עיתון הארץ פרסם מאמר של ישראל כהן, בו הוא קובל על כך שבשם ההגנה על זכויות נשים לשיוויון, מדינת ישראל פוגעת בזכויותיהם של מיעוטים (כמו החרדים הקיצונים בבית שמש הדורשים הדרה של נשים מן המרחב הציבורי) לנהל את חייהם על פי בחירתם. הוא מסיק שזוהי כפיה חילונית שרק מתיימרת להיות ליבראלית, אך בפועל פוגעת בדמוקרטיה הישראלית.

זהו מאמר חשוב, כי הוא מדגים באופן מופתי את הניכוס ההרסני של שיח ליבראלי על ידי דוברים שאינם ליבראליים. פרקטיקה זו משמשת יותר ויותר גורמים בלתי ליבראליים (שחלקם מיוצגים בכנסת, בממשלה ובתקשורת) ומשתלטת על השיח הציבורי בישראל (כמו באירופה ובארצות הברית). מכיוון שהיא טועה ומטעה (בלשון המעטה), חשוב להבהיר מדוע וכיצד, כדי שכל ישראלית וישראלי יוכלו לזהות את הכשל הלוגי ולא ליפול במלכודת.

מאמרו של ישראל כהן טוען לזכויות תרבותיות של מיעוטים בלתי ליבראליים במדינה ליבראלית. הוא דורש שהדמוקרטיה הליבראלית הישראלית תהיה פלורליסטית ורב תרבותית, ותעניק זכויות אוטונומיות למיעוטים לא ליבראליים בקרבה (או לפחות לחלקם; אלה שכהן חפץ ביקרם). חשוב להדגיש שכהן אינו מבסס את דרישתו על “מורשת ישראל”, ובודאי שלא על השקפת עולמה של יהדות הלכתית קיצונית ובדלנית מן הסוג שעליו הוא מגן: בהשקפות העולם ההלכתיות הללו (כמו בהשקפות עולם נוצריות או מוסלמיות קיצוניות) אין שום  מקום לאוטונומיה תרבותית או אחרת של מיעוטים. במדינת הלכה שהיו כופים עלינו החרדים הקיצוניים מבית שמש לו יכלו, מיעוט שאינו מקבל את דינם היה מוקע ככופר וחוטא, ונסקל באבנים.

כדי להגות ולנסח את דרישתו, כהן משתמש בשיח ליבראלי מובהק, כפי שנהגה על ידי הפרופסור הקנדי ויל קימליקה, ומאז פותח על ידי רבות ורבים בעולם הליבראלי כולו (כולל ישראל). אך בעודו  משתית את דרישתו על החשיבה הליברלית, כהן מסרס ומעוות אותה ומנסה להפעיל אותה נגד עצמה.

על פי השקפת העולם הליבראלית, כל אדם באשר הוא אדם נולד שווה לכל אדם אחר בתבוניותו ולכן גם בחירותו להגדיר את עצמו, לבחור לעצמו ללא הפרעה את אורח החיים הרצוי לו, ולחתור להשגת מימושו העצמי ואושרו על פי מיטב הבנתו. זהו לב ליבו של הליברליזם, בבחינת ייהרג ועל יעבור. ג’ון סטיוארט מיל, מן האבות המייסדים של תיאוריה-אידאולוגיה זו, הבהיר בספרו הקלסי “על החירות” ש”כל אדם באשר הוא אדם” כולל במידה שווה גברים ונשים, ללא כל הבחנה. כולם נבראו בצלם אנוש, כולם שואפים לאושר, וכולם זכאים להגדירו ולממשו על פי בחירתם החופשית. לפי גישה זו, כל אישה או איש זכאים להגדיר את טובתם ללא התערבות של גורם חיצוני כלשהו ולפעול למימושה — כל עוד אינם פוגעים במעשיהם בזכאותו המקבילה של זולתם לעשות אותו דבר ממש, וגורמים בכך נזק לחירותו. על פי האידיאולוגיה הליבראלית, תפקיד המדינה הוא להבטיח שכל אדם וחוה יוכלו לממש את עצמם על פי בחירותיהם — בלי לשלול זכות זו מזולתם.

מיל מדגיש שאם מימוש עצמי של ראובן (למשל קיום יחסי מין מחוץ לנישואין או אכילת חזיר) נתפס על ידי שמעון כפוגע ברגשותיו (הדתיים או התרבותיים) — זו בשום פנים ואופן אינה פגיעה בזכותו של שמעון לממש את עצמו על פי בחירתו, והמדינה אינה רשאית להגביל את התנהגותו של ראובן כדי להגן על רגשותיו של שמעון. כך גם אם ראובן רוצה לקיים קשר הומוסקסואלי או ללבוש חצאית קצרה.

יותר ממאה שנים מאוחר יותר הוסיף ויל קימליקה את העיקרון שבחברה ליבראלית, קבוצת מיעוט לאומית ו/או תרבותית שאיננה ליבראלית זכאית ליהנות מאוטונומיה תרבותית. זאת כדי שכל אחד מחבריה של קבוצת המיעוט יוכל להגדיר ולממש את עצמו במסגרת קבוצה זו — כשם שכל אחד מחברי קבוצת הרוב מגדיר ומממש את עצמו במסגרת קבוצת הרוב הליבראלית. ואולם, מכיוון שהוא מפתח את החשיבה הליבראלית ולא יוצא נגדה, קימליקה מדגיש שאוטונומיה כזו בשום פנים ואופן אינה מצדיקה שום סוג של פגיעה בשוויון זכויותיהם למימוש עצמי של חברים בתוך קבוצת המיעוט. כלומר: זכותה של קבוצת מיעוט לא ליבראלית לאוטונומיה מותנית בכך שאוטונומיה זו לא תפגע בזכויותיו של כל פרט השייך לקבוצת המיעוט לשוויון זכויות וחירויות מלא. רק כך יכולה חברה ליבראלית לאפשר אוטונומיה לקבוצות מיעוט לא ליבראליות בלי להשמיט את הקרקע עליה היא עומדת, או במילים פשוטות — בלי להתאבד אידיאולוגית.

ישראל כהן משמיט תנאי זה, ומעצב בכך ליבראליזם מתאבד. מי שמתבלבלים מטענותיו עלולים לאמץ גישה זו ולשמוט את הקרקע שעליה הם רוצים לעמוד. זאת ועוד: כהן דורש שלמיעוטים החרדים הלא ליבראליים תינתן הזכות לפגוע לא רק בנשים שהן חברות הקבוצות הללו, אלא בכלל הנשים במדינת ישראל, כלומר בחברות קבוצות הרוב. לא רק נשים חרדיות מבית שמש נדרשות להדיר רגליהן ממדרכות “לגברים בלבד” אלא כל אישה, כולל אלה המאמינות בליבראליזם ומשתייכות לרוב הליבראלי. זוהי כבר חוצפה כל כך קיצונית, שגם קימליקה לא העלה בדעתו, ולכן כלל לא התייחס אליה. זוהי הזרקת הקיצוניות הבלתי ליבראלית אל תוך הרב-תרבותיות הליבראלית בהתרסה שכמוה כהשתנה מראש המקפצה.

אז חשוב לקרוא את ישראל כהן, אבל בעיקר כדי להיווכח במניפולציה באמצעותה דוברים מקרב מיעוטים בלתי ליבראלים מנכסים את השיח הליבראלי כדי להשחיתו, להפעילו נגד עצמו ולהחריבו. כשהם יצליחו, ויתפסו את השלטון, לא יעלה על דעתם להעניק למיעוטים החדשים, כלומר לנו, הליבראלים, שום זכויות הגדרה עצמית.

המאמר התפרסם בעיתון הארץ ביום 27.12.2017