התאבדותו של האמן בועז ארד היא קודם כל מצערת ומטלטלת. בנוסף, היא מעלה ומציפה שאלות רבות המעסיקות את השיח הציבורי בארץ ובעולם: כמה חמורה התנהגות שיש בה ניצול לרעה של יחסי כוח, כשהצד המוחלש הסכים לה ואף עודד אותה? האם יתכן שאדם יהיה חם ותומך ומקסים — ובו בזמן ינצל את כוחו ויפגע בחלשים ממנו? כמה מן האחריות על ניצול שיטתי של מרות מוטלת על המערכת שבתוכה מתרחש הניצול, והסביבה העוצמת עין? האם יש מקום להתיישנות ביחס לעבירות מין? האם ראוי לפרסם טענות על פגיעה מינית שחלה עליהן התיישנות? האם ראוי להתחשב בפרטיותם של מי שפגעו באחרים? האם איום בהתאבדות צריך לעצור פרסום עיתונאי? בימים שחלפו מאז שארד שם קץ לחייו אני מתחבטת בכל אלה כמו רבות ורבים סביבי, ומנסה לשים סדר בשלל השיקולים.
בנקודת המוצא אין לי ספק: מקום בו שוררים יחסי מרות, סמכות, או תלות, או שפערי הכוחות גדולים — הניצול פסול גם אם הצד המוחלש “הסכים” לו. צעירה בת 16 או 18 המעריצה מורה כריזמטי אינה יכולה לתת הסכמה חופשית, בוגרת ומשמעותית. ההתרגשות מכך שהאיש הנערץ בחר בה מכולן עלולה לסחרר אותה ולערפל את שיקול דעתה. וכמובן, יש כל כך הרבה שהיא עוד לא יודעת על עצמה ועל העולם. רק בדיעבד תבין, כמו במקרה הנדון, שהמורה האהוב, מקסים במובנים רבים, היה בן זוג קנאי, כוחני, רודני, שחשש מגילויי עצמאותה וניסה להרחיק אותה מאחרים ולצמצם אותה שתישאר תחת השפעתו. רק באיחור תלמד שבהחלט יכול להיות איש מצוין ונדיב ואוהב — שהוא גם רכושני וקטנוני ועריץ במערכת יחסים אינטימית. את הנזקים שנגרמו להתפתחותה, לביטחונה העצמי ולדפוסי יחסיה עם הסובבים אותה היא עלולה להבין מקץ שנים רבות, אחרי שהיא והקרובים לה שילמו מחירים כבדים.
יש קשרים אינטימיים בין מורים או מורות ותלמידות או תלמידים שאינם פוגעניים והם אולי אף מעצימים. אבל הסכנה גדולה מדי, ועדיף לחטוא בעודף זהירות בהגנה על צעירים. לכן אדם צריך להציב לעצמו גבולות, ולא להתפתות לשכנוע עצמי שהוא מיוחד, והצעירה שלפניו מיוחדת, והקשר ביניהם יהיה יוצא מן הכלל. גם כשהחוק אינו אוסר במפורש, אדם חייב להיזהר ולחשוד ולסייג ולרסן את עצמו. קל וחומר שכך צריכים לעשות המערכת בתוכה הוא פועל, והחוג החברתי המקיף אותו. אלה צריכים להיות שומרי הסף. מכיוון שאינם שבויים באשליה הרומנטית שזו אהבת האמת הגדולה מן החיים, עליהם להקפיד ולשמור על הסייגים.
גם במקרה ארד, כמו במקרים רבים שנחשפו לפניו, “כולם ידעו”, ומילאו פיהם מים. הנהלת בית הספר התרשלה רשלנות פושעת בעצימת עיניים, והסובבים הפגינו רפיסות ערכית ומוסרית. “אנשי חינוך” כולם. עכשיו הם מתפתלים וממשיכים להתחמק מאחריות. אבל האחריות לטרגדיה המתפתחת הזו היא בראש ובראשונה עליהם (שלא לומר – הדם). שומרי הסף הנרפים הם הכתובת לאכזבה ולזעם המוצדקים. הם, ולא מי ששברו את קשר השתיקה ופרסמו את האמת, אף אם באיחור רב.
אני מאמינה בהגיונה של הגנת ההתיישנות. מבחינה ראייתית, כשחלף זמן ממושך קשה להסתמך על דיוקו של זיכרוננו ולהציג גרסה קוהרנטית ומהימנה. מבחינה ערכית, הזמן מאפשר לאנשים להשתנות, להתבגר, להשתפר, ולא הוגן לפקוד עליהם חטאי עבר. לא הוגן לעצור את חייו של אדם על מעשה שעשה כשהיה, במידה רבה, אדם אחר; גרסה קודמת של עצמו. אם תרצו: אין לפקוד עוון הגולם על הפרפר… לכן מבחינה משפטית מוצדק בעיני למתוח קו ולמנוע הגשת תלונות ותביעות אחריו. אבל מה מבחינה נורמטיבית ציבורית?
מי שחוותה תקיפה מינית היא הבעלים של הסיפור שלה והיא זכאית לעשות בו ככל העולה על רוחה, בכל זמן ובכל מקום. מי שפגע בה מינית נתן לה את הסיפור ואת כל הזכויות בו. אבל לא כל זכות ראוי תמיד לממש. אני חושבת שבחלוף זמן רב ראוי לבדוק האם האדם שנהג באופן פוגעני נותר כפי שהיה ומוסיף לפגוע, או שהשתמש בזמן שעמד לרשותו כדי להשתנות, לגדול, להפוך למתחשב יותר. ראוי לברר האם הוא הבין את הנזק שגרם, האם קיבל אחריות, התנצל, שינה את דרכיו. אם כך עשה, אני חושבת שראוי לנהוג על פי כלל החמלה האלמותי: מודה ועוזב – ירוחם.
מנגד ניצבת החשיבות הרבה בפרסום סיפורים על פגיעות מיניות כדי שהציבור יכיר את הדפוסים, יתרשם משכיחותם הרבה, יבין את חומרת התופעה, יזהר ויזהיר. אז איך לאזן בין חשיבות שבירת קשר השתיקה, ובין ההתחשבות בפרטיותו של אדם ש”עשה תשובה” ומבקש להמשיך בחייו החדשים? דומני שהתשובה פשוטה: על ידי פרסום אנונימי. “אמן מוערך”, “מורה אהוד” ונוסחאות רבות נוספות מאפשרות לציבור לדעת, וגם לנוגעים בדבר להמשיך בחייהם. נכון שמי שמכיר –מזהה; אך מי שמכיר מן הסתם ידע על אודות הסיפורים גם קודם לכן. וכל עוד לא נוקבים בשמו של אדם במפורש — הוא יכול להמשיך בחייו.
במקרהו של ארד, לא ברור אם קיבל אחריות לפסול שבהתנהגותו או אם שינה את דרכיו. דומה שלא הודה ועזב, ולא התנצל בפני הנשים שפגע בהן בצעירותן. מתוך דבריו השוצפים, הנסערים, המבולבלים, בתשובה לכתבה קשה להבין. אפשר להבין שחש רדוף ומושחר. שהמשיך להכחיש שקיים קשר אינטימי עם ילדה בת 16, ובכך ניסה לערער את עדותה. עוד ניתן להבין שארד רמז לעיתונאית שפנתה אליו שאם תפרסם את הסיפור על אודותיו – הוא ירגיש מחויב ליטול את חייו.
אינני מקנאה בעיתונאית יאנה פבזנר בשן שפרסמה את החשיפה שבעקבותיה נטל ארד את חייו. אבל האחריות למותו אינה עליה. היא נהגה באופן אחראי, והתריעה בפני המשטרה שיתכן ויש חשש לפעולה אובדנית של ארד. עם זאת, היא סירבה בצדק להיסחט רגשית. את האחריות לחייו של ארד היא השאירה בידיו. ההחלטה לשים קץ לחייו היתה שלו בלבד. החלטה טראגית, אומללה, ושלו.
ארד איננו האדם הראשון המאיים בהתאבדות אם ייחשף. בדרך כלל איומים אלה אינם ממומשים. האם ארד היה בעל “גולגולת דקה” במיוחד, ולא עמד בחשיפה הפומבית של התנהגותו? האם העניש את עצמו בחומרה? האם העניש באכזריות את העדה? את העיתונאית? נראה שלעולם לא נדע. אבל כל אלה אינם באחריות העיתונאית החושפת.
מוקדם לסכם את השלכות הפרשה הקשה הזו. הדיון הציבורי בעיצומו. עם זאת הגיע הזמן שמשרד החינוך ובתי הספר ילמדו להתמודד באופן שיטתי ומערכתי עם ניצול של יחסי כוח בהקשר האינטימי. הם מעדיפים לטמון ראשם בחול, אבל האחריות עליהם והורים צריכים לתבוע מהם פעולה. במקביל, הגיע הזמן לשים קץ ל”כולם ידעו ושתקו”. החברה הישראלית מתגאה באכפתיות, בדוגריות ובאומץ ליבה — הגיע הזמן להפגין את כל אלה גם בהקשר של התערבות במצבים שיש בהם ניצול של מרות. אחריות זו מונחת לפתחו של כל אחד ואחת מאיתנו. ואחרון חביב: הגיע הזמן להתנצל ולמחול. מי שפגעו בזולתם צריכים לקבל אחריות, להודות, ולבקש סליחה. מי שביקשו ממנה סליחה יכולה לסלוח, להרפות ולהשתחרר.