אי אפשר שלא לנשום לרווחה נוכח היושרה הציבורית והמקצועית של המחלקה לחקירת שוטרים שהכריזה על דבקות בחובותיה על פי חוק גם נוכח התבטאות אומללה ומיותרת של המפכ”ל החדש, שלכאורה אותת למח”ש לנהוג כפי שהוא מתכוון: להתעלם מן החוק ולא לחקור תלונות אנונימיות על הטרדות מיניות שבוצעו על ידי שוטרים. האומץ לעמוד על האחריות המקצועית, על שלטון החוק ועל המחויבות המצפונית, גם במחיר אפשרי של פגיעה ביחסי עבודה עם מי שעומד בראש הגוף שאותו חוקרת מח”ש, מעוררים הערכה. עמידה איתנה זו נותנת פתח לתקווה שהשירות הציבורי בישראל (לרבות כוחות הביטחון) עוד לא הושחת ונוטרל עד תום – למרות מאמצים כה רבים לעשות זאת. זו גם תזכורת, למי שהיו זקוקים לה, עד כמה חשובים היושרה והמקצועיות של משרתי הציבור בכל הדרגות, שלעיתים נדרשים להגיב מיידית, בנחישות, באופנים שעלולים לפגוע בהם.

התבטאותו של המפכ”ל אומללה, אך עדיין לא מאוחר מדי לתת לו קרדיט ולהאמין שהתגובה הנחרצת של מח”ש תגרום לו להגיב באומץ משלו: לימוד הנושא, הבנת טעותו, והכרזה בפומבי שהוא חוזר בו מהשליפה המיותרת מן המותן. אפשר אפילו לקוות שהאירוע ילמדו קצת ענווה: ללמוד נושאים מורכבים לפני שהוא מתבטא לגביהם, וכך לחסוך לעצמו, למשטרה, ולכולנו, סקנדלים מיותרים; למרבה הצער, המשטרה מספקת מספיק שערוריות גם כך…

ובינתיים, היציאה החפוזה של המפכ”ל מאפשרת לציבור כולו לתת את הדעת על נקודה מורכבת בחוק למניעת הטרדה מינית שאכן מצריכה התעמקות והפנמה.

אחת המטרות של החוק למניעת הטרדה מינית היתה ועודנה העצמה של מי שסבלו מהטרדה (נשים וגברים, בכל הקשרי החיים). לשם כך נפתחו בפני הקרבנות אפיקי תלונה שונים, והן הוזמנו לבחור ביניהם על פי העדפותיהן. מי שמעדיפה לנהל הליך נזיקי, אזרחי, באמצעות עורכת דין שמייצגת אותה — מוזמנת על ידי החוק לעשות זאת; מי שהוטרדה במסגרת יחסי עבודה ומעדיפה להתלונן במקום העבודה – מוזמנת בחוק לעשות זאת; מי שמעדיפה להגיש תלונה פלילית — מוזמנת לעשות זאת (אף שככלל, תלונה פלילית הולמת את הפגיעות החמורות ביותר, ולא כל התנהגות אסורה).

כמובן, מי שאינה רוצה להתלונן כלל (למשל – מחשש שבן זוגה יגיב באלימות כלפיה או כלפי הנילון) אינה חייבת להתלונן בשום מסלול. ומי שבוחרת לספר את סיפור ההטרדה בדרך אחרת כלשהי, כמו ברשת חברתית, רשאית לעשות זאת (ולהסתכן בתביעת דיבה). במטרה לעודד שבירה של קשר השתיקה וההשתקה, החוק מעודד נפגעות (ונפגעים, כמובן) לבחור בכל דרך שנוחה להם ולהוציא את סיפורם לאור היום. כל זאת כדי למגר את התופעה שעודנה מוכחשת ומושתקת, ולפני 18 שנה, בעת חקיקת החוק, איש כלל לא הכיר בקיומה.

אז מי שנפגעה מהטרדה מינית רשאית על פי החוק להתלונן – או לא להתלונן – בכל דרך העומדת לרשותה, ואיש אינו רשאי לחייב אותה לנהוג אחרת משהיא חפצה.

במקביל, על מעבידים מחיל החוק אחריות אחרת. החוק קובע שמעביד שנודע לו על הטרדה מינית — חייב לברר ולחקור, במטרה לודא מה התרחש, וזאת כדי למנוע המשך הטרדה הן של המוטרדת בעבר, והן של מוטרדות עתידיות. מעביד חייב לקחת ברצינות כל מידע על הטרדה המגיע לידיו מכל גורם שהוא. עליו לטפל בכל מידע כזה ביעילות ובאחריות, תוך הגנה על כל הנוגעים בדבר, כפי שמפורט בחוק ובתקנות. “כל מידע” – לרבות תלונה אנונימית, או פרסום בתקשורת או ברשת חברתית. כדי להבטיח מקום עבודה נקי מהטרדה מינית, שהחוק קובע שהיא פוגעת בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו, ו/או בשוויון בין המינים. (אגב, התנהגות שאינה פוגעת באחד הערכים הללו איננה הטרדה מינית שהחוק חל עליה).

משמעות הדבר היא שבעוד הנפגעת רשאית לבחור כיצד להגיב להטרדה מינית — מעביד חייב לחקור ולטפל בכל מידע על כל הטרדה מינית שמגיע אליו מכל מקור. כלומר, גם אם אישה בוחרת שלא להתלונן, אך עד להטרדה בוחר ליידע את המעביד (באופן אנונימי או לא) — המעביד חייב לחקור ולטפל. זהו מצב מורכב, המשקף מציאות מורכבת, והחלטה נחושה של החוק להגן, להעצים, למגר, ולהתחשב במגוון שיקולים ערכיים ומציאותיים. לשם כך על מקומות עבודה לאפשר למי שמטפלות ומטפלים בהטרדות מיניות לפתח מקצועיות, כדי לנווט בין השיקולים השונים תוך ציות לחוק, והגנה מיטבית על הנפגעת, הנילון, עדים, ונפגעות פוטנציאליות נוספות.

התבטאותו של המפכ”ל פתחה פתח להעלות נקודה חשובה זו לשיח הציבורי, להביאה לידיעת הציבור, ולהפנות אליה את הזרקור – לפחות עד השערוריה הבאה. יש לקוות שגם המפכ”ל יפיק תועלת מהבנת החוק בנקודה זו, וימצא לנכון לחזק את אכיפת החוק ואת האמון במשטרה על ידי הבהרה פומבית של דבריו.