לפני מספר שבועות פגשתי את רות, מכרה אוסטרית, אשת שמאל. היא היתה מבועתת מן האפשרות שמדינתה תבחר נשיא פשיסט המגלם את כל מה שזוועתי ומסוכן בעיניה. היא דיברה על כאב, אימה, מחשבות הגירה, אבל יותר מכל סיפרה על פעילות בלתי פוסקת: כיצד רצה מאולפן תקשורת אחד למשנהו, מאסיפה לאסיפה, מאירוע לאירוע. הסיכוי להצליח במאבק היה, לדעתה, קלוש: המתמודד שכנגד היה מבוגר מדי (בן שבעים ושתיים), שמאלי מדי (חבר במפלגת הירוקים) ולא מספיק כריזמטי. ומנגד, האימה מפני המהגרים, המצב הכלכלי הלא יציב והתהדקות האיחוד האירופי על חשבון הריבונות הלאומית  — קנתה שביתה בקרב רבים (בעיקר גברים, בעיקר פחות משכילים). והנה, בזכות מאבק בשיניים ובציפורניים, ללא פשרות, כנגד כל הסיכויים, נבלם הסחף ומועמד השמאל הקשיש היה לנשיא. אמנם בהפרש של חצי אחוז מקולות הבוחרים — אבל הוא הנשיא. כשכתבתי בהתרגשות כדי לברך את רות, היא ענתה שהיא מאושרת ועייפה עד מוות: בחודש האחרון כמעט שלא נשמה, ובטח שלא ישנה.

בימים שחלפו מאז שראש הממשלה הנצחי בנימין נתניהו הכריז על כוונתו למנות את אביגדור ליברמן לשר הביטחון של מדינת ישראל, חיכיתי להודעות על הפגנות המונים בכיכרות בכל הערים בישראל. לא רק הפגנות של שלום עכשיו, אלא גם הפגנות בראשות אנשים כמו בני בגין, רוני דניאל וראשי השב”כ לדורותיהם. המינוי הציני, המסוכן, של מסית ימני קיצוני חסר רסן לשר הביטחון היה צריך להוציא אותנו בהמונינו בזעקות “לא יקום ולא יהיה” ו”עד כאן”. נזכרתי שכבר ב–1983, בהפגנה שבה נרצח אמיל גרינצוויג, צעדנו בכל ירושלים וזעקנו “לא, לא, לא יעבור, הפשיזם לא יעבור”. ואז עוד היינו במרחק של יותר משלושים שנה מן הפשיזם המוחשי שכיום קורם עור וגידים לנגד עינינו. נזכרתי שהסערה הציבורית (בשנת 1997) נגד מינויו של רוני בראון ליועץ המשפטי לממשלה היתה כה חריפה — עד שבנימין נתניהו התקפל וחזר בו מן הכוונה. אז איפה אנחנו היום?

אז זהו, שבישראל של 2016 אנחנו כבר לא מפגינים: אנחנו מותשים וחסרי תקווה. אם אריה דרעי יכול להיות שר הפנים, ואיילת שקד שרת משפטים, ומירי רגב שרת תרבות, ואם ליברמן שימש כשר החוץ — למה שלא יהיה שר הביטחון? הרי צעד אחר צעד, כל קו אדום וכל גבול של סבירות ושפיות נמחו זה מכבר. ובכלל, מסוכן לצאת לרחובות, כי מאז “צוק איתן” תוקפים מפגינים ומזנבים בהם. אז אנחנו מחכים לראות אם בג”ץ יעצור את השיירה הזו; או אולי חקירת שחיתות של המשטרה, או של הפרקליטות, או של מבקר המדינה; או אולי היועץ המשפטי לממשלה ימתיק במשהו איזשהו חלק מן הגלולה. כאילו בג”ץ אינו מאוים על ידי השרה שמונתה כדי לרסנו, והמשטרה לא נשלטת על ידי מינויים חדשים וברורים; כאילו מבקר המדינה והיועץ המשפטי לא מונו מטעם. כאילו יש עדיין “מוסדות מדינה ממלכתיים” שיכולים להושיע. אבל הרי כל החסמים הללו שעליהם אנחנו משליכים את יהבנו, “כלבי השמירה” של הדמוקרטיה והשפיות, הם בדיוק “האליטות הישנות” שראש הממשלה מחסל בשיטתיות דורסנית וכפייתית כבר עשרים שנה. הרי אפילו התקשורת, שעליה הוא ממונה ישירות, כבר רחוקה מלהיות חופשית ובועטת כפי שפעם תפסנו אותה. אין לנו אלא את עצמנו, החברה האזרחית המותשת.

בעת הרעה הזו כולנו צריכים להיות ברחובות, לחסום את הפשיזם בגופנו; כמו באוסטריה. כן, ההשוואה מצמררת, אבל אקטואלית. אזרחי אוסטריה הצליחו להתגייס ולגייס מספיק שפיות כדי למנוע, ממש בדקה התשעים, ממש על חודו של קול, נשיאות פשיסטית. בדיוק כך, זה הזמן להתגייס בישראל כדי למנוע את ההשתלטות של ליברמן על כוחות הביטחון ועל תחזוקת הכיבוש. כולנו צריכים להיות ברחובות, אבל בראש ובראשונה — כל מי שיש להם בן או בת ששירתו או משרתים או ישרתו בצבא. עבור כולנו מדובר בקו פרשת מים מוסרי וקיומי, אבל בשביל הורים לחיילים זה עוד יותר קרוב ומוחשי ואישי. אלה הילדים והילדות שלהם שמופקרים כרגע על ידי ראש ממשלה נואש וציני. אלה הילדים והילדות שלהם שיישלחו לבצע מדיניות שעלולה להיות בריונית, אכזרית ורצחנית. נכון, יכול להיות שכמו אצל פוליטיקאים רבים, גם אצל ליברמן דיבורים לחוד ומעשים לחוד. אבל אתם באמת רוצים לחכות ולקחת את הסיכון?

ארבע אמהות הוציאו את צה”ל מלבנון, הפסיקו כיבוש ממושך, מיותר, לא מוסרי וקטלני. אולי ארבע מאות אלף יצליחו לעצור את המינוי שהוגדר על ידי מנהיג ימין מובהק כ”הזוי”. אם האוסטרים הצליחו לעצור את הפשיזם שלהם — איך אנחנו מעיזים להתייאש בלי קרב?

פורסם גם בעיתון הארץ ביום 29.5.2016

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2956635