אני כותבת דברים אלה בכוונה לפני שמתפרסמות תוצאות כלשהן של הצבעת חברי הכנסת בבחירת הנשיא/ה העשירי/ת של מדינת ישראל. כי את התודה לשופטת בדימוס דליה דורנר אנחנו חייבות וחייבים בלי קשר לתוצאות. התודה היא על עצם השתתפותה, על עצם נכונותה להעמיד את עצמה במקום הלא נעים, לא מכובד, לא מוסיף בריאות, וכל כך לא “נשי” הזה. המקום של חשיפה, והתמודדות, ותחרות, ובחינה יסודית מכף רגל ועד ראש, וחטיפת הריקושטים. מעט מאוד נשים מוכנות להעמיד את עצמן במצב הזה. רתיעתנו ממבחן ציבורי מובנת: באור הזרקורים אנחנו זוכות לפשפוש יסודי הרבה יותר מגברים, ולבחינה ביקורתית נוקבת. אם לומר דברים בוטים: אין לי ספק שאיש לא שאל את עצמו האם המועמדים רובי ריבלין או פואד יפים מספיק כדי להיות נשיאים, ממש כמו שאני בטוחה שרבים שאלו את עצמם לגבי השופטת דורנר. אני בטוחה שגילה נכח בתודעתם של רבים יותר מאשר גילם של גברים בני אותו גיל בדיוק…

ועם כל זאת, עד שלא נעמיד את עצמנו במקומות הללו – הדברים לא יוכלו להשתנות. תהליכים צריכים קודם כל ולפני הכל לצאת לדרך. עד שלא נתרגל שזה באמת אפשרי שנשים מתחרות גם על הנשיאות – לא תהיה לנו נשיאה. וכך גם בכל תחום אחר. צודקת השופטת דורנר, שלא משנה מה תהיה התוצאה המסוימת של התמודדותה על הנשיאות, היא הקלה על הבאות אחריה. ועל כך מגיעה לה תודה גדולה.