה על ברכי הליברליזם, תתלבט האם להביא ילדים לעולם, כמה ילדים להביא, האם לחיות בזוגיות, האם להינשא, כיצד להינשא, איזה שם משפחה לשאת אחרי הנישואים והאם להתגרש. היא תתלבט האם להישאר בירושלים או לעזוב אותה; האם להישאר במקום עבודה או לעזוב אותו; האם לחיות בארץ או לעזוב אותה. חייה אינם קלים: הם חייה של אינדווידואל עצמאי; של סובייקט. אין להתבייש בכך, לקונן, או לבכות. ההיפך הוא הנכון: יש לשמוח ולעודד זאת, ולהצטער אם יש מי שאינם מתלבטים, אלא דבקים באורחות חיים כאלה או אחרים בלא הכרעה אישית שהושגה בהתלבטות יסודית.

 המציאות הישראלית אינה פשוטה: הכיבוש מתמשך, הפונדמנטליזם מתחזק, שלטון החוק מותקף והפגיעה בדמוקרטיה הליברלית מתחזקת. ראוי לאדם חושב להביט נכוחה, לבחון את כל אלה על פי מיטב מצפונו וערכיו, ולקבוע לעצמו, חדשות לבקרים, כיצד ראוי להגיב, להתמודד, לבחור ולהתממש במציאות זו. יש מי שיחליטו שוב ושוב להמשיך ולהיאבק על החופש, השוויון, הדו-קיום המכבד במישור האישי, המגדרי והלאומי. יש מי שיחליטו שההתמודדות שוחקת אותם, והם רוצים לממש את עצמם במקום אחר, שבו האתגרים הולמים יותר את יכולותיהם, שאיפותיהם, אמונותיהם. בעולם ליברלי, אלה ואלה בחירות אנוש לגיטימיות. לא דברי אלוהים חיים, אלא בחירות עצמאיות, מושכלות ואחראיות.

 יתירה מכך, ההתלבטות, הבחירה והעזיבה הן כלי לגיטימי בשיח הציבורי. כשירושלמים חילונים ומשכילים נואשו מעירם ועזבו אותה בהמוניהם, העיר התרוקנה מאוכלוסיה זו, וצביונה השתנה. רשויותיה הבינו את המסר, והחלו להשקיע מאמצים גדולים (גם אם לא גדולים מספיק) בהפיכתה לאטרקטיבית  לצעירים חילונים משכילים. המסקנה היא שמי שלא שוקלים לעזוב ולא עוזבים – הופכים את עצמם למובנים מאליהם, ומזמינים זלזול והתעלמות.

 יחד עם זאת, בהחלט יש מספר קשיים יסודיים בחווית החיים המתלבטת לעזוב. ראשית, יש סכנת התמכרות. מי שמתרגלים לשבת על הגדר ולבלות את מרבית זמנם במחשבות עזיבה, עלולים לשתק את עצמם מכל עשייה פרודוקטיבית. התמכרות היא תמיד סכנה. שנית, עזיבה היא בהכרח גם נטישת מי שלא יכולים לעזוב. מחשבות על עזיבה מאפיינות את החזקים, שיכולים לבחור ולבצע את בחירותיהם. רבים אינם חזקים, ואינם יכולים לבחור. העוזבים משאירים אותם מאחור, ולעיתים מפקירים אותם לגורל מר. על המתלבטים אם לעזוב לשקול את מידת הסולידריות שברצונם לגלות כלפי הנשארים מאחור, ולחשב מתי כבדה יותר כף הרצון לעזוב מכף המחויבות לסובבים אותם.

ועם כל זאת, כפי שכבר אמר סוקרטס, טוב להיות אדם חושב, מתלבט ומתחבט, מהיות מאושר ונטול ספקות. אז הרפו מקינת העגלות והמזוודות ומן השמחה לאיד.

פורסם גם במדור דעות בעיתון הארץ