פניקה מוסרית היא חרדה היסטרית שאוחזת קבוצה בלא כל ביסוס אמפירי ממשי, ומובילה להתנהגות קיצונית עד כדי ציד מכשפות. אחד ממאפייניה הוא שכשם שהיא מתפרצת – כך היא שוככת, ומי שהשתתפו בה שוכחים שנטלו בה חלק. כאילו יצא מתוכם הדיבוק המתעתע – והם שבים להיות אזרחים שפויים ותקניים. פרופסור סטנלי כהן (זכרו לברכה) זיהה והגדיר את התופעה עוד בשנות השבעים של המאה העשרים, ומאז היא מאובחנת ברחבי העולם בהקשרים מגוונים.

ישראל היא שיאנית בפניקה מוסרית, שמלובה על ידי הסתה אידאולוגית, מקבלת תאוצה אדירה בסחרור הטוקבקים והרשתות החברתיות, הופכת לטירוף המוני – ושוככת ונשכחת כשפניקה חדשה מטלטלת. במקרים בהם המסיתים אינם חדלים ממלאכת ההסתה, וממשיכים להפיח אש במדורת הפניקה – הגחלים ממשיכות ללחוש והיא מתפרצת שוב ושוב. יכולתי להמשיך מכאן ולדון בהשתוללות משולחת הרסן נגד ארגון “שוברים שתיקה”, שהופך לנגד עיננו מארגון מוסרי מן המעלה הראשונה, שמאפשר לאנשים לומר אמת ולהגן על עצמם ועל כולנו מפני הסתאבות ואבדן מצפון מוסרי, לחבורה של בוגדים מסוכנים המוציאים דיבתנו רעה. אבל רשימה זו מתייחסת לפניקה המוסרית המתמשכת סביב תלונות שווא על פגיעות מיניות, שהולידה היום החלטה מצערת של הפרקליטות להעמיד לדין מתלוננות ומתלוננים על פגיעות מיניות שתלונותיהם לא הוכחו מעל לכל ספק סביר.

בארץ, כמו בכל העולם, הדיווח על פגיעות מיניות הוא מועט ביותר. אי אפשר לדעת אם המתלוננות הן אחת לעשר או למאה נפגעות – אך הן מועטות, ובקרב גברים – תת הדיווח גדול עוד יותר. הסיבות רבות ומורכבות, ומוצגות בשיח הציבורי שוב ושוב על ידי המומחיות והמומחים בתחום זה. הן כוללות בושה, הדחקה, הכחשה, חשש מתגובות הסביבה, ניסיון הישרדות על ידי “ריכוך” הזיכרון. מי שחפצים לשבור את קשר השתיקה בתחום הפגיעות המיניות צריכים לעודד נפגעות ונפגעים להוציא את סיפוריהם לאור – מתוך הבנה והתחשבות בכך שהתהליך קשה, כואב, מסובך, מפותל, ולפעמים לא לינארי ולא במאה אחוזים קוהרנטי. מובן שכשעדות כזו בערכאה משפטית אינה מבססת אשמה מעל לכל ספק סביר – אין להרשיע נאשם. אך יש להבין שיתכן שדווקא הפגיעה במתלוננת או המתלונן היא שהפכה את העדות לכה “מחוררת” ובעייתית.

בהחלט יכול להיות שמתלוננת או מתלונן “שכחו” פרטים עקב הדחקה, הכחשה, דיסוציאציה ומנגנוני השרדות נפשיים מורכבים. בהחלט יכול להיות שהם סיפרו גרסה “מרוככת” מפחד תגובות של בני משפחה (למשל בני זוג), ורק לאט לאט הצליחו להודות בכך שזו לא היתה “רק” הטרדה מינית — אלא גם חדירה לגוף (כלומר אונס). בודאי יכול להיות שייקח להם זמן ארוך מאוד להיות מסוגלים בכלל למלל את הדברים — שלא לדבר על הצגתם בפני מערכת מאיימת ואטומה כמו רשות אכיפת חוק. כל זה סביר, הגיוני, נפוץ – ובעיקר כבר גלוי וידוע עשורים רבים.

בשני העשורים האחרונים, בעיקר מאז חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית ב-1998, חלה פריצה מבורכת, ויותר ויותר מתלוננות (ואף מעט מתלוננים) מוציאים החוצה את סיפוריהם ומביאים אותם בפני מערכות החוק. תת הדיווח עודנו ענק, אך חל שיפור משמעותי ומשמח. בין השאר בזכות שתי נשים מקצועיות ואמיצות, ששמשו בתפקידים בכירים ולא חששו לעשות שימוש נכון וחיובי בעמדותיהן: דורית בייניש ועדנה ארבל. הן החריגו תלונות על פגיעות מיניות, ואישרו נהלים של הפרקליטות שאין מעמידים לדין מי שעדויותיהן “מחוררות” או “מתגלגלות” ואינן מצליחות לשכנע מעל לכל ספק סביר.

במקביל, כידוע, יש אינטרסנטים המבועתים מתחילת היסדקותו של קשר השתיקה בתחום הפגיעות המיניות, המסיתים ללא הרף ומלבים את הפניקה כאילו הארץ שטופה בתלונות שווא על תקיפות מיניות. כאילו העובדה שפה ושם מישהי מעזה להתלונן – היא הוכחה לכך שכולנו שקרניות ומעלילות. והנה, על פי הדיווח הבוקר בגל”צ, עלה בידי המבועתים המסיתים להביא את פרקליטות המדינה לשקול שינוי מדיניות העמדה לדין של  “מתלוננות שווא”. מזל טוב – פניקה מוסרית חדשה הצליחה להזיק, להסיג לאחור, לסכל את ההתקדמות המרשימה בתחום דיווח על תקיפות מיניות.

אבהיר: עדות שקר, בידוי ראויות, שבועת שקר הן התנהגויות בזויות, חמורות, מגונת, וראויות לכל עונש. לא רק בתחום פגיעות מיניות – אלא בכל תחום. יש להוקיען ולמצות עמן את הדין (על פי חוק העונשין). ואולם תופעות אלה רווחות הרבה יותר בריבוא תחומים שאינם קשורים לפגיעות מיניות, ושם משום מה אין פוצה פה ומצפצף. עדים בהליכים סביב דיני עבודה, משפחה, חוזים ותאגידים, שלא לדבר על תחומים רבים של המשפט הפלילי, בודים, משקרים ונשבעים לשווא -ואין פוצה פה או מצייץ. אולי אין מדיניות החרגה – אבל גם לא עולה על הדעת להעמיד לדין המוני שקרנים העוברים לעין השמש על הוראות חוק העונשין האוסרות לשבש משפט. נגדם אין מסיתים וסביבם אין פניקה מוסרית. רק לגבי תלונות על פגיעות מיניות, תחום שאין ולא היתה בו מעולם מגיפת תלונות שווא — כאן יש מבוהלים, אינטרסנטים, חתרנים, ומפיצי פניקה. והיא, כמובן, תופסת. וכך הצליחה להוביל את הפרקליטות לחשוב מחדש על מדיניות מתקדמת ונאורה של התחשבות בקשייהם המיוחדים של נפגעי תקיפות מיניות.

מה תהיה התוצאה? הדברים ברורים וגלויים לעין כל מי שרוצה לראותם. מעט מדי הנשים שהעזו עד היום לפנות לרשויות החוק – יחשבו שוב, יושתקו, ויפנו, בצר להן — לרשתות החברתיות. שם יספרו את סיפוריהן, והציבור יוכל להוקיען שהן עורכות לינץ’ בככר העיר ולא פונות לרשויות… והנה לכם מעגל שוטים מושלם שהולם בדיוק את חג פורים. חג שמח!