בשבועות האחרונים דומה שכל מה שיכול להאמר על שוויון בנטל – נאמר במגוון בלתי נדלה של קולות. למעשה, כמעט שום דבר אחר אינו נאמר. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם של שוויון בנטל, ומתחיל לדבר את עצמו לדעת. האחד בעד גיוס חרדים, השני בעד גיוסם לשירות אזרחי והשלישי בעד גיוסם – רק מגיל 22. זה נגד הגיוס מטעמי פלורליזם תרבותי, זה נגד גיוסם בכפיה והשלישי מתנגד לגיוס חרדים מתוך חרדה לדמותו של צה”ל. ויש כמובן סוגיות נוספות על השולחן – גיוס האזרחים הערבים, שיקולי העלות והיעילות של גיוס החרדים, ועוד ועוד. ורק נקודה אחת לא עולה על סדר היום של הדיון הציבורי: הנשים החרדיות. משום מה, ברור לכל המשתתפים בשיח, שחרדים הם גברים, ושוויון בנטל זה משהו שמטילים – או שלא מטילים – על גברים חרדים בלבד. נשים חרדיות לא שייכות לסיפור הזה: השוויון (בנטל) הנישא על פי כל – לא מתייחס אליהן. אירוניה אכזרית זו ממחישה את הסכנה המרכזית בדיון ב”שוויון בנטל”: זה דיון שעלול להשתיק היבטים של בעיית השוויון.

הציבור החרדי מורכב נשים וגברים. במשקי בית רבים במגזר זה הנשים הן הנושאות בנטל הפרנסה, כמו גם בנטל גידול הילדים הרבים. מנגד, הן מוּדרוֹת ממה שקהילתן מגדירה כמקורות העוצמה והיוקרה: בתי המדרש, בתי הדין ובתי הכנסת, שלא לדבר על חצרות האדמורים. הן יולדות, מגדלות, עובדות, מפרנסות – אך מושתקות בתחומים שנתפסים כחשובים באמת. לכן הן לא משתתפות בקבלת ההחלטות החברתיות והפוליטיות, לא בתוך הקהילה ולא מחוצה לה. למרות שההחלטות הללו מנציחות את קיפוחן, ומגבירות אותו. במפלגות החרדיות, כידוע, אין להן נציגות. תפקידן לתת את קולותיהן לגברים שלהן, ולקבל בהכנעה את מרותם. הן חמורו של משיח. הן סובלות מאפליה חמורה, והשוויון מהן והלאה. החברה הישראלית, ככלל, מתעלמת מהפלייתן, ומתהדרת ב”פלורליזם תרבותי” כתירוץ מטייח ומתעתע.

רוצים לעסוק באזרחים החרדים של ישראל ובסוגיות של שוויון? מצוין. הבה נתחיל באפליה הזועקת ביותר: זו של הנשים החרדיות. רוצים לדון באנשי הקהילה החרדית ובשירות בצה”ל – הבה נדבר על גברים ונשים כאחד. אם השירות בצה”ל הוא ביטוי לאזרחות משתתפת ותורמת, למה אני לא שומעת אף אחד מדבר בגיוסן של נשים חרדיות? האם בגלל שהן לא אזרחיות, ואין מה לדבר עליהן? האם קיבלנו את עמדת הקהילה החרדית שהיחידים שנספרים שם לדברים החשובים הם הגברים? או שמא גיוס נשים לצבא הוא זה שאינו חשוב? כי החשובים באמת הם החיילים ולא החיילות. מה אנחנו אומרים בזה שאיננו אומרים דבר על גיוס נשים חרדיות לצה”ל?

 אם לעסוק בגיוסם של אזרחים בני הקהילה החרדית לצה”ל אז נא לעסוק בגברים ונשים כאחד. האם גיוסן של נשים חרדיות יעזור בקידום שוויונן? יכול להיות. יתכן שהפוגה של שנתיים ממסלול חייהן המוכתב על ידי הקהילה יאפשר להן לפקוח עיניים ולראות שקיימות אפשרויות אחרות. שלא חייבים להתחתן מיד ולהתחיל בהולדה מתישה. שיש נשים שחיות אחרת. אולי המפגש עם נשים ישראליות לא חרדיות ישחרר אותן מעט מכבלי הבדידות בתוך קהילתן. אולי תחושת התרומה הישירה לחברה הישראלית תעצים אותן, כשם שהיא מעצימה חלק מן החיילות הישראליות מכל מגזרי החברה. מצד שני אולי גזרת גיוס חובה רק תדחוק אותן להתחתן בגיל צעיר עוד יותר ולהתחיל מוקדם עוד יותר במבצע ההולדה?

 ואיך ישפיע גיוס גברים חרדים על השוויון המגדרי בתוך הקהילה החרדית? האם הדבר יקל את הנטל מעל הנשים, או שהן תהיינה אלה שתשאנה במחיר?

יואילו כל המומחים היודעים מה ראוי, נכון וטוב לחרדים לזכור כי קהילה זו מכילה גם נשים, וכי שוויון איננו מוגבל לגברים בלבד. גם גיוס לצה”ל לא. יואילו נא אותם מומחים לקחת בחשבון גם את שיקולי הנשים החרדיות, ולהאיר את עיננו כיצד ישפיעו מהלכים אפשריים על שוויון מעמדן. רק אז יהיה הדיון ב”שוויון בנטל” דיון אחראי ב”שוויון”; רק אז יהיה זה דיון ההולם מדינה דמוקרטית ליברלית, הזוכרת שגם נשים הן אזרחיות. ועד שיתעוררו המומחים – אם יתעוררו, התעוררנה המומחיות, שקולותיהן לא נשמעים, והשמענה לנו דברים על נשים.