ב-23 לדצמבר, בהחלטה 2334,  שבה מועצת הביטחון של האו”ם ואישרה את עמדתה העקבית מאז 1967: החוק הבינלאומי חל גם על ישראל, כמו על כל מדינה אחרת; לכן, גם לישראל, כמו לכל מדינה אחרת, אסור לספח שטחים שנכבשו בפעולות איבה, להעביר אליהם את אזרחיה ולפגוע בתושבים החיים בשטחים הכבושים. פעולה כזו פוגעת בזכויות אדם יסודיות (של תושבי השטחים הכבושים), ולכן אין (בעיקרון) שום דרך לאפשר למדינה הכובשת לעשותם, להצדיקם או להכשירם. החלטת מועצת הביטחון מונה את עשר ההחלטות הקודמות שכבר התקבלו בדיוק בנושא זה והביעו בדיוק אותה עמדה (הראשונה בהן בשנת 1967, האחרונה ב-2008). ארבע עשרה מתוך חמש עשרה חברות המועצה הצביעו בעד ההחלטה, ורק אחת נמנעה מהצבעה בעדה (ארצות הברית). בעד ההצעה הצביעו, בין השאר, כל החברות הקבועות של מועצת הביטחון (למעט ארצות הברית): בריטניה, צרפת, רוסיה וסין.

בהחלטת מועצת הביטחון של האו”ם אין חידוש או הפתעה. עמדת הקהילה הבינלאומית ביחס לסיפוח של שטחים כבושים ופגיעה בתושביהם היא (לפחות ברמה העקרונית) חד משמעית ובלתי מתפשרת. גם אם המדינה הכובשת, בשפתה, בשיח הפנימי שלה, קוראת לשטחים הכבושים “יהודה ושומרון”, לישובים המוקמים בהם “התנחלויות” ולאזרחים המתיישבים בישובים המוקמים בשטחים הכבושים “מתנחלים”, “נוער גבעות” או “מלח הארץ”. מבחינת הדין הבינלאומי, אין זה משנה אם המדינה הכובשת, בשפתה, בשיח הפנימי שלה, רואה בשטחים הכבושים “ארץ אבות” שבה התגוררו אלפי שנים קודם הוריהם הקדמונים של חלק מאזרחי המדינה הכובשת. באותה מידה בדיוק אין זה משנה לדין הבינלאומי אם אותם אזרחים של המדינה הכובשת משוכנעים שהסיפור על נחלת אבותיהם הוא לא רק אמת היסטורית, אלא גם בעל קדושה דתית כלשהי.

כל זה ברור וידוע ודומני שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת. אז על מה המחלוקת? לכאורה המחלוקת היא בין מי שמקבלים את עמדותיו של הדין הבינלאומי ואף מסכימים עמן, ובין אלה שרואים את הדברים אחרת (למשל: מאמינים שהשטחים שנכבשו על ידי ישראל ב-1967 אינם “שטחים כבושים” כי הם אכן “ארץ אבות” שגם אחרי אלפי שנים ממשיכה להיות שייכת להם על פי חוק מטפיסי עליון כלשהו, כמו ציווי אלוהי, או ייחודיות היסטורית כלשהי המחריגה את “עם ישראל” מכל העמים). אבל כדי להגיע אל המחלוקת ולדון בה עניינית, צריך להתכנס לדיאלוג תבוני בשפה משותפת. צריך לבחון מצד אחד, האם אמנם סיפוח גורם לפגיעות בזכויות אדם יסודיות וכמה זה חשוב, ומצד שני – האם אפשר לטעון לבעלות על קרקע שאולי חיו עליה אבות קדומים לפני אלפי שנים, ומאז עברה לבעלותם של אחרים, וכמה זה חשוב. אבל את השיח הקריטי הזה ישראל מצליחה למנוע מעצמה בעזרת תגובת הדרת-כבוד אוטומטית חריפה להחלטת מועצת הביטחון.

ראש ממשלת ישראל, בגיבוי מלא של התקשורת הישראלית (שלכאורה סולדת ממנו), בילו שבועות שלמים במתקפה בלתי פוסקת על החלטת מועצת הביטחון. למה? כי היא פגעה במעמדנו בקרב העמים; כי היא השפילה אותנו; כי היא חשפה את בידודנו וחולשתנו בזירה הבינלאומית; היא הסירה מעל הדימוי העצמי שלנו את מסכת העוצמה החצופה שאנו אוהבים לעטות, של מי שיכולים הכול ולא יקרה להם כלום. ההחלטה הציגה אותנו במערומינו: מדינה קטנה שעוברת על החוק הבינלאומי כמעט חמישים שנה, מתכחשת, מיתממת, ודורשת מכל הסובבים לאפשר לה. בהשאלה מסיפור מוכר: ההכרזה קובעת “המלך עירום”, בשעה שזה פוסע עירום בלב העיר, אך דורש מכל הנוכחים ומצפה מהם לומר לו שהוא לבוש לתפארה. ומול ביוש הזה, הנחווה כמתקפה, מיד סוגרים שורות, מיישרים קו וניצבים ביחד להדוף ולהשיב מנה אחת אפיים על העלבון.

בטרמינולוגיה של כבוד: ראש הממשלה והשיח הציבורי כולו (כמעט) הצליחו ללכד את הציבור הישראלי בהתכנסות והסתגרות מול מה שהובנה כפגיעה בהדרת-הכבוד הלאומית (national honor). “העולם כולו נגדנו” בהקשר זה משמעו “שוב קמו עלינו לעלוב בנו ולהשפיל אותנו”, והמסקנה המתחייבת היא “ואנחנו נעמוד יחדיו, כחומה בצורה, ובזקיפות קומה לאומית נשיב לנו את חזות הדרת-כבודנו”.

חלק גדול מן הרטוריקה כוון, כמובן, כלפי “החבר הבוגד”, נשיא ארצות הברית היוצא, שלכאורה תקע סכין בגבנו, לא הושיט לנו את הסיוע שאנחנו זכאים לצפות לו ממנו, וכך העצים לאין שיעור את העלבון הצורב. ה”בגידה” הופכת את הסיפור לטרגדיה של אהבה שנכזבה על לא עוול בכפה. לא סתם השפילו אותנו, אלא אנחנו (בנימין נתניהו ועמו) ממלאים את תפקיד הבעל המסור, העובד שעות ארוכות לפרנסת המשפחה, שמגיע הביתה ומוצא את אשתו הנכלולית צוחקת לו בחיק מאהב. ובנסיבות כאלה, אפילו בית המשפט העליון קבע שהישראלי המצוי שולף אקדח ומנקה בדם את הכתם הבלתי נסבל שהומט על (הדרת-) כבוד משפחתו.

כשלושה שבועות התנחשל שיח הדרת-הכבוד הזה, ואחריו ירד הנושא מסדר היום. שהרי יש פרשיות חדשות, כמו משפטו של “החייל היורה”, לתרגל עליהן את שרירי הדרת-כבודנו הלאומית.

זוהי הצלחה פנומנאלית של ראש הממשלה, בעזרתה הפעילה של התקשורת הישראלית (שממש איננה נגדו אלא לגמרי איתו), למצות את הסבלנות הציבורית לנושא החלטת עצרת האו”ם בלי להגיע לשאלה האמיתית: שאלת הכבוד הסגולי וזכויות האדם. כי הדבר החשוב באמת שקובעת החלטת העצרת הוא שהכיבוש, הסיפוח וההתנחלויות פוגעים בכבודו הסגולי של האדם ובזכויות אדם בסיסיות. זכויות אדם בסיסיות הן אלה המבטיחות חיים אנושיים ככאלה; הן המבצרות את יכולתו של האדם לחיות כאדם, פשוט באשר הוא אדם, וללא הבדל דת, גזע, מין, לאום, נטייה מינית או כל מאפיין אחר. החלטת העצרת קובעת שהכיבוש הישראלי וההתנחלויות מונעים מן הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים לחיות כבני אדם. שהמחסומים שבהם הם מאולצים לעמוד שעות לאינספור, הרס בתיהם, החיפושים במגוריהם באישון ליל, חומת ההפרדה החוצה את תחום מחייתם, ההגבלות האינספויות המוטלות עליהם חדשות לבקרים, וכמובן — גזל אדמותיהם לבניית התנחלויות, חותרים תחת הערך האוניברסאלי של יקר האדם באשר הוא אדם. וזה עוד לפני שדיברנו על הפגיעות הנגרמות בשל הפרדתם מעל בני משפחותיהם מחוץ לשטחים הכבושים, בשל מניעת אזרחות (כלשהי), בשל מניעת חופש תנועה, השכלה, פרנסה, הגדרה עצמית ומימוש עצמי שלהם.

הפגיעה בכבודו הסגולי של האדם באשר הוא אדם היא הנושא שהחלטת מועצת הביטחון היתה צריכה להעלות על סדר היום הציבורי שלנו. זהו הכבוד שעליו נסבה ההחלטה, וזה הכבוד המחייב דיון דחוף, יסודי ומעמיק. אבל, כרגיל, הנחנו לראש הממשלה והתקשורת הנרפה שלו להסיט את תשומת לבנו אל הפגיעה הצורבת בהדרת-הכבוד הלאומית, וכשהתפלשנו דיינו בתחושות העלבון ופנטזיות הנקמה – מאסנו בנושא ועברנו הלאה. והפגיעה הקשה בכבוד הסגולי ממשיכה לתקתק כמו פצצת זמן.