ביום ששי ה-8 ביוני התפרסמה במוסף גלריה של עיתון הארץ שיחה שקיימתי עם ארי שביט בנושא העדות שפורסמה נגדו על הטרדה מינית, והתהליך שעבר מאז. הנה השיחה:
מדי פעם בפעם מתפרסמת גרסה של סיפור על גבר מצליח שכוכבו דרך ואז הוא מטריד מינית, נחשף ומביא במו ידיו לנפילתו. נוכח כל מקרה כזה אני שואלת את עצמי אם ההטרדה המינית משמשת לגברים אלה כלי להרס עצמי; האם זו התגרות בגורל של מי שרוצים לבדוק כמה רחוק הם יכולים ללכת עד שייעצרו. האם זה מה שאורי זוהר, בסרטו “עיניים גדולות”, הגדיר כ”היה לו כל מה שאפשר לרצות – והוא רצה יותר”. היבריס שסופו ידוע מראש.
דומה שגם הידיעה שהתפרסמה על אודות ארי שביט באוקטובר 2016 שייכת לז’אנר הזה. זה היה סיפור של פובליציסט ופרשן מדיני מצליח שיצא למסע להפצת ספרו עטור השבחים בארצות הברית. הוא נשוי באושר, מכובד ומוערך בתקשורת ובחוגים רחבים של הציבור. באחד הלילות נפגש בבר בבית מלון עם עיתונאית צעירה שהתעניינה בספרו וקיוותה לראיין אותו. המפגש ביניהם הסתיים ללא עימות אך כעבור כשנתיים וחצי היא תיארה בעיתונה את התנהגותו באותו ערב כתוקפנית וגסה. הרעש היה גדול, שמו הטוב של שביט נפגע והוא ירד מהבימה הציבורית. מאז ועד היום שמר על שתיקה.
לפני כחצי שנה דיברתי על המקרה של שביט באחת מתוכניות הרדיו האחרונות של משה נגבי המנוח. אמרתי שמוזר שהממסדים הישראליים לא עמדו מאחורי העיתונאי של “הארץ” כמו שהם עושים עבור גברים אחרים, שהתנהגו באופן הרבה יותר חמור. בעקבות אותה התבטאות שביט יצר איתי קשר והתפתח בינינו דו־שיח. בשלב מסוים עלה הרעיון להוציא לאור מקצת מהדברים שעלו בשיחות הללו. נדמה שהם רלוונטיים לא רק למקרה של שביט אלא לתהליכי השינוי המתרחשים היום בכל הנוגע להטרדות מיניות ולמערכת היחסים בין המגדרים.
אורית קמיר: ארי שביט, התנצלת באופן פומבי. האם עשית זאת גם באופן אישי?
ארי שביט: “בוודאי. ביום שבו פרצה הפרשה ביקשתי מידיד המתגורר בארצות הברית להתקשר אל דניאל ברין ולשאול אותה אם תסכים לדבר איתי ולקבל את התנצלותי. מיד אחר כך גם שלחתי לה מייל. לצערי הרב באותו שלב לא הצלחנו להגיע להידברות ישירה. אחר כך, במשך כשנה, הייתי עסוק מאוד בשאלה הזאת. פעם אחר פעם כתבתי מכתבי התנצלות אישיים ולבסוף לא שלחתי אותם אליה מפני שחששתי שהם לא יתקבלו בברכה. אבל לפני כחצי שנה נוצר קשר. אינני רוצה להרחיב כאן מפני שמדובר בתקשורת בין־אישית שאיננה עניינו של הציבור. אבל אני יכול לומר לך שהיתה לי ההזדמנות לבקש מדניאל ברין סליחה גם בכתב, גם בשיחת טלפון טרנס־אטלנטית וגם פנים אל פנים. אני רוצה להאמין שהתחלנו תהליך של פיוס”.
קמיר: האם אתה יכול להסביר לי ולעצמך מדוע נהגת באופן הבלתי הולם שבו נהגת? התגרית בגורל? יכול להיות שהיו שם יוהרה וקורטוב של הרס עצמי?
שביט: “בעשרים החודשים האחרונים שאלתי את עצמי שוב ושוב איך זה קרה. כיצד ייתכן שאשה צעירה חשה מאוימת במחיצתי. התבוננתי לתוך עצמי וניסיתי להיות כן ככל הניתן. יוהרה? כן. הרס עצמי? אולי. כאשר חשבתי שהעניין של ברין בי הוא אישי ולא מקצועי, טעיתי טעות חמורה אשר נבעה מגבהות לב. היה כאן חוסר קשב והיתה קריאה לקויה של המציאות. אלו בעיות שהיום אני משתדל להיות מודע אליהן. אלה דפוסי התנהגות שאני נחוש לא לחזור עליהם. אבל בפעם הראשונה שבה אני מדבר בפומבי אני לא חושב שיהיה נכון לעסוק בלא מודע שלי ובנפתולי נפשי.
“מה שאני בכל זאת יכול לומר לך הוא שמה שגיליתי בשנה וחצי האחרונות הוא שעד לפרסום הפרשה לא התייחסתי אל עצמי כבעל עוצמה. היה לי אגו, ברור. ועוד איך. אבל בגלל שלא הייתי שר, מנכ”ל, אלוף, מפיק או אפילו עורך עיתון לא הבנתי שיש לי כוח. בגלל שלא היתה לי היכולת למנות, לקדם או לפטר אנשים לא הפנמתי את המחויבות הכרוכה בכוח. בטעות חשבתי שאני מהאופוזיציה של החיים ולא מהקואליציה שלהם. לכן לא העליתי בדעתי שכאשר אני מגלה את מה שחשבתי שהם רגשות של קרבה, אני עלול לאיים על הנמצאים סביבי. באותו ערב ארור בבר של מלון בלוס אנג’לס, למשל, חשבתי בשוגג שאני פועל במגרש שבו כולן וכולם שוות ושווים. זה היה הכישלון שלי. זאת היתה הטעות שלי. על הטעות הזאת לקחתי אחריות מלאה ואני נושא באחריות הזו גם היום”.
קמיר: אולי זה המקום לציין מדוע אני, מצדי, הסכמתי להשתתף בשיחה הזאת ולעשות לה פומבי. כשהתפרסמה עדותה של העיתונאית, אתה בחרת לא להכחיש, לא לתקוף, לא לצאת נגדה. קיבלת אחריות. התנצלת בפניה בפומבי. הודעת שאתה צריך להפנים ולעבד את מה שקרה וללמוד את הסוגיה ואת עצמך. פרשת מן הכתיבה בעיתון “הארץ” ומהשתתפות בתוכניות הטלוויזיה שבהן הופעת עד אז. נהגת באופן שונה לגמרי מחיים רמון, למשל, אשר גם עבר על החוק, גם תקף ציבורית את המתלוננת נגדו, גם הורשע וגם מנסה היום להשתיק את מבקריו.
לא הכרתי אותך. מעולם לא נפגשנו. על סמך הדיווח, חשבתי שתגובתך לעדות היתה מכובדת, מכבדת וראויה. חשבתי שכך צריך לנהוג ושזו מטרתה של מהפיכת התודעה המתרחשת בארץ ובעולם בנושא התקשורת בין המינים. לדעתי טוב יהיה אם אנשים ישמעו את סיפורך, יבחנו אותו ויצרפו את האפשרות שבה בחרת לארגז הכלים. אולי הדיון בבחירה שלך יאפשר למישהו לשקול, במצב דומה, להודות ולעזוב, במקום להתכחש, להתפלש, להשמיץ. אולי זה יערער טיפה את הנורמה ההרסנית שאם הואשמת בהטרדה מינית – אתה חייב להשיב מלחמה שערה, וכל האמצעים כשרים.
בחרת שלא להילחם. האם אתה שלם עם ההחלטה הזאת?
שביט: “שלם לחלוטין. מבחינתי היא היתה מובנת מאליה. כלל לא היו לי התלבטויות. כאשר הידיעה בדבר הכתבה של דניאל ברין נפוצה בארץ פנו אלי חברים והציעו לי לעשות את שאחרים עשו: פוליגרף, הכחשה, מתקפה. אבל אני אמרתי מיד שלא אעשה זאת. זו כלל לא היתה אופציה מבחינתי. אין מצב שאכחיש. אין מצב שאכפיש. אין מצב שאפתח במלחמת בוץ. אם אשה צעירה חשה כפי שהיא חשה – ההתנהגות שלי גרמה לכך. אני אחראי לכך. אין דבר שאני רוצה בו יותר מאשר להתנצל בפניה, לבקש את סליחתה ולקבל את מחילתה”.
קמיר: היום אנחנו מתמקדים בסיפוריהן של הנשים המתלוננות על הטרדה מינית. יש בכך צדק היסטורי. אבל אתה מוכן לספר כיצד נראים הדברים מנקודת המבט שלך? אתה יכול לשתף ולומר מה היו הרגעים הקשים ביותר שעברת עם חשיפת הסיפור?
שביט: “לעמוד מול אשתי האהובה שהיתה איתי למרות הכאב שגרמתי לה. לספר לבני הצעירים שעולמם פתאום הזדעזע. לכאוב את הפניית העורף של אנשים שחשבתי שהם חברים. להבין שהשיח בישראל לא מבחין ביני ובין גברים שעשו דברים שונים לחלוטין ממה שאני עשיתי. לחוש מעין כוויה של אש בפנים. לראות את הכל מתרסק בין לילה.
יום אחד אולי אספר בהרחבה על החוויה הזאת, שאותה אינני מאחל לאף אחת ולאף אחד. אבל אני מאמין שעדיין לא הגיעה השעה, גם מבחינתי האישית וגם מבחינת ההקשר החברתי הרחב. הרגע ההיסטורי הזה הוא הרגע של הנשים – ואני לגמרי מקבל זאת. מי שחשובות באמת הן מיליוני המוטרדות אשר קולן סוף סוף נשמע. אחרי אלפי שנים של אפליה ודיכוי, נשים מתעוררות ומשתחררות – ואני תומך בכך בכל לב. בגלל כישלון אישי שלי נקלעתי אל שטח האש של המהפכה. אבל בתהליך שעברתי לא היה כדי לשנות את העובדה שאני בעד המהפכה. ואני יודע שלא אני הקורבן כאן. על כן את מרבית הרגשות שהרגשתי והחוויות שחוויתי אני מעדיף בשלב זה לשמור לעצמי”.
קמיר: אתה אומר שהשיח בישראל הניח אותך בסל אחד עם מטרידים שעשו מעשים חמורים מהותית ממה שעשית אתה. בנקודה הזאת, אני מוכרחה להוסיף את ה”שפיל” שלי, שאני משמיעה בכל הזדמנות.
בארה”ב, וכמותה ברוב המדינות, אין הגדרה חוקית ברורה ומחייבת שקובעת החלטית מהי הטרדה מינית אסורה. הגבול בין המותר לאסור בתחום הזה לא הוגדר מפורשות בחוק. זו אחת הסיבות שקמפיין #Metoo פרץ. הוא איפשר לכל אשה שהוטרדה לחשוף את מי שהטריד אותה ולהביא את הסיפור למשפט ציבורי.
כתוצאה מהקמפיין קרה דבר נפלא: נשים ששתקו שנים רבות שיתפו בחוויות קשות, הזינו את השיח הציבורי והעלו את רמת המודעות. אבל קרו גם דברים פחות נעימים, כמו למשל שמקרים קלים קיבלו חשיפה וגינוי ציבוריים כמו שקיבלו מקרים קשים מאוד. זה מצב לא רצוי, כי הוא מטשטש הבדלים חשובים ולא מבחין בין דרגות חומרה. זה גם מצב שבסופו של דבר מאפשר לפוריטניות מינית להשתלט על השיח, כי אם כל דבר יכול להיות הטרדה מינית – אז עדיף להימנע מכל מגע. וזו לא המטרה. פוריטניות מינית איננה פמיניסטית, והיא לא משרתת את המאבק הפמיניסטי. המאבק הפמיניסטי, כמו כל מאבק לחירות וזכויות אדם, הוא על אוטונומיה; על כבוד האדם; על שוויון אנושי לכל. בשום פנים ואופן לא צניעות, התרחקות בין המינים, הפרדה ובסופו של דבר הדרת נשים ודיכויין.
בישראל, לא היינו צריכים לכאורה להיקלע למצב הזה – כי אצלנו יש חוק שנחקק כבר ב-1998, והוא קובע במפורש מה הן שש ההתנהגויות שהן ורק הן יכולות להיחשב הטרדה מינית אסורה. וגם זה, רק כשהן פוגעות בערכים המוגנים של החוק: כבוד האדם, חירותו, פרטיות, וקידום השוויון בין המינים. לכן בישראל אמור להיות ברור לכל אשה ולכל גבר מהי הטרדה אסורה ומה לא.
הבעיה היא שכמעט אף אחד בארץ לא טורח לבדוק מה בדיוק אומר החוק לגבי הגבול בין מותר לאסור. זה כישלון חינוכי שפוגם מאוד בהצלחתו של השינוי החברתי והתודעתי העמוק שהחוק הוביל. כך שהתסכול שלך על זה שכורכים אותך עם אחרים שביצעו מעשים הרבה יותר חמורים מצטלב עם התסכול העקרוני שלי בנקודה הזאת. אני הייתי רוצה שהדיון בארץ באירוע שלך – כמו בכל האחרים – יתייחס למה שהחוק שלנו מגדיר כהטרדות מיניות אסורות. שאנשים ישאלו את עצמם לגבי כל אירוע אם הוא נלכד בהגדרות החוק, או שהוא פשוט התנהגות לא הולמת. זה יוצר מִדרג של חומרה. לדעתי, המקרה הספציפי שלך לא נלכד בהגדרת החוק הישראלי, והדיון שהתרחש בישראל היה צריך לבחון את זה ולהביא את זה בחשבון, ולא לכרוך אותך אוטומטית יחד עם מי שכן עברו על החוק וביצעו הטרדות מיניות אסורות.
שביט: “כפי שאת מתארת לעצמך, הקדשתי לשאלות הללו לא מעט מחשבה. אבל אני באמת חושב שמי שצריכות לנהל את הדיון הן נשים. החובה המוטלת היום על גברים היא להילחם עד חורמה בדפוסים העמוקים מאוד של דיכוי נשים, הדרה ואפליה. האתגר הניצב בפני נשים הוא כיצד למסד באופן נאור את המהפכה הכל כך חשובה שאתן מובילות. מכיוון שעל פי טבעי אני אופטימי, אני מאמין שכך יקרה”.
קמיר: כל מה שאתה אומר הוא תקין פוליטית ונשמע מצוין, אבל יותר מדי מאופק ומרוסן. לא יכול להיות שסטירת הלחי הציבורית שקיבלת, הגינוי הפומבי, האש על הפנים שחווית ובגידת החברים לא עוררו בך גם רגשות פחות אציליים. אם אתה אנושי, אז חווית לפחות גם תסכול וכעס. לא יכול להיות שלא.
שביט: “בטח שהיה בי זעם. קודם כל כלפי עצמי. איך כשלתי בהתנהגותי כלפי אחרים ואיך איכזבתי את בני ביתי והגעתי למקום הזה. והיה בי גם זעם כלפי גברים מסוימים שניצלו את האירוע כדי לסגור איתי חשבון.
“אל ברין עצמה אין לי שום טענות. להיפך. אני מעריך את אומץ לבה ופשוט רוצה לסטור לעצמי על כך שהתנהגותי גרמה לה לחוות את אשר חוותה. אני מצטער מעומק לב גם על כך שגרמתי לנשים נוספות מועקה – והתנצלתי על כך בפומבי. עם זאת, הדינמיקה שהתפתחה בישראל ביחס אלי היתה בעייתית. לא תמיד היתה הלימה בין העובדות לכותרות. לא תמיד היתה מידתיות.
“כך מצאתי את עצמי בו זמנית מול שתי חזיתות. מצד אחד כל מה שרציתי הוא להתמודד עם עצמי ועם טעויותי. וליישר את ההדורים עם ברין ועם כל אדם אחר שפגעתי בו. ולהתייצב בפני אהובי ולגונן על ילדי. להתמודד עם הצונאמי שאותו אני העליתי פתאום מן הים וכעת הוא איים להטביע אותי ואת יקירי.
“אבל מצד שני ראיתי כיצד בעלי אינטרסים מנצלים את המצב כדי להשתיק אותי. ראיתי כל מיני אג’נדות אישיות, כיתתיות ופוליטיות בפעולה. הצביעות של אחדים היתה חסרת בושה. על כן נקרעתי בין הצדיק (אשר גיליתי שאינני) לבין הדמון (אשר ניסו לעשות ממני). וניסיתי לפלס את דרכי בתוך ההמולה אל האדם שהינני באמת. אדם בעל פגמים אשר עמד עכשיו מול פגמיו וניסה להתמודד איתם.
“ואולם דווקא כאשר הכל בער מסביב, ירד עלי איזה שקט מוזר. והופיעה איזו עוצמה שקטה. פתאום היה ברור לי שאנצל את הרגע המטלטל הזה כדי להתחיל מחדש. להתחיל מבפנים. לצאת אל מסע של תיקון”.
קמיר: אז אחרי הסערה הגדולה יצאת אל מסע של תיקון ועברת תקופה ארוכה של עיבוד ולמידה. בסוף כל התהליך הזה הפקת איזשהם לקחים? הבנת במה שגית? הגעת לתובנות חדשות?
שביט: “ברור. התובנה האחת שאליה הגעתי היתה אישית. היקר מכל הוא הבית; ליבת הקיום היא אהובתי ואהובי. החיים העניקו לי מתנה חד־פעמית: כל אחת וכל אחד מארבעת בני האדם שאיתם אני חי במשפחה הגרעינית שלנו הוא נדיר בדרכו שלו. אהבתי אליהם אינסופית. אבל אני מעלתי באמון שלהם. על כן אני עכשיו עושה את כל מה שאני יודע לעשות כדי לתקן את מה שהשתבש. וכדי לחבק חזק. אני מנסה להיות בן זוג טוב משהייתי ואב נוכח, תומך ואוהב.
“התובנה האחרת היתה שיש לי מחויבות עמוקה כלפי דניאל ברין, כלפי הנשים הצעירות האחרות וכלפי נשים בכלל. אני מכיר את עצמי. אני יודע שאין בי זדון ושאין בי כל כוונה לנצל אחרים. אבל השורה התחתונה היא השורה הקובעת. על כן מוטלת עלי האחריות לוודא שלא איכשל שוב ושאף אשה הנמצאת במחיצתי לא תחוש ברע בגלל מלים שאומר או מעשים שאעשה או בגלל עצם נוכחותי”.
קמיר: התובנות באו ממך או שהן תוצאה של הרעש התקשורתי והמשפט הציבורי שעברת?
שביט: “גם וגם. זה היה תהליך ארוך. מי שפקחה את עיני במידה רבה היתה בתי הבכורה – שהיא סטודנטית לספרות, פעילת זכויות אדם ופמיניסטית נלהבת. היא גם אחד האנשים הנבונים ביותר והמוסריים ביותר שאני מכיר. ובשבת הכאובה של חיי – מיד עם פרוץ הפרשה – יצאנו להליכה של אב ובת בפארק שבקרבת ביתנו. כבר שם, בעין הסערה, בתי התחילה להוביל אותי לעבר שינוי. היא היתה המנטור ואני התלמיד. באהבה גדולה ובאמפתיה גדולה היא הראתה לי את שאני לא ראיתי. היא שאלה אותי כיצד הייתי חש אילו היא היתה נקלעת למצב הדומה לזה שברין נקלעה אליו. היא הסבירה לי כיצד נשים צעירות של המילניום השלישי רואות את האופן שבו התנהגתי. גם הדברים של ברין וגם התובנות של בתי שלי גרמו לי סוג של הלם. כאשר חזרנו יחד הביתה מההליכה בפארק כבר התחלתי לראות את העולם אחרת.
“אחר כך באה שנה של התכנסות. הקדשתי זמן לבני משפחתי. נעזרתי באחרות ובאחרים כדי ללמוד יותר על עצמי. ניסיתי לטהר את הנפש ולחזק את הגוף. ישבתי בחדרי, ישבתי אל מול הים וישבתי בכל מיני מקומות מבודדים – וערכתי חשבון נפש. ממש כך: חשבון של הנפש. ומה שהבנתי היה מה שאמרתי לך קודם לכן באופן תמציתי – לקיתי בעיוורון. לא הפנמתי את העובדה שאני גבר לבן פריווילגי. מבחינתי שלי הייתי אדם מן השורה שיש לו יכולת מסוימת להתבונן, לחשוב, לכתוב ולדבר. לא ראיתי את עצמי כחלק מן הממסד. לא זיהיתי את עצמי עם קבוצה הגמונית או מוקד של כוח. לא הבנתי כיצד אני נתפש על ידי אחרים. לא הייתי ער למה שמתחייב מאותה הצלחה שכן היתה לי ומאותו הכוח שכן רכשתי. לכן לא הייתי מודע לכך שכאשר אני מפגין את מה שנתפש בעיני כחום, אני עלול לעורר בנשים תחושות קשות.
“והיה עיוורון ביחסי לנשים. אף פעם לא הייתי המאצ’ו הטיפוסי. אף פעם לא השתייכתי לחבורת גברים המחפצנת נשים ומתייחסת אל נשים באי כבוד. להיפך. מרבית בני האדם שאני מכבד הן נשים. כמעט כל הנשים בחיי היו והינן אינטליגנטיות, חזקות ועצמאיות. וכמעט כולן פמיניסטיות. גם אני ראיתי את עצמי כפמיניסט. תמיד האמנתי בעוצמתן של נשים, בהעצמתן של נשים ובזכויותיהן של נשים. לאורך כל חיי הייתי מחויב לשוויון מגדרי מוחלט. ובכל זאת, רק כעת הבנתי שלא הבנתי עד תום את הסיפור הנשי. לא הייתי די מודע לכך שאתן חיות תחת עננה של איום. לא הייתי די רגיש לכך שרבות מכן חשות זעם מוצדק בגלל אלפי שנים של התעמרות גברית. המודעות שלי לכך שגם במאה ה־21 נשים חוות אפליה, הטרדה וניצול היתה שכלית – לא רגשית”.
קמיר: איך יכול להיות שאדם כמוך היה צריך להגיע לשלהי שנות החמישים של חייו כדי ללמוד שיעור ביחסי אנוש שאפשר היה לחשוב שהוא מושכלות יסוד?
שביט: “שאלה טובה. וקשה. כבר אמרתי לך שלא תפשתי את עצמי כבעל כוח וסמכות. אבל היה עניין נוסף: פרחתי מאוחר. הגעתי אל הזירה הציבורית בגיל מתקדם יחסית. בגלל האיחור הזה חייתי בסוג מסוים של אמוק. חשתי שאני חייב להשלים בעשורים המאוחרים של חיי את מה שלא הספקתי בעשורים המוקדמים. לאמוק היו יתרונות רבים: יצירתיות, פריון, אינטנסיביות, הספק גבוה. אבל היה לו גם מחיר. ניסיתי לעשות יותר מדי דברים בו זמנית. ניסיתי לכבוש יותר מדי פסגות. מתחתי את עצמי יתר על המידה. כך איבדתי חלק ניכר מניקיון הדעת ומהקשב האנושי אשר היו בי בתחילת הדרך. אל ניקיון הדעת ואל הקשב האנושי אני מנסה עכשיו לשוב”.
קמיר: ואפשר להשתנות? אתה באמת מרגיש שונה מאשר היית קודם?
שביט: “אנחנו קצת ציניים בישראל ועל כן קשה לי לדבר על תהליך שהוא מאוד רגיש ועל רגשות שהם קצת עדינים. ויש כאן עניינים של לב ונשמה ומשמעות החיים שלא נוח לי לדבר עליהם בפומבי. אבל אני רוצה להאמין שהיום אני קרוב יותר לאהובי. וקרוב יותר לנפשי. וקרוב יותר לליבה הקיומית שלי. לאנושי, למוסרי, לרגשי. ואני מקווה שיש בי פחות יוהרה. לא אני אשפוט ולא אני אחלק לעצמי ציונים אבל אני היום מנסה להיות צמוד קרקע. צמוד לאמת. נטול בולשיט.
“תיקון הוא לא עניין של מהרגע להרגע. זהו תהליך שהיה איתי, הינו איתי ויישאר איתי תמיד. ותמיד יש בו אפורים. המאבק עם עצמי קשה ומתמשך. הוא גם מחייב פעולה. להחליט שאני תורם הרבה יותר לחברה שבה אני חי. לצמצם את האגו ככל שניתן ולעשות ללא תמורה למען הכלל. ברור לגמרי שלא הייתי מבקש לעבור את אשר עברתי – אבל בטלטלה היה גם דבר מה מזכך ומחזק. במשך כעשרים חודשים חייתי במובן מסוים במדבר. בה בשעה שניסיתי לעשות עבודה משמעותית – עברתי מסע שהיה בו יסוד רוחני, כמעט דתי. שאלתי את עצמי מי אני. שאלתי את עצמי מה אמיתי. ניסיתי לחבור מחדש אל הנכון שבי”.
קמיר: מה שאתה מתאר הוא ממש מסע היטהרות. יש לו גם ביטוי מעשי? אתה מתנהג אחרת? אתה רואה את עצמך תורם משהו לקידום יחסי אנוש מכבדים יותר?
שביט: “יש כמה חוקי ברזל שעליהם למדתי לשמור מכל משמר: להבחין באופן מוחלט בין מרחב העבודה לבין המרחב האישי; להיות ככל הניתן בשליטה עצמית; להיות קשוב למתרחש סביבי ולנמצאים בסביבתי. היום אני משתדל להיות רגיש יותר למצבם ולתחושותיהם של חסרי הכוח וחסרי הקול. אני חש רצון עז ואני מחויב לצורך לקדם שוויוניות ממשית אל מול כל אדם ואני משתדל לפעול בהתאם לכך.
“יום־יום אני מנסה להתמודד עם אטימות העבר שלי. אחרי השיחה פוקחת העיניים עם בתי ערכתי עשרות שיחות נוספות עם נשים בנות כל הגילים – ידידות, עמיתות, קרובות משפחה. האזנתי לחוויות החיים שלהן. שמעתי כיצד העולם נראה מנקודת המבט שלהן. ניסיתי לצאת מתוך היקום הגברי הסגור ולהתבונן בו מבחוץ. זאת היתה חוויה מרעישה, מעשירה ומחנכת. נדהמתי לגלות שמרבית הנשים עברו חוויות טראומטיות בגלל האופן שבו גברים התייחסו אליהן. נדהמתי לגלות עד כמה גם היום קשה להיות אשה ועד כמה העולם שבו אנחנו חיים עדיין מתאכזר לנשים. ברור לחלוטין שכתוצאה מהתהליך הזה אנהג אחרת עם נשים עד יומי האחרון. אבל אני מקווה שאולי גם אוכל לתרום ולו במעט לכך שנשים יזכו למקום השוויוני והמרכזי שלו הן ראויות.
“כיצד אעשה זאת? אם יינתן לי, אני בוודאי אשמח לתרום לארגונים פמיניסטיים־הומניסטיים. אבל נדמה לי שהתרומה היותר משמעותית שלי עשויה להיות בשיתוף אחרים בלקחים שהפקתי. אולי דווקא אוכל להיות לתועלת באמצעות דיאלוג עם נשים וגברים על הנושא הטעון הזה. אני יודע שמה שקרה לא ייעלם. מה שקרה יהיה תמיד חלק מהביוגרפיה שלי. ולכן מה שקרה הוא גם חלק מהמחויבות שלי. ככל שיינתן לי אהיה בעל ברית של נשים במאבק על זכויותיהן”.
קמיר: הסתגרת. צללת לתוך עצמך. עברת מהפך פנימי. מדוע פתאום החלטת להיחשף ולשתף את הציבור באירוע שהוא ללא ספק אישי, קשה ולא נעים? ומדוע לדבר דווקא עם פמיניסטית שמזוהה עם החוק למניעת הטרדה מינית ומאבק למען זכויות נשים?
שביט: “בזמן אמת הבנתי שעלי לשתוק ולהיעלם. לצאת לגלות. חייתי עם משפחתי ועם מעגל לא גדול של חברי־אמת אשר עמדו לצדנו. אבל ידעתי שבסופו של דבר אהיה חייב לתת דין וחשבון לקוראות ולקוראים שלי. במיוחד לקוראות. והיה ברור לי שאת הדין וחשבון הזה עלי לתת לאשה. נדמה לי שכעת הגיעה השעה. ואין לי ספק שאת האשה. אם את ואני יכולים לנהל את השיחה הלא פשוטה הזאת – יש אור בקצה המנהרה. אני תמיד זוכר שיחסי הכוחות בחברה שלנו מורכבים. ואני יודע שאין כאן סימטריה. אבל בסוף בסוף, גם את וגם אני הומניסטים. אנחנו מאמינים ברוח האנושית. ולמרות כל ההבדלים בינינו – גם את וגם אני ליברלים. אנחנו מאמינים בזכויות האדם ובכבוד האדם. על כן אני מודה מאוד לדניאל ברין על כך שהסכימה לפגוש אותי ולנהל דיאלוג. ואני מודה לכל אותן נשים ששוחחו איתי בכנות. אני מתפלל שבכוחות משותפים נשים וגברים דורשי טוב יוכלו לעשות צדק למגדר הנשי ויביאו את מלחמת המינים שהתפתחה כאן אל איזשהו מקום של שלום”.