יום שני ה-14 למאי 2018 היה יום היסטורי להדרת-הכבוד הלאומית של ישראל. בירושלים נפתחה שגרירות ארצות הברית, לביטוי ההכרה האמריקאית במעמדה של העיר כבירת ישראל; בחוצות תל אביב חגגו אלפים רבים את זכיית השיר הישראלי באירוויזיון; בגבול הדרומי נחסם ניסיונם של עשרות אלפי פלסטינים תושבי עזה להגיע לגבול ישראל ואולי אף לחצותו. אכן, הקוממיות, הגאווה וזקיפות הקומה הלאומיות תפחו וגבהו והתרוממו לשחקים.

לצד הישג זה, חוגגים תל אביבים טענו כי גם כבוד מחייתם זכה לעדנה: למרות המתח בדרום והפוליטיקה בירושלים  — הם שמחו ושרו וחגגו את החיים כדרכם. חגיגות נטע בככר רבין, נטען, מבטאות ומאשררות את כבוד מחייתם של מי שבוחרים בנורמאליות, בהווה, בשמחת החיים. יתירה מכך: הצלחתה של נטע מגלמת את כיבוד השונים, האחרים, החריגים, המעזים להיות לא כמו כולם, ולכן חגיגת נטע היא חגיגה מובהקת של כבוד המחיה של האדם.

אז עם כל כך הרבה כבוד, למה תחושת המועקה בחזה, הקשרים בבטן והצריבה בעיניים? למה חשו ישראלים רבים כאובים ושפופים? כי בכל שלוש החזיתות נשתכח כבודו הסגולי של האדם: הכבוד הטבוע בכל אדם מעצם היותו יצור אנושי, בן למשפחת האדם.

בין אם מפגיני עזה יצאו לממש את זכות השיבה שהם טוענים לה ובין שיצאו להביע את תסכולם מתנאי חייהם הבלתי נסבלים; בין שהפגינו מרצונם החופשי ובין שנדחפו על ידי הנהגת החמאס; בין אם חיילי צה”ל ניסו להמנע מהרג מיותר ובין שהוראות הפתיחה באש היו מקלות מדי — למעלה מחמישים איש נורו למוות וקיפחו את חייהם ביום אחד. חמישים איש שכולם בני משפחת האדם והכבוד הסגולי טבוע בהם. אבל בגבול הדרום לא נזעקו לשנות את התנהלות הצבא ולבחון מה ארע; בטקס בירושלים לא הזכירו את מותם, לא הצטערו ולא ניחמו; בתל אביב לא הסכימו לוותר על החגיגות, או לפחות לציין את המוות בדקה של דומיה. בכל חזיתות ישראל הגיבו לכבודם הסגולי של הרוגי עזה בדממה דקה. בבחינת אין כלום כי לא היה כלום.

הבה נניח שבאותו יום שני מר ונמהר היו חמישים ישראלים נהרגים, חלילה, בקריסת אולם שמחות שלא נבנה כהלכה; או שחמישים צעירים היו נהרגים, חלילה, בטיול שלא תוכנן כהלכה; או שחמישים איש היו נהרגים, חלילה, בפיגוע המוני בפריז. האם היה עולה על הדעת לקיים את חגיגות זכיית האירוויזיון בראש חוצות ברוב עם, ולטעון שדבר לא ישבית את שמחתינו? האם מישהו היה מעז לטעון שכבוד המחיה, של הרוקדים בככר, או של נטע ברזילי, חשוב יותר מכבודם הסגולי של חמישים איש שקיפחו את חייהם? חלילה. אלמלא היו ההרוגים פלסטינים מעזה, היינו מכבדים את חיי האדם שנגדעו בהרכנת ראש, בצלילי אבל וצער, בהצגת תמונותיהם ובהדלקת נרות נשמה. אין שום ספק שאפילו בטקס השקת השגרירות היו הנואמים הנכבדים מזדעזעים, שולחים תנחומים למשפחות ומשתתפים בצערן.

אבל ההרוגים היו פלסטינים מעזה. התקשורת הישראלית לא הראתה את תמונותיהם, לא ראיינה את אמהותיהם וחבריהם, ולא תיעדה את בכי התמרורים של יקיריהם. התקשורת הישראלית, המואשמת למרבה הגיחוך בשמאלנות, ביכתה את תגובת העולם, שהיתה, לשיטתה, לא הוגנת כלפי ישראל. התקשורת הישראלית הדגישה את אחריותו של חמס בשליחת אזרחים חפים מפשע אל מותם. ואף מילה של אבל, של כאב, של כבוד לחיי אדם שקופחו.

ועוד כבוד אחד נעדר, במיוחד בנאומים המשיחיים שנישאו בלהט בירושלים: כבוד האדם כמי שנברא בצלם אלוהים. לא חייבים להאמין לא באל, לא בכבודו, ולא בכבוד הנבראים בצלמו. אבל הכמרים והרבנים נוצצי העיניים שהציגו את פתיחת השגרירות האמריקאית כמעשה ישועה אלוהי, בודאי רואים בכל אדם את צלמו של האל, ומכבדים את ניצוץ הקדושה הטמון בכל צלם. איך יכלו להשפיע הדרת-כבוד ללא גבול על נשיא ארצות הברית, ולהתעלם לחלוטין מן הדם השפוך וכבוד האל הפגוע?

בהפגנות נגד גירוש מבקשי המקלט מושמעת שוב ושוב הססמה “כל אדם הוא אדם, אין הבדל בין דם לדם”. זוהי התמצית המזוקקת ביותר של השקפת העולם המקדשת את כבודו הסגולי של האדם. השקפת העולם שישראל אימצה עם ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם ב-10 בדצמבר 1948; שחוקקה כאבן הראשה של מגילת זכויות האדם שלה, הלא הוא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מ-1992. יום שני ה-14 למאי היה יום שחור להשקפת עולם זו. ראוי שנחקוק את הססמה הקצרה והקולעת בראש חוצות ועל לוח ליבנו כדי שלא תהיה ססמה ריקה, אלא דרך חיים.

פורסם בעיתון הארץ ביום שני 21 מאי 2018