במזל טוב הגישה היום פרקליטות המדינה ערעור על זיכויו הנפסד והמכוער של ניסו שחם מעבירה של הפרת אמונים. להזכיר: שחם “התחיל” עם כל שוטרת זוטרה צעירה שיכול היה, שכב עם כמה מהן שרק הצליח, ובמקביל הבטיח להן הבטחות והשפיע על תנאי העסקתן. אחת מהן מעידה (בהודעת הערעור להלן) שכל פעם שהיה קורא לה לחדרו היא עלתה בידיעה שהיא צריכה לשכב איתו כמו כל מטלה אחרת שעליה לעשות כדי לקיים את עבודתה…

בפסק דין מביש מבחינה מקצועית וערכית (שכתבתי עליו ביקורת ברגע שיצא) שופט בית משפט השלום דאז בני שגיא (שעכשיו כמובן כבר נבעט למעלה למחוזי…) לא הצליח לראות את הבעיה בהתנהגותו הנצלנית השיטתית של ניסו שחם, ולא הבין למה לזיין את כל הכפופות לו תוך כדי טיפול בתנאי עבודתן זו הפרת אמונים של הציבור שהמשטרה אמורה לשרת אותו.

הערעור שהוגש היום מפרט באריכות את התנהגותו המחפירה של ניסו שחם, ומסביר מדוע על בית המשפט להפוך את הזיכוי המוטעה.

מצרפת את הערעור שהוגש לבית המשפט כאן כדי שכל מי שמתעניינת תוכל לקרוא בעצמה את פרטי גועל הנפש

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו                                                         ע”פ 19/

	מדינת ישראל
	ע”י פרקליטות המדינה משרד המשפטים, ירושלים רח’ צלאח א-דין 29, ירושלים טל’: 02-6466465; פקס: 02-6271783	המערערת
	נ ג ד
	ניסו (בן מנחם) שחם ת.ז. 055043483, יליד 1958 באמצעות ב”כ עו”ד בועז בן צור ועו”ד דקלה סירקיס רח’ ברקוביץ 4 תל-אביב 6423806 טל.: 03-6075001 פקס: 03-6075029	המשיב

הודעת ערעור

מוגש בזאת ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (כב’ השופט בני שגיא) מיום 24.4.18  בת”פ 31283-10-13.  בהכרעת הדין הרשיע בית משפט השלום את המשיב בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, בגין מעשיו בפרשה השישית שבכתב האישום, וזיכהו מיתר העבירות שיוחסו לו במסגרת שמונה פרשות שונות.  ביום 10.12.18 גזר בית המשפט השלום את דינו של המשיב; בין היתר הטיל עליו 240 שעות שירות לתועלת הציבור.  עניינה העיקרי של הודעת הערעור שכאן הוא בזיכוי האמור.   ככל שיתקבל ערעור זה, יתבקש בית המשפט הנכבד לדון מחדש בעונשו של המשיב.

מצ”ב העתקים של כתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין, מסומנים “א”, “ב” ו”ג” בהתאמה.

תמציתם של דברים

• המשיב, קצין משטרה בדרגות גבוהות ביותר, הואשם בביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים בשל מכלול מעשיו במסגרת שמונה פרשות שונות.  בפרשות אלה – כך, לפי כתב האישום – קשר  המשיב קשרים אינטימיים בעלי אופי מיני עם שמונה שוטרות זוטרות, צעירות בשנים, והוסיף ופעל בענייניהן במצבים של ניגוד עניינים.   נוסף לכך הואשם המשיב בשתי עבירות של מעשה מגונה ובעבירה של הטרדה מינית בגין שלוש הפרשות האחרונות מתוך השמונה המוזכרות.
• בפרשה הראשונה קבע בית המשפט, כי הפעולה בניגוד עניינים, שביצע המשיב כשנתיים וחצי לאחר סיום הקשר המיני בין המשיב לבין השוטרת א. – קשר, שהוא ופעולות נוספות שביצע המשיב במצב של ניגוד עניינים נפלו בתקופת ההתיישנות – היתה פעולה “בעוצמת ניגוד עניינים חלשה ביותר, הרחוקה מרחק ניכר מאוד מן המתחם הפלילי” (סוף עמ’ 27 להכרעת הדין).

בפרשה השנייה קבע בית המשפט כי קשר טלפוני “חברי” בין המשיב לבין השוטרת ב. הפך להיות קשר טלפוני “פלרטטני”, ואף התקיים בין השניים מגע מיני חד-פעמי.  בנסיבות אלה היה על המשיב למשוך ידיו ממעורבות כלשהי בסוגיית שיבוצה של השוטרת ליחידה אחרת, אך מעורבותו לא היוותה סטייה מן השורה, ופעולתו במצב ניגוד עניינים אינה עולה כדי פלילים.

בפרשה השלישית קבע בית משפט השלום כי קיום ראיון לשוטרת ג., מספר חודשים לאחר מגע מיני מוסכם בין השניים, העמיד את המשיב במצב של ניגוד עניינים, אך עוצמתו הנמוכה מרחיקה אותו “מרחק ניכר מאוד מהמתחם הפלילי” ( עמ’ 63 להכרעת הדין).

בפרשה הרביעית סייע המשיב לשוטרת ד. בבקשה מסויימת, נוצר ביניהם קשר טלפוני תכוף ואף היה ביניהם מגע מיני ברכבו המשטרתי.  בנסיבות אלה, שוחח המשיב עם קצינת משאבי אנוש וביקש לקלוט את השוטרת ד. ללא דיחוי למקום עבודה אחר.  בית המשפט קבע, כי שיחת הטלפון עם הקצינה נערכה במצב של ניגוד עניינים – אך עוצמתו חלשה ביותר, ורחוקה מאד מהרף הפלילי   (עמ’ 68 להכרעת הדין).

בפרשה החמישית קיים המשיב מערכת יחסים מינית עם השוטרת ה. ופעל בעניינה פעולות בניגוד עניינים – כאשר כל אלה התיישנו.  אשר לפעולה האחת שלא התיישנה קבע בית המשפט, כי לא הוכח שהיא בוצעה על ידי המשיב עצמו, להבדיל מעובדיו; אך על כל פנים, אף לו בוצעה על ידו – “ספק אם ניתן היה לקבוע כי מדובר בפעולה שבוצעה בניגוד עניינים” בשל שילוב נסיבות שמנה בית המשפט.  (ר’ עמ’ 87 להכרעת הדין).

בפרשה השישית נוצר קשר טלפוני בין המשיב לשוטרת ו., לאחר שהשוטרת פנתה אליו בבקשה לראיון, ולאחר ששטחה בפניו את מצוקותיה.  במועד האירוע, הגיע המשיב ברכבו סמוך לביתה של השוטרת, האחרונה נכנסה לרכב, ולאחר נסיעה קצרה ובמהלך שיחה בין השניים – רכן לפתע המשיב לעבר השוטרת, נישקה בניגוד לרצונה תוך החדרת לשונו לפיה.  השוטרת הדפה אותו, הוא רכן לעברה בשנית, אך היא חמקה ממנו.  בית המשפט הרשיע את המשיב בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין.

בפרשה השביעית קבע בית המשפט כי רק אחד מתוך שלושה מסרונים ששלח המשיב לשוטרת ז. הוא בעל אופי מיני בוטה; כיון שכך, לא התמלא התנאי שעניינו “הצעות חוזרות בעלות אופי מיני” בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, ולכן זיכה בית המשפט את המשיב מעבירה לפי חוק זה.

בפרשה השמינית קבע בית המשפט, כי הקשר בין המשיב לבין השוטרת ח. חרג מן היחסים המקצועיים שהתקיימו בין השניים, וכלל גם רובד “פלירטוטי-אינטימי” (עמ’ 127 להכרעת הדין).  אשר לשני אירועים שיוחסו למשיב – ארוע של נשיקה שלא בהסכמתה של השוטרת, ואירוע של מגע על איברי המין – קבע בית המשפט, כי לא הוכחו יחסי מרות בין השניים, וממילא לא פעל המשיב תוך ניצולם של יחסים שכאלה.  לטענה החלופית, לפיה בוצעו המעשים כמעשה מגונה “רגיל”, קבע בית המשפט שלא הוכח כדבעי היעדר ההסכמה של השוטרת ח.  בית המשפט הוסיף וקבע, כי ראוי היה למשיב להימנע ממעורבות בעניין קיצור שירותו של בעלה של ח., אך מדובר בפעולה בניגוד עניינים בעלת “עוצמה חלשה ביותר הרחוקה מרחק ניכר מאוד מהמתחם הפלילי” (בעמ’ 136 להכרעת הדין).

• בית המשפט הוסיף ודחה את העמדה, כי מכלול פעולותיו של המשיב בניגוד עניינים עולה כדי עבירה של מרמה והפרת אמונים.

• בית משפט השלום זיכה אפוא את המשיב מכל העבירות המוזכרות בכל שמונה הפרשות השונות, למעט עבירה אחת של מעשה מגונה בגין מעשיו בפרשה השישית בלבד, שבה הרשיע בית המשפט את המשיב. 

• לאחר דברים אלו, ובחלוף קרוב לשמונה חודשים ממתן הכרעת הדין, גזר בית המשפט את דינו של המשיב כמוזכר בפתח הדברים.

• המערערת חולקת על הכרעת הדין מכל וכל; לטעמה של המערערת, “העיקר חסר מן הספר” – בכל  הכבוד.  הכרעת בית המשפט קמא הנכבד נעדרת כליל אמירה משפטית-נורמטיבית על התמונה העובדתית הקשה שהוצגה בפניו במהלך המשפט.  לפנינו קצין משטרה בכיר, שבמהלך שנים ארוכות עירב – חזור וערב – בין מימוש מאוויו המיניים לבין עבודתו המקצועית.  המשיב קשר קשרים אינטימיים עם שוטרות צעירות זוטרות ממנו, תוך ניצול מעמדו הבכיר מולן, קיים את הקשרים הן בעבודה והן מחוצה לה, ולצד זאת לא משך ידו מקבלת החלטות לגבי תנאי עבודתן של השוטרות. 

• המערערת תטען,  כי אמירה משפטית-נורמטיבית מתבקשת שכזו נעדרת מהכרעת הדין, בין היתר, בעקבות טעות קודמת של בית המשפט בהבנת הטענה שנטענה בפניו בכתב האישום: ודוק, לדידו של בית המשפט, מחולק כתב האישום לשתי “חטיבות”.  האחת – “חטיבת ניגוד העניינים” כוללת את חמש הפרשות הראשונות ואת חלק מן הפרשה השמינית, ועניינה – “פעולות כלשהן בעניינן של השוטרות בהיותו נתון בניגוד עניינים” (עמ’ 5, סעיף 2 להכרעת הדין). החטיבה השנייה – “חטיבת עבירות המין”, כלשונו של בית המשפט – כוללת את שלוש הפרשות האחרונות.

• ולא היא: כתב האישום מייחס למשיב עבירה של מרמה והפרת אמונים בשל מכלול התנהלותו בכל שמונה הפרשות גם יחד.  התנהלות זו כוללת – הן את עצם קיום היחסים המיניים בין קצין בדרגה כה גבוהה לבין שוטרות זוטרות (למעט שתי פרשות שבהן היחסים קויימו בתקופה שעליה חלה התיישנות), בין כאשר קויימו בהסכמה, ובוודאי כאשר קויימו שלא בהסכמה; והן את פעולותיו של המשיב במצב של ניגוד עניינים בקבלו החלטות בענייניהן של השוטרות – פעולות, שהושפעו בהכרח מן היחסים הקודמים, שאף נשמרו מטבע העניין בסוד.

• קריאתו המוטעית, בכל הכבוד, של בית המשפט את שנטען “ברחל בתך הקטנה” בכתב האישום הובילה אותו, בין היתר, להתעלם כליל מן העובדה הפשוטה, שעצם קיום היחסים עם השוטרות הזוטרות נעשה “שלא כדין ובניגוד לחובות ולכללים החלים עליו כעובד ציבור וקצין משטרה בכיר” (כלשונו של סעיף 4 במבוא הכללי לכתב האישום).  בית המשפט התעלם אפוא מן העובדה, שבבסיס התנהלותו של המשיב קיימות התנהלויות פסולות חוזרות ונשנות מאותו סוג, שבהצטברותן הופכות את מכלול התנהגותו לעבירה פלילית.

• קריאתו האמורה של בית המשפט את עובדות כתב האישום אף הובילה אותו להימנע מהכרעה בטיבם של היחסים בין המשיב לבין השוטרות א. וה. בתקופות ההתיישנות – הימנעות שמעוותת מניה וביה את טיב היחסים ביניהם במהלך תקופות האישום שלא התיישנו.

• במקום התמונה הכוללת שמציג כתב האישום – תמונה קשה של מעשים אסורים חוזרים ונשנים, במהלך למעלה מחמש שנים; תמונה של חריגה מיחסים מקצועיים אל עבר יחסים אינטימיים, בין בהסכמה בין ללא הסכמה, והמשך הטיפול בעניינן של השוטרות משל לא היו דברים מעולם – “פירק” בית משפט השלום את התמונה לכל פרשה בפני עצמה, כך ש”מרוב עצים לא רואים את היער”, בכל הכבוד. 

• נוסף לכך טעה בית המשפט קמא הנכבד בכך שצמצם את העבירה של מרמה והפרת אמונים, ופירש אותה כחלה על התנהלות אחת בלבד – קרי, פעולה במצב של ניגוד עניינים.  אכן, אחד המצבים ה”קלאסיים” לגיבושה של העבירה הוא המצב של פעולה במצב של ניגוד עניינים, אך בכך לא מתמצית העבירה.  העבירה מתקיימת בכל פעם שעובד הציבור מתנהל באופן הפוגע פגיעה מהותית באחד משלושת הערכים המוגנים על ידי העבירה – אמון הציבור, טוהר המידות, תקינות מעשה המנהל.  בהקשר זה תטען המערערת, כי אף אם עצם קיום יחסי מין בהסכמה עם כפיפה הוא בגדר עבירה משמעתית, שאינו עולה בהכרח כדי עבירה פלילית, הרי בנסיבות מתאימות – הוא עשוי כשלעצמו להלום גם ביצועה של עבירה פלילית.  כך, למשל,  אין ספק של ממש שהתנהלות חוזרת ונשנית של קיום יחסים אינטימיים עם כפיפות עשויה – כשלעצמה – לעלות כדי פגיעה חמורה בכל שלושת הערכים המוגנים על ידי העבירה של מרמה והפרת אמונים.  בפרט אמורים הדברים, כאשר מדובר בקצין משטרה בדרגה גבוהה, בעל סמכות וכוח רב, ובשוטרות זוטרות-צעירות, שדרגתן נמוכה.  כך, אף מבלי שאותו קצין ייזקק להחליט בעניין תנאי עבודתן של השוטרות.  קל וחומר שכך, כאשר אותו קצין אינו מגלה לאיש על יחסיו, ואף אינו מושך ידו מקבלת החלטות בעניין עבודתן של השוטרות.

• בית המשפט הוסיף וטעה גם בהכריעו ביחס לכל חלק וחלק מן החלקים שפירק מתוך התמונה הכוללת של התנהלות המשיב.  כך, למשל, עיון בעובדות של כל שמונה הפרשות מעלה, כי המשיב הוא שיזם את החריגה מן היחסים המקצועיים אל עבר יחסים אינטימיים-מיניים.  עוד עולה, כי בין אם הותנה הדבר מראש ובין אם לאו –  נשמרו היחסים החריגים שקיים המשיב עם השוטרות השונות בסוד, ובפרט הם לא הובאו לידיעת הממונים על המשיב.  בית המשפט התעלם מעובדות אלה וממשמעותן.  בנסיבות דומות – אף אם לא זהות – קבע לאחרונה בית המשפט העליון [ברע”פ 10002/17 מדינת ישראל נ’ ניסים מור (פסק דין מיום 18.7.18)]:

“… תיאור זה – שבו הודה המשיב – משקף תמונה עגומה וקשה של פעולה ממושכת וחוזרת מצידו של המשיב כלפי השוטרות המתלוננות לאורך תקופה ארוכה.  המשיב פעל בשעה שכיהן כניצב במשטרה… תוך ניצול מעמדו ותפקידו בניסיון ליצור קשר אישי ואף מיני עם המתלוננות, כולן שוטרות שדרגתן נמוכה משלו… באופן שמנע מהן לסרב לו באופן נחרץ.

… במעשיו אלו קלע עצמו המשיב לניגוד עניינים בין עניינו האישי במתלוננות לבין האינטרס המקצועי והממלכתי עליו הופקד מכח תפקידו, כאשר בחלק מן המקרים פעל בעניינן של המתלוננות בשעה שבקשותיהן נדונו או היו תלויות ועומדות בפני הגורמים הרלוונטיים, שהיו כפופים אליו.  המשיב נאלץ להסתיר את מצב ניגוד העניינים מפני הממונה עליו ומפני גורמי המשטרה.  מעשיו, בין כשלעצמם ובין בהצטברותם, מהווים הפרת אמונים הפוגעת בציבור.

כתב האישום התייחס גם לפוטנציאל ההשפעה של מעשי המשיב עם חשיפתם, הן מבחינה פנים ארגונית בשורות המשטרה ובשרשרת הפיקוד והן בקרב הציבור הרחב.  בכלל זה נקבע בחלקו הכללי של כתב האישום כי חשיפת הפרשה יצרה “מתכון לפגיעה קשה באמון השוטרים במפקדיהם, של מראית עין לפיה שיקולים זרים, ומשוא פנים משמשים בתהליכי קבלת החלטות, ולהעכרת יחסי העבודה בשירות המשטרתי, תוך שיגור מסר מסוכן למפקדים זוטרים: ‘אם מותר לקצין כה בכיר – מותר גם לנו’; וכל זאת תוך השפעה הרסנית על אמון הציבור במשטרה כארגון מקצועי.”  (סעיף 22 לפסק הדין)

• המערערת תטען, כי דברים ברורים וחדים אלה של בית המשפט העליון בעניין ניסים מור יפים שבעתיים לעניין שלפנינו, שחמור הימנו במובנים לא מעטים.

• נוסף לכך, תטען המערערת כי טעה בית משפט השלום אף בהחלטה לזכות את המשיב מן העבירה של הטרדה מינית בפרשה השביעית. טעות זו היא טעות משפטית הנוגעת לאופן יישום דרישות החוק למניעת הטרדה מינית. בתמצית, בית המשפט מצא מסרון אחד בלבד, מבין שלושה שנבחנו על ידו, כנושא אופי מיני בוטה, ואילו העבירה של הטרדה מינית דורשת “הצעות חוזרות בעלות אופי מיני”.  המערערת תטען, כי כל אחד משלושת המסרונים מורכב משיח בין המשיב לבין השוטרת ז..  בפרט, אותו מסרון בוטה מורכב מפנייה של המשיב, שתיקה של השוטרת, פנייה חוזרת של המשיב ותשובה של השוטרת.  בנסיבות אלה, מסרון זה כשלעצמו מקיים את הדרישה של “הצעות חוזרות בעלות אופי מיני”. 

• טעויות אלה שעמדו בבסיס זיכויו של המשיב בפרשות השביעית והשמינית מעבירות המין, הובילו לטעות נוספת – קרי, אי-הכללת מעשים אלו במסגרת מכלול התנהלותו של המשיב לצורך שקילת העבירה של מרמה והפרת אמונים.  דומה, כי אין תימה בכך: אפילו באותה פרשה שבה הרשיע בית המשפט קמא הנכבד את המשיב בגין מעשה מגונה (בפרשה השישית), הוא נמנע מבירורה של ההשלכה האפשרית של הרשעה זו על העבירה של מרמה והפרת אמונים. 

• לטעמה של המערערת, די בדפוס התנהלותו של המשיב – בבצעו מעשים מיניים, בין בהסכמה ובין בלא הסכמה, עם שוטרות זוטרות – כדי להכניסו לגדר עבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים.  במקביל, די בדפוס התנהלותו של המשיב בקבלת החלטות בענייני השוטרות, בהיותו במצב של ניגוד עניינים, כדי להכניסו לגדר אותה העבירה.  אין צורך לומר, כי שילוב דפוסי ההתנהלות חוצה את הרף הפלילי הנדרש בכגון דא.  מכלול התנהלותו של המשיב בכל הפרשות כולן – בין בניצול מעמדו לצורך קשירת היחסים ובין בפועלו במצבים של ניגוד עניינים – פגע פגיעה חמורה בכבוד האדם של השוטרות, ביכולת התמרון החופשית שלהן מול מאוויו של מפקד בכיר מהן, ובחירותן לבחור את בחירותיהן באופן אוטונומי מוחלט.  המכלול השחית את מקום העבודה – הוא פגע קשות בשוויון ההזדמנויות של שוטרות בעבודה; בחובת האמון שחב המשיב לחברותיו, לחבריו, למפקדיו ולפקודיו בעבודה; בחובת האמון שחב המשיב לציבור בכללו.  הוא פגע קשות במחויבותו לאכיפת החוק ולתקינות האינטרס הציבורי שעליו הוא עצמו מופקד.  המכלול פגע בכל הערכים המוגנים על ידי העבירה של מרמה והפרת אמונים – קרי, אמון הציבור ברשויות, טוהר המידות של עובדי הציבור ותקינות המעשה המנהלי שעליו מופקד עובד הציבור.

• כעולה עד הנה – עיקר ערעורה של המערערת הוא במישור המשפטי-נורמטיבי.  ערעור זה אינו דורש התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות העובדה והמהימנות של בית המשפט קמא הנכבד, אלא הסקת מסקנות משפטיות-נורמטיביות.  עם זאת, תבקש המערערת להוסיף מספר נתונים מתוך התמונה הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט קמא הנכבד – נתונים, שמהם בחר בית המשפט להתעלם, למרות תרומתם לבירור יסודות העבירה.

ככל שיתקבלו טענות המערערת על ידי בית המשפט הנכבד, תוסיף המערערת ותבקש לגזור את עונשו של המשיב בהתאם.

פירוט הדברים

הבסיס המשפטי: הפסול שביחסים אינטימיים בין בכיר/ה לכפיף/פה

1.         בבג”ץ 1284/99 פלונית נ’ הרמטכ”ל (פרשת ניר גלילי) מיום 28.3.99 דן בית המשפט העליון בעתירתה של חיילת צעירה, שהיתה פקידתו האישית של המשיב, תא”ל ניר גלילי. בין השניים התנהלה מערכת יחסים אינטימית, שכללה גם מפגשים בעלי אופי מיני, בהסכמת שני הצדדים.  לאחר אחד המפגשים התלוננה החיילת, כי המשיב קיים איתה מגע מיני מלא שלא ברצונה.  המשיב הכחיש את התלונה; אך עקב אי-נכונותה של החיילת הצעירה להעיד נגד המשיב לא מצא הפצ”ר מקום להעמיד את המשיב לדין פלילי.  עם זאת, הועמד המשיב לדין משמעתי בגין התנהגות שאינה הולמת קצין, בשל קיום היחסים האינטימיים בהסכמה, וקידומו עוכב למשך שנתיים.  בחלוף כשלוש שנים ביקשו הרמטכ”ל ושר הביטחון להעניק למשיב תפקיד אחר ולקדמו לדרגת אלוף.  על החלטה זו של שני האישים הגישה החיילת את עתירתה.  בית המשפט העליון קבל את העתירה, וקבע כי טרם בשלה העת לקדם את המשיב בדרגה.  בהקשר זה קבע בית המשפט העליון:

” בעת הפרשה שימש המשיב מפקד בסיס האימונים בצאלים, והיה המפקד בעל הדרגה הבכירה ביותר בבסיס בו שירתה העותרת. העותרת, היתה באותה עת חיילת בשירות סדיר, אשר שירתה כפקידתו האישית. ביחס זה שבין מפקד בכיר לפקודתו, טבוע באופן אינהרנטי חוסר שוויון תהומי. בצד אחד עומד המפקד, הכריזמטי, הסמכותי, שכל הסובבים סרים למרותו ולמוצא פיו, כשפער של מעמד, דרגה, גיל, וניסיון מפרידים בינו לבין העותרת. בצד שני ניצבת חיילת צעירה, חסרת ניסיון, במפגש ראשון עם מסגרת זרה וחדשה מחוץ לבית, מסגרת לא וולנטרית בה היא נתקלת בהיררכיה צבאית ברורה ובמפקד העומד בראשה.  מצב דברים זה, מקים מערכת יחסים רגישה ועדינה, העלולה להוות קרקע להצמחת עשבים שוטים של ניצול לרעה של סמכות ומרות. מערכת היחסים האינטימית בין המשיב לעותרת, הגם שהיתה בהסכמה, היא אכן ביטוי לכך. במערכת יחסים בה אמור המפקד לשמש דוגמא ומופת, במערכת יחסים שהיא מעצם טיבה וטבעה מערכת יחסי נאמנות ומשמורת, עומדת התנהגותו של המשיב בניגוד חריף להתנהגות הראויה המצופה ממפקד בצה”ל. היא פוגעת בכבודה של החיילת ובחירותה. היא פוגעת בחובת הנאמנות שחבים המפקד כפרט, והצבא כגוף, למתגייסות לשורותיו, לבני משפחותיהן ולחברה בכללותה. חובה זו מגלמת את הצפייה מכל מפקד לשמור מכל משמר על הפקדון היקר המופקד בידיו, שהוא המשאב האנושי, ובענייננו החיילת. ככל שדרגתו של המפקד גבוהה יותר וגילו מבוגר יותר כך רבה יותר המרות והסמכות שהוא מקרין וכך גדולה יותר האחריות שעל כתפיו.

                    8. ניצול יחסי מרות לשם השגת טובות הנאה מיניות היא נורמה פסולה שיש להוקיעה ולשרשה. על חומרתה של התופעה בה מנצלים בעלי שררה את מעמדם לשם קשירת יחסים מיניים עם הכפופים למרותם עמד בית המשפט, בהקשר אחר, באומרו:

“אין לסבול את התופעה, שלמרבה הצער נפוצה היא, כי מעבידים ואנשים
בעלי שררה יפעילו סמכותם על הנתונים למרותם כדי להפיק לעצמם טובת
הנאה מינית. הכפיפות של הנתונים למרותם של כאלה מעמידה אותם
במצוקה אמיתית, ולא אחת ירכינו ראש ולמורת רוחם ישלימו עם התנהגות
כזו, שלא זו בלבד שיש בה פסול וטעם לפגם, אלא שיש בה כדי להשפיל את
האדם בו מבוצע המעשה ולפגוע פגיעה קשה בכבודו ובצנעת פרטיותו. יש
לטעת בלבם של אלה את התחושה ואת הבטחון שיש דין ויש דיין, ויש מי
שאמון על הגנת זכויותיהם כאזרחים” . (ע”פ 2695/93 פלוני נ´ מדינת ישראל תקדין עליון 93(2), 259).”  (סעיפים 7 ו-8 לפסק הדין. ההדגשות הוספו.)

            דברים אלה נאמרו, כאמור לעיל, בהקשר של יחסים בהסכמה בין קצין גבוה לבין חיילת.  למרות ההסכמה, מצא בית המשפט, כי פערי המעמד, הגיל, הדרגה והניסיון מעלים חשש מובנה ל”ניצול לרעה של סמכות ומרות”; גם יחסים בהסכמה שכאלה פוגעים “בכבודה של החיילת ובחירותה”; הם פוגעים בחובת הנאמנות של המפקד ושל הצבא כלפי החיילת וכלפי הציבור.

2.         התייחסות דומה של בית המשפט העליון להתנהלות שכזו, שעניינה קיום יחסים אינטימיים בין עובד ציבור בכיר לבין כפיפה לו, ניתן למצוא בפסק דין בעניין שחר לוי (עש”ם 7113/02, 7233/02 מדינת ישראל נ’ שחר לוי וערעור נגדי (1.5.03)).  המשיב-המערער, ראש חטיבה במשרד הביטחון,  הועמד לדין משמעתי.  בין היתר הוא הורשע בהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, העלולה לפגוע בשמו הטוב של שירות המדינה ובתדמיתו, בגין יחסיו עם אחת המתלוננת.  בינו לבין המתלוננת הכפופה לו נתקיימה מערכת יחסים אינטימית בהסכמה מלאה במשך כשנה.  בית המשפט קבע, בין היתר:

            “באמור עד כה יש כדי להמחיש את הבעייתיות הטמונה בקיום קשר אינטימי בין ממונה לעובדת בשירות המדינה הכפופה למרותו, אף אם אין ניצול מרות מצד הממונה, ואף אם נשמרת לכאורה הפרדה פורמאלית בין שעות העבודה ובין המפגשים האינטימיים בין הצדדים. עצם קיומו של קשר כאמור מעורר חשש ממשי לניגוד עניינים בין אחריותו המקצועית של הממונה כלפי הכפופים לו וכלפי הציבור בכללותו נוכח חובת אמון שהוא חב במילוי תפקידו לבין האינטרס הפרטי שיש לממונה ביחסיו עם העובדת הכפופה לו. תכליתיו של הדין המשמעתי הן המחייבות לראות במצב דברים זה התנהגות בלתי הולמת: ראשית, הימצאות במצב של ניגוד עניינים כאמור עלולה לפגום בתדמית הראויה של שירות המדינה ואף לפגוע באמון הציבור בטוהרו של השירות, שהם תנאים הכרחיים לתקינות פעילותו. שנית, ניגוד עניינים כאמור עלול לשבש את אווירת העבודה ואת היחסים המקצועיים שבין הממונה לבין העובדת הכפופה לו שעמה הוא מקיים במקביל קשר אינטימי. זאת ועוד, במצב המתואר עלולים עובדים אחרים לחשוש מפני משוא פנים ומפני שיקולים זרים בניהול ענייני העבודה באופן שיגרום להעכרת האווירה ולשיבוש התפקוד התקין של שירות המדינה.   

בית משפט זה כבר פסק כי “ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויותיו חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות והתנהגות הולמת. לעניין זה יש הבדל בין עובד בכיר, הממונה על עובדים רבים ואמור לשמש דוגמה להם ולציבור, לבין עובד זוטר “….עניין זה אף רלוונטי נוכח השפעת הקשר האישי של הממונה עם אחד העובדים או העובדות באופן שעלול לערער את האמון ביחס הענייני שאמור הממונה לגלות כלפי עובדיו. בהתחשב בכך ונוכח תכליותיו של הדין המשמעתי מתבקשת המסקנה כי ככלל, אין זה ראוי כי ממונה בשירות המדינה יקיים קשרים אינטימיים עם עובדת, או עובד, בשירות, כל עוד מתקיימים ביניהם יחסי כפיפות ומרות.       

….ניהול קשר רומנטי בין ממונה לבין עובדת בשירות המדינה, כאשר מתקיימים יחסי כפיפות ביניהם, פוגע בתפקוד התקין ובתדמית הראויה של השירות אף אם נעשה בהסכמה וללא ניצול מרות, מה גם שבמצב האמור הגבול בין יחסי המרות ליחסים האישיים עלול להיטשטש. אין לקבל את הטענה שיש בכך משום “גזרה” שאין להטילה על ציבור העובדים. התפתחות מערכת יחסים מן הסוג האמור, גם אם אפשרית היא, מחייבת את ניתוק הקשר האישי, או לחלופין את ניתוק יחסי הכפיפות במילוי התפקיד, אולם הם אינם מותרים בו זמנית ביחידה אחת. לפיכך התנהגות כאמור תהווה עבירה משמעתית לפי סעיפים 17 (1) ו- 17 (3) לחוק המשמעת.”  

            (סעיף 8 לפסק הדין.  ההדגשות הוספו.)

3.         הנה כי כן, עצם קיומם של יחסים אינטימיים בהסכמה בין עובד בכיר לבין כפיפה לו עולה כדי עבירה משמעתית מצידו של העובד הבכיר בשירות המדינה.  התנהלות זו מעלה חשש מובנה לניצול לרעה של הסמכות והמרות שבידי העובד הבכיר, פוגעת בכבודה של הכפיפה ופוגעת בחובת הנאמנות של העובד הבכיר הן לכפיפיו והן לציבור כולו – כפי שנקבע בפרשת ניר גלילי.  התנהלות זו אף מעוררת מניה וביה חשש לפעולה במצב ניגוד עניינים, היא פוגעת בתפקוד התקין של השירות הציבורי, ופוגעת בתדמיתו (כנקבע בעניין שחר לוי).

הבסיס המשפטי: העבירה של מרמה והפרת אמונים

4.         על העבירה של מרמה והפרת אמונים בהתאם לסעיף 284 לחוק העונשין נשתברו קולמוסים רבים, ואין צורך להאריך בדברים.  בתמצית יש לומר, כי בהלכת שבס [דנ”פ 1397/03 מדינת ישראל נ’ שבס פ”ד נט(4) 385 (2004)] עוצבו יסודותיה וגבולותיה של העבירה.  בין היתר הודגש, כי יש מקום להבחין בין האיסור המשמעתי לבין האיסור הפלילי; ההבחנה בין האיסורים אינה חדה, אך בהחלט יתכן שאותה התנהגות עצמה תהווה הן עבירה משמעתית והן עבירה פלילית:

            “עלינו להבחין, בין השאר, בין האיסור הפלילי לאיסור המשמעתי… עם זאת, ההבחנה בין השניים אינה חדה.  קיים מתחם נרחב למדי, שבגדריו אותה התנהגות עצמה מהווה הן עבירה פלילית והן עבירה משמעתית… אכן, במתן פירוש לאיסור הפלילי של הפרת אמונים עלינו להבטיח כי יסודות העבירה ישקפו התנהגות פסולה בעלת היבט פלילי.  אל לנו לתת לעבירה פירוש רחב מדי שישתרע על התנהגות שההיבט הדומיננטי בה הוא בעל אופי משמעתי … אך באותה מידה יש להיזהר מפני סכנה אחרת… יש להימנע מלתת לעבירה פירוש מצמצם, אשר ישלול מהחברה הישראלית מכשיר חשוב בשמירה על הערכים המונחים ביסוד השירות הציבורי.”  (עניין שבס, סעיף 31 לחוות דעתו של כב’ הנשיא ברק.  ההדגשות הוספו.)

5.         לצורך קביעת גבולותיה של העבירה של מרמה והפרת אמונים, לרבות ההבחנה בינה לבין האיסורים המשמעתיים, עמד בית המשפט העליון על שלושת האינטרסים המוגנים על ידי העבירה: אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות של עובדי הציבור, והאינטרס הציבורי שעליו מופקד אותו עובד הציבור.  התנהגות שנושאת עמה פגיעה מהותית באחד מן האינטרסים האמורים מעבירה את מבצעה אל התחום הפלילי. 

6.         כידוע, אחד הביטויים המובהקים והתדירים של מעשה “הפרת אמונים” הוא פעולה במצב של ניגוד עניינים.  החשש מהימצאות במצב שכזה מחייב זהירות מיוחדת, כפי  שנקבע בעניין אטיאס:

            “הטעמים המונחים ביסוד האיסור הפלילי, ואשר עניינם באמון הציבור ברשויות השלטון, מחייבים כי המערער לא יכניס עצמו במצב של ניגוד עניינים ולא יעמיד עצמו בפני החשש הסביר לקיומו של ניגוד עניינים אשר עשוי להביאו לשיקולים זרים”  [ע”פ 6916/06 ארמון אטיאס נ’ מדינת ישראל סעיף 47 (פורסם בנבו, 20.10.07)]

            עם זאת נקבע במפורש, כי התנהגות שעניינה הימצאות ופעולה במצב של ניגוד עניינים אינה ממצה את העבירה של מרמה והפרת אמונים.  המושג “הפרת אמונים” עשוי להתבטא גם בדרכים אחרות שאינן פעולה במצב של ניגוד עניינים דווקא:  

            “לעניין המושג “הפרת אמונים”, נקבע כי הוא משתרע על מגוון של מעשים או מחדלים, וביניהם גם הימצאותו של עובד הציבור במצב שבו קיים ניגוד בין האינטרס שעליו הוא מופקד לבין אינטרס אחר כלשהו…”  (ע”פ 8080/12 מדינת ישראל נ’ אהוד אולמרט, סעיף 116 לחוות הדעת העיקרית.  ההדגשות הוספו.).

7.         על כל פנים, בחינת התנהגותו-התנהלותו של הנאשם בעבירה של מרמה והפרת אמונים אינה אמורה להיעשות תוך פרוקה של ההתנהגות לרכיבים-רכיבים וניתוח כל רכיב כעומד בפני עצמו.  אדרבה.  ההסתכלות והבחינה חייבות להיות כוללות; הן חייבות להתייחס למכלול התנהלותו של הנאשם.  זו קביעתו המפורשת של בית המשפט העליון בהקשר:

            “בעיסוקו האינטנסיבי של המערער בקידום האינטרסים האישיים שהיו לו בעניין, היה משום מעשה של הפרת אמונים, אשר פגע באמונו של הציבור במערכת השלטונית.  לעניין זה, אין צורך שבית המשפט יבדוק כל פרט ופרט בנפרד כדי לשאול עצמו האם המערער מקיים את יסודות העבירה של הפרת אמונים ודי בלהשקיף על התנהגותו הכוללת של המערער”  (עניין אטיאס.  סעיף 47.  ההדגשה הוספה.) 

הטיעון המשפטי

8.         כאמור, אותה התנהגות עצמה עלולה להוות הן עבירה פלילית והן עבירה משמעתית.  מה אפוא דינה של התנהגות שעניינה קיום יחסים אינטימיים עם כפיפה?  כמובא לעיל, אין כל שאלה, שהמדובר בעבירה משמעתית מצידו של העובד הבכיר; כך קבע בית המשפט העליון זה מכבר.  השאלה היא, האם לעולם המדובר בעבירה משמעתית בלבד.  האין בהתנהגות זו כדי לחרוג מן המתחם המשמעתי ולהיכנס אל הפלילי בנסיבות מתאימות?

9.         המערערת תטען, כי התשובה החיובית לשאלה זו היא התשובה המתבקשת מן המצב המשפטי הקיים בהקשר.  אכן, לא כל קיום יחסי מין בהסכמה בין עובד בכיר לבין כפיפה חורג מן העבירה המשמעתית ועולה כדי פלילים.  כך למשל, בפרשות גלילי ושחר לוי, שהוזכרו לעיל, נותרו העבירות במישור המשמעתי בלבד.  אך בנסיבות מסוימות, מתאימות, תהווה גם תהווה התנהגות שכזו  עבירה פלילית. 

(א)        כך יש להסיק מקביעתו המצוטטת לעיל (בסעיף 4) של כב’ הנשיא ברק בפרשת שבס:

            “… קיים מתחם נרחב למדי, שבגדריו אותה התנהגות עצמה מהווה הן עבירה פלילית והן עבירה משמעתית…”  (ההדגשה הוספה)

            בלתי סביר לטעון, כי דווקא ההתנהגות של קיום יחסים אינטימיים עם כפיפה נמצאת מחוץ למתחם הנרחב למדי, כאמור.

(ב)        כך יש להוסיף להסיק מקביעותיו של בית המשפט העליון בהליכים המשמעתיים כמובא לעיל:  החשש לניצול לרעה של סמכויות המעמד והתפקיד, הפגיעה בחובת הנאמנות של העובד הבכיר, החשש לפעולה בניגוד עניינים, החשש לפגיעה בתפקוד התקין ובתדמית של השירות הציבורי (ר’ סעיף 3 לעיל) – כל אלה מלווים קיום יחסים אינטימיים בין עובד בכיר לבין כפיפה, וכל אלה אף מכוונים בבירור לאותם שלושה אינטרסים המוגנים על ידי העבירה של מרמה והפרת אמונים. 

10.        המערערת סבורה כי אין מקום למנות את כל הסיטואציות, שבהן תהווה מערכת יחסים בין עובד בכיר לבין כפיפה גם עבירה פלילית.  די בכך שהסיטואציה שבפנינו – קרי, עובד בכיר ביותר, בארגון היררכי מאד, המקיים פעם אחר פעם מערכות יחסים אינטימיות עם כפופות לו – שהינן בפער דרגות משמעותי מאד ממנו – נכנסת במובהק לרף הפלילי. המערערת תטען, כי בנסיבות הייחודיות שלפנינו מתקיימת בהכרח פגיעה מהותית וקשה בכל אחד מן האינטרסים המוגנים על ידי העבירה של מרמה והפרת אמונים; כמפורט להלן.

11.        כקביעת בית המשפט העליון בעניין גלילי, הפער במעמד, בתפקיד, בגיל, בסמכותיות, במרות ובדרגה מהווה “קרקע להצמחת עשבים שוטים של ניצול לרעה של סמכות ומרות“.  קביעה זו נעשתה כזכור בנסיבות של קיום יחסי מין בהסכמה.  משמעותה היא אפוא, כי אף אם במישור של עבירות מין לא בוצעה בחיילת-המתלוננת כל עבירה – כך, כיון שבמישור זה הסכמה היא הסכמה, ואין מעבר לה – הרי לאו דווקא כך במישורים אחרים.  ודוק, להסכמתה של החיילת-המתלוננת באותה פרשה היה רקע מסוים: השניים לא נפגשו באקראי במקום נייטראלי ושוויוני.  השניים נפגשו במסגרת שירות הקבע שלו ושירות החובה שלה – כאשר הוא קצין בכיר מאוד, מבוגר, כריזמטי, שהכל סרים למרותו, והיא חיילת צעירה, כפופה לו ישירות, ואמורה להעניק לו שירותים מקצועיים.  נסיבות אלה מעלות מניה וביה שאלה נוספת באשר ל”הולדת” ההסכמה של העובדת הכפיפה:  איך היא “נולדה”; מה עמד בבסיסה?; האין בעצם הולדתה משום ניצול לרעה של סמכות ומרות?

12.        לשאלה האחרונה יש משמעות רבה לצורך בחינת העבירה של מרמה והפרת אמונים.  בפרט אמורים הדברים, כאשר קיום היחסים חוזר על עצמו פעם אחר פעם;  כאשר בעל הדרגה הבכירה שב ויוצר קשרים אינטימיים עם צעירות שהוא “פוגש” במקום עיסוקו, והן כפופות לו.   ודוק, ההסכמה של העובדות-הנשים אינה מושגת ואינה יכולה להיות מושגת מיד עם המפגש הראשון.  ברור שנדרשת איזושהי תקופה של “חיזור”.  והנה, ככל שגדל מספר החיזורים ומספר המחוזרות, כך גדלה הוודאות, שלתמונה נכנס גם ניצול לרעה של התפקיד והמעמד:  העובד הבכיר חוזר ומנצל לרעה את מקום עבודתו, את מעמדו בו, את הסמכויות הניתנות לו, את העובדות הכפופות לו לצורך מילוי עבודתו המקצועית – כדי להגיע ל”הסכמה” של הנשים הצעירות, הכפופות לו, ולממש את מאוויו האינטימיים המיניים.  בנסיבות אלה – נסיבות של התנהלות חוזרת ונשנית – החשש לניצול לרעה של סמכות ומרות יוצא אפוא מגדר “חשש” ונכנס לגדר של “וודאות”. 

13.        נוסף לכך, עובד בכיר באשר הוא משמש דוגמא ומופת לעובדים האחרים באותו הארגון.  כאשר עובד שכזה מנצל את מעמדו כדי לקיים יחסים אינטימיים (אף בהסכמה) – המסר הברור לחבריו לעבודה הוא שזה “לגיטימי”, שניתן לחקותו; שאם לו “מותר”, אז כך גם להם.  המסר לחברות אחרות בארגון הוא, שאולי אף הן צריכות “להסכים” ולהתמסר לו עצמו, או לחבריו הבכירים כמוהו; אולי זו הדרך היחידה להתקיים ולהתקדם במקום העבודה.  המסר לכל העובדים הוא, שאולי כך “מתקדמות” כל הנשים במקום העבודה.

הפגיעה בכבוד האדם של העובדות ובשוויון ההזדמנויות שלהן, והפגיעה בחובות הנאמנות של העובד הבכיר כלפי חברותיו וחבריו לעבודה היא אפוא מהותית וברורה.

14.        עד כאן לא נזקקנו כלל למושג של ניגוד עניינים.  הוספת המושג האמור לדיון, אך מחזקת את הנטען עד כה:  ודוק, עובד בכיר החוזר ומקיים מערכות יחסים אינטימיות עם עובדות הכפופות לו מכניס עצמו פעם אחר פעם למצבים של ניגוד עניינים: 

(א)        הוא פועל בניגוד עניינים, כאשר הוא מנצל את לוח הזמנים שלו, את מפגשי העבודה שלו ואת הסמכויות שלו כדי ליצור את התנאים שיאפשרו לו להגיע ליחסים אינטימיים.

(ב)        בעת יצירת היחסים העובד הבכיר מודע לכך, שבשל טיבם ובשל העובדה שהם מהווים עבירה משמעתית, יצטרכו הן הוא והן הנשים מולו לעטוף את היחסים במעטה כבד של סודיות – מעטה, שהוא כשלעצמו יחייב אותם להגיב ולפעול במצבים של ניגוד עניינים; מעטה, שיוצר ביניהם תלות הדדית, אף אם הדברים לא נאמרו “ברחל בתך הקטנה”.

(ג)         העובד הבכיר אף מודע היטב, שוב עוד בעת יצירת היחסים, שהוא מכניס עצמו למצב של ניגוד עניינים, שכן בעתיד הוא עלול להתבקש להכריע הכרעות מקצועיות-ניהוליות בענייניהן של אותן הנשים.

15.        סיכומו של דבר, התנהלות חוזרת ונשנית כאמור של עובד ציבור בכיר גוררת עמה מניה וביה ניצול לרעה של מקום העבודה והמעמד בו כדי לקדם מאוויים מיניים; היא גוררת עמה ניצול של המעמד כדי להשיג “הסכמה” של עובדות צעירות וכפיפות; היא גוררת עמה פגיעה בכבוד האדם של הנשים ובהזדמנויות שלהן לשוויון בעבודה; היא גוררת עמה פגיעה בחובת האמון של העובד הבכיר; היא גוררת עמה כניסה חוזרת ונשנית למצבים של ניגוד עניינים ופעולה בהם.  בתמצית, התנהלות שכזו גוררת עמה “השחתה” של מקום העבודה – השחתה, שפוגעת פגיעה מהותית בכל אחד משלושת הערכים המוגנים על ידי העבירה של מרמה והפרת אמונים: באמון ציבור העובדים והעובדות במנהליו, באמון הציבור הכללי בעובדי הציבור; בטוהר המידות של עובדי הציבור;  ובתקינות מימושו של האינטרס הציבורי שעליו אמון אותו עובד בכיר.

16.        טענתה האמורה של המערערת הולמת היטב את הכרעתו של בית המשפט העליון  בעניין ניסים מור, שהוזכרה לעיל בפתח הדברים.  בית המשפט אישר הלכה למעשה  את התיזה המשפטית שהוצעה באותו עניין – קרי, הכללת התנהלות חוזרת ונשנית, הכורכת הצעות מיניות של עובד בכיר לעובדות זוטרות יחד עם טיפול מקצועי-ניהולי באותן העובדות,  בגדר העבירה הפלילית של מרמה והפרת אמונים.  בית המשפט העליון אף ראה בחומרה רבה התנהלות שכזו מצידו של עובד בכיר (ר’ הציטוטים מפסק הדין לעיל).  קביעת החומרה הגיעה עד כדי כך, שלראשונה בתולדותיו קבל בית המשפט העליון בקשה לרשות ערעור על העונש בלבד – בקשה מצידה של המדינה-המערערת – והחמיר בעונשו של קצין המשטרה  הבכיר, ניסים מור.

יישום המצב והטיעון המשפטי לענייננו

17.        טענת המערערת על רקע המצב המשפטי הקיים, כאמור, הועמדה במפורש בבסיס כתב האישום שהוגש לבית משפט השלום. 

*           לכך כיוון כתב האישום בסעיף 4 למבוא הכללי – מבוא החולש על כל שמונת האישומים –  “מדובר בקשרים חריגים שהנאשם יצר ותיחזק שלא כדין ובניגוד לחובות ולכללים החלים עליו כעובד ציבור וקצין משטרה בכיר”. 

*           לכך כיוון סעיף 5 (שם) – “הקשר החריג בין הנאשם לשוטרות הזוטרות … התקיים הן במהלך שגרת עבודתם של הנאשם ושל השוטרות הזוטרות – לעיתים במשרדו של הנאשם או ברכב או במתקן משטרתי – והן מחוצה לו….”

*           לכך כיוון סעיף 6 (שם) – “את חלק מהשוטרות הזוטרות הכיר הנאשם לאחר שבתוקף תפקידיו וסמכויותיו, בעודו משמש כממונה עקיף עליהן, באו בפניו, מעת לעת, כדבר שבשגרה, בקשות שונות שלהן… לבקשות אלה היתה משמעות רבה עבור השוטרות הזוטרות.  חלקן של השוטרות אף נקלעו למצוקה ונזקקו מאוד לאישור בקשותיהן…”

*           לכך הוסיף וכיוון סעיף (7): “הנאשם יצר קשרים חריגים אלו תוך שהוא עושה מעת לעת שימוש בסמכויות שניתנו לו במסגרת תפקידו, על מנת לקדם את עניינו האישי בשוטרות, לרבות יצירת התנאים שאיפשרו קשר אינטימי עימן.  הנאשם עשה כן למרות שידע כבר בעת יצירת הקשר, כי מתוקף תפקידו, כמפקדן של השוטרות הזוטרות, הוא צפוי לקבל החלטות בעניינן…”.

*           לכך כיוון כתב האישום בסעיף 1 לפרק השלישי (“תיאור העבירות”) – “מעשיו השונים של הנאשם, בתפקידיו כסגן מפקד מחוז ירושלים וכמפקד מחוז ירושלים, כמפורט בשמונה הפרשיות לעיל, הצטברו לכדי התנהלות כוללת שהיא בגדר מעשה הפרת אמונים הפגוע בציבור.” (ההדגשה אינה במקור).

18.        אין צורך לומר, כי טענות משפטיות אלה חזרו ונשנו גם בסיכומיה של התביעה בפני בית משפט השלום.  כך למשל נטען בסיכומים שבכתב:

“38.       גם מעשיו אלה של הנאשם הצטברו – פרט לפגיעה הקונקרטית בשוטרות עצמן ולביצוע עבירות מין – להתנהלותו הכוללת, במסגרתה הפר הנאשם אמונים מול ציבור השוטרים והשוטרות ואל מול הציבור כולו, כאשר יצר את התנאים שאפשרו לו נגישות לשוטרות, והימר על התמסרותן לו, בלא יסוד של ממש, בהסתמך על  תפקידו, מעמדו, כוחו ומרותו, שיש בכוחם להכניע.

39.         בכל הפרשיות כאחת, הוכח  דפוס פעולה אחד של הנאשם כשהבריח התיכון הוא המפגש בין שוטרת צעירה, שמצוקתה נחשפת בפני הנאשם מכוח תפקידו, לבין הנאשם התר לו אחר הרפתקאות מיניות, תוך ניצול בוטה של מעמדו וכוחו בארגון.

…

41.         … ניתן יהיה גם להציג כיצד הפרשיות שעניינן עבירות מין הן חלק בלתי נפרד מהתנהלותו הסדרתית הכוללת של הנאשם, המגבשת מעבר לפגיעה בנשים הצעירות, גם פגיעה באינטרס רחב יותר, המוגן ע”י עבירת הפרת האמונים.”

(עמ’ 12 לסיכומי המאשימה)

19.        והנה, הן המצב המשפטי הקיים והן הטיעון המשפטי שנסמך עליו נעדרים כליל מהכרעת הדין שלפנינו.  למעט הבחינה אם קיומם של קשרים אינטימיים עם הכפיפות לו מעמיד את המשיב במצב של ניגוד עניינים – אין בהכרעת הדין התייחסות כלשהי למשמעותם של הקשרים האינטימיים כשלעצמם בעת ניתוח העבירה של מרמה והפרת אמונים. אין זכר לעובדה הפשוטה, שהמשיב התנהג התנהגות פסולה, חוזרת ונשנית,  בכל אחד ממגעיו האינטימיים בהסכמה עם אחת מן השוטרות.  כך, כאשר התנהגות זו בנסיבותיה מעלה לא רק חשש לפעולה בניגוד עניינים, אלא גם חשש מובנה לקיומם של ניצול לרעה של התפקיד, פגיעה בכבודה ובחירותה של הכפיפה, פגיעה בחובות הנאמנות של עובד הציבור, פגיעה בתפקוד התקין של השירות הציבורי (בעניינו – המשטרה) ופגיעה בתדמיתו של השירות.  בכל הכרעת הדין אין זכר לשאלה, האם בנסיבות המסוימות האלה, עקב הצטברות האירועים, נעברה עבירה פלילית  בשל עצם העובדה שהמשיב קיים יחסים עם שוטרות זוטרות בנסיבות שפורטו.

20.        כנטען בסעיפים 9 – 16 לעיל – תשובתה של המערערת היא חד-משמעית:  עובד ציבור בכיר, המקיים פעם אחר פעם מערכות יחסים אינטימיות עם כפיפות לו, עובר בכך למצער עבירה אחת, כוללת, של מרמה והפרת אמונים. 

*           קל וחומר שכך, כאשר מדובר בהתנהלות החוזרת על עצמה מספר משמעותי של פעמים;

*           קל וחומר שכך, כאשר ההתנהלות מתבצעת במהלך שנים ארוכות;

*           קל וחומר שכך, כאשר מדובר בקצין משטרה כה בכיר;

*           קל וחומר שכך, כאשר ההתנהלות נשמרת בסודיות;

*           קל וחומר שכך, כאשר מדובר בקצין בתוך ארגון שאמור לאכוף את הדין גם בהקשר כשלפנינו;

*           קל וחומר שכך, כאשר מדובר בארגון היררכי כל כך כמו המשטרה – ארגון, שעובדיו הזוטרים “עומדים דום” מול מפקדיהם;

*           קל וחומר שכך, כאשר חלק מן השוטרות הזוטרות היו במצבי מצוקה, שנוצלו על ידי המשיב;

*           קל וחומר שכך, כאשר למצער חלק ממערכות היחסים נעשו ללא הסכמה;

*           קל וחומר שכך, כאשר מוסיף עובד הציבור ומקבל החלטות  בעניינן של הכפיפות לו בהיותו במצב של ניגוד עניינים (כפי שיפורט להלן בסעיפים 29 – 34).

על הנסיבות המחמירות של העבירה של מרמה והפרת אמונים בהקשר הנדון

21.        רשימת ה”קל וחומר” דלעיל מכוונת לנסיבות מחמירות עד מאד שבהן פעל המשיב בגזרה הנדונה – קרי, הגזרה של עצם קיום היחסים האינטימיים עם השוטרות הצעירות שדרגותיהן נמוכות מדרגתו של המשיב.  משהתעלם בית המשפט קמא הנכבד מעצם קיומם של יחסים שכאלה כמאפשר בסיס לעבירה של מרמה והפרת אמונים, ממילא אף התעלם בית המשפט מכל הנסיבות המחמירות שליוו התנהלות זו, ושאינן מותירות כל ספיק-ספיקא, שעבירה שכזו אמנם התקיימה:

(א)        למעט שתי פרשות (הראשונה והחמישית), שבהן קיום היחסים האינטימיים חל בתקופה שהתיישנה, ולכן לא ניתן היה כלל להעמיד את המשיב לדין בגינם – בכל יתר שש הפרשות נקבע על ידי בית המשפט שנוצרו יחסים אינטימיים – בין בהסכמה ובין שלא בהסכמה.  ההתנהלות החוזרת הזו במספר רב של פעמים – התנהלות הכרוכה מניה וביה באיסור משמעתי – היא בוודאי פן מחמיר בהתנהלותו מפרת האמון של המשיב.

(ב)        אין מדובר ב”מעידה” הקשורה לתקופה מסויימת, ממוקדת, בחייו של המשיב. הקשרים האינטימיים שרקם המשיב התנהלו במהלך שנים ארוכות – בין שנת 2007 ועד לשנת 2012.  רקימת הקשרים האלה הפכה אפוא לשגרת חייו של המשיב – שגרה, שבה הוא מערב בין תפקידו המקצועי-ניהולי לבין מימוש מאוויו האישיים-מיניים.

(ג)         במהלך התקופה האמורה שימש המשיב בתפקידים מתפקידים שונים בדרגות הגבוהות ביותר במשטרה – מניצב משנה, דרך תת-ניצב ועד ניצב.  על כגון דא כבר קבע בית המשפט העליון זה מכבר:

            “ככל שמעמדו של עובד הציבור רם יותר, כך עשוי ניגוד העניינים שבו הוא מצוי להגביר את הפגיעה המהותית בערך המוגן על ידי האיסור הפלילי.  לא הרי ניגוד עניינים של המפקח הכללי של המשטרה כהרי ניגוד העניינים של שוטר מהשורה; לא הרי עובד ציבור הממונה על מספר רב של עובדים המבקשים ללמוד ממנו ולחקות אותו, כהרי עובד ציבור שאין לו תפקיד של ניהול…

            אכן, עובד מדינה בכיר משמש דוגמא לכפופים לו.  מעמדו הציבורי מאפשר לו להקרין כלפי הציבור הרחב הגינות, אמון, יושר ויושרה… כאשר עובד ציבור זה מצוי בניגוד עניינים הוא מקרין כלפי הכפופים לו וכלפי הציבור כולו את כשלונה של המערכת הציבורית, את שבירתם של הכלים הממלכתיים.”  (סעיף 53 לחוות דעתו של הנשיא ברק בעניין שבס.)

(ד)        מטבע העניין כל הקשרים והיחסים של המשיב עם השוטרות הזוטרות “נשארו סמויים מן העין, גם בלי “סיכום מוקדם בין הצדדים”” (עמ’ 18 להכרעת הדין) – כך, לפי קביעתו של בית משפט השלום.  אין צורך לומר, שסודיות זו עצמה העצימה את כוחו של המשיב ואת אפשרותו להתנהל כפי שהתנהל במהלך השנים, וליזום בכל פעם מחדש קשרים ויחסים שחורגים מתפקידו: המשיב יכול היה לסמוך היטב על השוטרות הזוטרות, כי הן לא תחשופנה את הסוד, בין היתר, בשל המחיר הכבד שהן עלולות בעצמן לשלם בגינו.  נוסף לכך,  סודיות זו יצרה נזק ממשי לתפקודו התקין של הארגון כארגון שאמור להתנהל אך ורק בהתאם לשיקולים ענייניים.  חשש מתמיד מגילויים של סודות ותפקוד תקין על סמך שיקולים ענייניים אינם אלא תרתי דסתרי. 

 (ה)       האירוניה הנוראה בנסיבות שלפנינו ניכרת היטב גם בעובדה שהמשיב – כמי שאמון על אכיפת החוק – הוא זה שמפר את הדין והכללים פעם אחר פעם.  אין צורך להכביר מילים על החומרה המיוחדת הנובעת ממצב עניינים זה בכל הקשור למתן דוגמה לכפופים לו ולאמון הציבור.

(ו)         המשטרה אינה מקום עבודה רגיל.  המשטרה – בדומה לצבא ולגופים בטחוניים אחרים – היא ארגון בעל מבנה היררכי קשיח וברור – ארגון, שדורש מעובדיו ציות; ארגון, שהדרגה קובעת את המעמד באופן חד וברור; ארגון, שבו בעל הדרגה הוא בעל ההחלטה וההכרעה;  ארגון, שעובדיו הזוטרים “עומדים דום” במובן המלא ביותר של הביטוי בפני בעלי דרגות גבוהות.  בארגון זה יכולת הסירוב לדרישה כלשהי מצד בעל הדרגה הגבוהה היא מצומצמת ביותר, אם אפשרית בכלל, ומימוש הסירוב נושא עמו השלכות פוטנציאליות קשות על הסרבן.  נמצא אפוא, שבארגון כזה – ניצול המעמד והדרגה לצורך מימוש מאוויים מיניים הוא בעל חומרה ייחודית, שמעבר למקום עבודה אחר.

(ז)         בכל הפרשות כולן המשיב הוא היוזם את העברת היחסים מן התחום המקצועי-ניהולי אל התחום האינטימי-מיני.  המשיב מנצל את מפגשיו עם נשים במקום עבודתו, עובדות זוטרות במשטרה, כדי לפתח איתם קשרים אינטימיים ומיניים.  בין אם התחילו המפגשים באופן אקראי, ובין אם  נולדו מתוך פנייה של הנשים אליו לצורך מילוי תפקידו – בין כך ובין כך, המשכם האינטימי והמיני התקיים ביוזמתו הברורה והחד-משמעית של המשיב. יתר על כן, השוטרות בכל שמונה הפרשות הן שוטרות זוטרות, הצעירות מן המשיב בשנים רבות.  חלקן, אף היו מצויות במצבי מצוקה אישיים-משפחתיים קשים מאד בעת קיום הקשרים עם המשיב. 

(ח)        אין צורך לומר, כי העובדה שלפחות בפרשה אחת, אם לא יותר, היו היחסים שלא לרצונן של השוטרות אך מעצימה את העבירה של מרמה והפרת אמונים.  עובדה זו מעצימה, בין היתר ובהכרח, את הפגיעה באמונן של השוטרות הכפופות למשיב.

22.        במקרה אחד ויחיד, באותה פרשה שבה הרשיע בית משפט השלום את המשיב בביצועה של עבירת מין, הוא הוסיף והתבטא כדלקמן ביחס לנסיבותיה:

                    “… מעשיו נעשו “מחוץ להקשר” והפתיעו לחלוטין את ו.ו. הנאשם עשה את שעשה, כשהוא מודע למצוקתה של ו.ו בהקשר לתפקיד בו שירתה, לרצונה לעבור תפקיד, ולעובדה כי השיחה נסובה על רצונה זה” (עמ’ 100 להכרעת הדין)

            למרות קביעה חדה וברורה זו של בית המשפט, גם בפרשה זו הוא נמנע מבחינת משמעות השלכתה של הרשעה זו על מכלול התנהלותו של המשיב לעניין העבירה של מרמה והפרת אמונים.

על  הצטרפותם של היחסים האינטימיים יחדיו

23.        המעשה בעבירה של מרמה והפרת אמונים אינו מוגדר כשלעצמו.  העבירה מתרחשת – כך, על פי פסיקתו של בית המשפט העליון – כאשר יש במעשה של עובד הציבור פגיעה מהותית באחד משלושת הערכים המוגנים על ידי העבירה – קרי, אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות של עובדי הציבור, והאינטרס הציבורי שעליו מופקד עובד הציבור.   המערערת תטען, כי הכרעה משפטית-נורמטיבית זו עצמה מחייבת בחינה של מכלול מעשיו והתנהלותו של עובד הציבור בהקשר ובתקופה הרלוונטיים: יש לבחון את המכלול, שכן הוא שעומד לבחינתו של הציבור שהאמון בו מופר; יש לבחון את המכלול כדי להעריך אם יש בו כדי פגיעה בטוהר המידות; יש לבחון את המכלול כדי לברר אם נפגע האינטרס הציבורי שעליו מופקד אותו עובד ציבור. לשון אחר, דווקא בעבירה של מרמה והפרת אמונים, שבה מוגדר המעשה העברייני באמצעות פגיעה מהותית באחד מתוך שלושה ערכים – יש הכרח לבחון את מכלול התנהלותו של אותו עובד ציבור, שכן ללא בחינה שכזו אין אפשרות לעמוד על שאלת התקיימותה של העבירה.

24.        טעה אפוא בית משפט השלום בכך שדחה את טענת המערערת, שעניינה הסתכלות על מכלול מעשיו והתנהלותו של המשיב, וקבע, כי טענה זו – שכונתה על ידו “תזת הצבירה” – היא “תזה חדשנית”; והוא אינו מקבלה בין היתר משום “שאינה מתיישבת עם המדיניות המשפטית הרצויה בעבירה של מרמה והפרת אמונים” (עמ’ 141 סעף 2 להכרעת הדין). 

25.        מעבר לנטען (בסעיף 23) לעיל – הרי אין מדובר כלל ועיקר ב”תזה חדשנית”.  אדרבה, פסיקתו הברורה של בית המשפט העליון היא, כי בחינתה של העבירה המסוימת של מרמה והפרת אמונים אמורה להיעשות תוך הסתכלות “על התנהגותו הכוללת של המערער” (ר’ ציטוט הדברים מעניין אטיאס, בסעיף 7 לעיל). 

26.        יתר על כן, ה”תזה” האמורה שבה וקבלה אישוש בעניין ניסים מור, הדומה לענייננו בנסיבותיו.  ודוק, בית המשפט העליון קבע בעניין ניסים מור (כמצוטט בסעיף יג’ לעיל):

          ” תיאור זה – שבו הודה המשיב – משקף תמונה עגומה וקשה של הפעולה ממושכת וחוזרת מצידו של המשיב כלפי השוטרות המתלוננות לאורך תקופה ארוכה.  המשיב פעל בשעה שכיהן כניצב במשטרה… תוך ניצול מעמדו ותפקידו בניסיון ליצור קשר אישי ואף מיני עם המתלוננת, כולן שוטרות שדרגתן נמוכה משלו… באופן שמנע מהן לסרב לו באופן נחרץ.

… במעשיו אלו קלע עצמו המשיב לניגוד עניינים בין עניינו האישי במתלוננות לבין האינטרס המקצועי והממלכתי עליו הופקד מכח תפקידו, כאשר בחלק מן המקרים פעל בעניינן של המתלוננות בשעה שבקשותיהן נדונו או היו תלויות ועומדות בפני הגורמים הרלוונטיים, שהיו כפופים אליו.  המשיב נאלץ להסתיר את מצב ניגוד העניינים מפני הממונה עליו ומפני גורמי המשטרה.  מעשיו, בין כשלעצמם ובין בהצטברותם, מהווים הפרת אמונים הפוגעת בציבור.”  (ההדגשות הוספו.)

            הנה אפוא, בהקשר דומה לזה שלפנינו, קבע בית המשפט העליון “ברחל בתך הקטנה”, את נכונות בחינתם של הצטברות המעשים – קרי, את נכונותה של “תזת הצבירה”. 

27.        סיכומו של דבר – המערערת תטען, כי די בקיומם של יחסים אינטימיים במסגרת הפרשה השנייה, השלישית, הרביעית, השישית (בלא הסכמה) והשמינית – כשלאלה אף מצטרף המסרון הבוטה שהעביר המשיב לשוטרת ז. בפרשה השביעית – כדי לקיים את העבירה של מרמה והפרת אמונים.  די בשש פרשות שונות, שבהן מערב המשיב בין עבודתו המקצועית-ניהולית, על ההזדמנויות והנפשות הפועלות שהיא כוללת, לבין מאווייו האישיים-המיניים כדי לעלות כדי עבירה פלילית.

            בוודאי שכך, כאשר הלכה למעשה לא הסתפק המשיב בעצם קיומם של היחסים, אלא הוסיף ופעל בעניינן של אותן השוטרות עצמן, ובעניינן של שתי שוטרות נוספות שקיום היחסים איתן כבר התיישן, כאשר הוא מצוי במצב של ניגוד עניינים.  על כך יפורט להלן.

הפעולות בניגוד עניינים

28.        עד כה נדון החלק החסר בהכרעת הדין – החלק החשוב, שהוא אף הבסיס העיקרי לכתב האישום כולו.  כעת תדון המערערת באותו החלק שבית משפט השלום התמקד בו בלבד – קרי, החלק שדן בפעולותיו של המשיב בענייני השוטרות, בהיותו במצבים של ניגוד עניינים עקב יחסיו האינטימיים איתן. 

29.        כמובא בפתח הדברים בתמצית רבה – ביחס ללא פחות מחמש פרשות – פרשה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית ושמינית קבע בית המשפט במפורש, כי המשיב פעל במצבים של ניגוד עניינים, כאשר הוא טיפל בענייני השוטרות באותן הפרשות למרות שקודם לכן היו לו איתן יחסים אינטימיים כאלה או אחרים.[1]  בשתיים מן הפרשות – הפרשה השנייה והפרשה השמינית, אף קבע בית המשפט כי היה על המשיב למשוך ידיו מטיפול בענייני אותן השוטרות.  עם זאת, הוסיף בית משפט השלום וקבע, כי המדובר – בכל פרשה מתוך החמש בפני עצמה – בעוצמת ניגוד עניינים חלשה, ולכן אין בה כדי לעלות את ההתנהלות לכדי עבירה פלילית.

30.        המערערת תטען, כי טעה בית המשפט קמא הנכבד בקבעו כי הפעולות בכל אחת מחמש הפרשות היו בעוצמה חלשה של ניגוד עניינים.  בהקשר זה חולקת המערערת, בכל הכבוד, גם על חלק ממבחני המשנה שקבע בית המשפט, כדי להכריע בסוגיית ניגוד העניינים ועוצמתה, ככל שמדובר בהקשר כשלפנינו:

(א)        מבחן המשנה הראשון שקבע בית משפט השלום עניינו – “המרחק שבין מועד היווצרות ניגוד העניינים לבין הפעולה” (עמ’ 11 להכרעת הדין).  בית המשפט מסתמך על פסיקתו של בית המשפט העליון בהקשר זה; ואכן, המבחן של חלוף הזמן הולם היטב לא מעט מקרים ונסיבות של פעולה בניגוד עניינים.  כך, למשל, הוא הולם את יישומו בעניין פרשת ויטה [ע”פ 846/12 ויטה נ’ מדינת ישראל (24.12.12)] –

“שם נבחנה השאלה האם ויטה, שכיהן כפקיד שומה, והיה בעבר לקוח של עו”ד וינרוט, היה מצוי בניגוד עניינים שעה שטיפל בלקוחותיו של עו”ד וינרוט.”  (כמצוטט בעמ’ 11 להכרעת הדין שלפנינו)

בהקשר זה, השאלה  – אם חלפה שנה מאז היה ויטה לקוח של עו”ד וינרוט (המנוח), או שחלפו עשרים שנה – אף עשויה היתה להכריע את סוגיית ניגוד העניינים.

            לא כך בהקשר כשלפנינו.  בענייננו, המדובר כאמור בקיומם של יחסים אינטימיים בין המשיב לבין השוטרות השונות.  ככלל, נשמרים יחסים שכאלה בגדר סוד; בוודאי כך כאשר אחד הצדדים, או אף שניהם, מצוי במסגרת של נישואים. בפרט אמורים הדברים, כאשר קיומם של יחסים אלה עולה למצער כדי עבירה משמעתית.  בנסיבות אלה קיים הכרח לשמר את קיומם של היחסים בסוד – סוד,  שחייב להישמר גם בחלוף הזמן.

            ההכרח לשמר את סוד היחסים שעמדו בבסיס ניגוד העניינים מכרסם אפוא באופן משמעותי בתוקפו של מבחן המשנה האמור בהקשר כשלפנינו:  כל עוד קיים ההכרח לשמור בסוד את עצם היחסים, נותר על כנו ניגוד העניינים; הוא אינו נעלם בחלוף הזמן.

            טעה אפוא בית המשפט קמא הנכבד כאשר התבסס, בין היתר, על מבחן המשנה האמור, כדי להעריך את עוצמת ניגוד העניינים שבה פעל המשיב.  אין צורך לומר, שהוא הוסיף וטעה כאשר קבע עוצמת ניגוד עניינים נמוכה, גם בנסיבות שבהן חלף זמן מועט יחסית מסיום היחסים האינטימיים ועד לפעולה בניגוד עניינים. 

(ב)        מבחן המשנה השני עניינו “אופיו של ניגוד העניינים (כלכלי, אישי)” (עמ’ 12 להכרעת הדין).  בהקשר זה קבע בית המשפט באופן חד-משמעי, כי כאשר עניינים כספיים עומדים על הפרק גובר הסיכוי שהפעולה בניגוד עניינים תיכנס לתחום הפלילי; אך –

            “כשעניינים כספיים אינם עומדים על הפרק, ואנו מתמקדים אך ורק בניגוד עניינים אישי, נדרשת זהירות מוגברת, שכן במערכות גדולות בשירות הציבורי נוצרות לאורך השנים מערכות יחסים חבריות, ולא מן הנמנע כי ביום מן הימים יכריע אדם פלוני בקידומו של אדם אלמוני… יש להיזהר אפוא שמא ייגרר מצב מהסוג האמור אל תוך המרחב הפלילי.” (עמ’ 12 – 13 להכרעת הדין)

            המערערת חולקת על הציטוט לעיל בשניים: 

ראשית, יש שניגוד עניינים אישי הוא בעל עוצמה וחומרה לא פחות מניגוד עניינים כספי.  כך עשוי לקרות, למשל, כאשר מדובר בעניינו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה של העובד – בן זוג, ילדים, הורים וכיוצ”ב.

שנית, אינה דומה מערכת יחסים חברית – שאף בה ניתן למצוא דרגות מדרגות שונות – למערכת יחסים אינטימית.  זו האחרונה קרובה יותר לניגוד עניינים בשל קרבת משפחה מדרגה ראשונה מאשר לניגוד עניינים בשל חברות.  כך, הן בשל טיבם האינטימי – במובן המלא של הביטוי של היחסים – והן בשל הצורך האמור לשמירת סודיותם של היחסים.

            טעה אפוא בית המשפט קמא הנכבד, כאשר העריך את עוצמת ניגוד העניינים במצבים שבהם פעל המשיב כנמוכה מאד.  המערערת תטען, כי כאשר יחסים אינטימיים סודיים הם העומדים בבסיס הפעולה בניגוד עניינים – ממילא המדובר בניגוד עניינים עמוק וחריף.  כך, בין אם היחסים התקיימו בתקופה שכבר התיישנה, ובוודאי שכך כאשר התקיימו היחסים בתקופה שבה חל האישום.

31.        לא בכדי קבע בית משפט השלום עצמו, למצער בשתי פרשות, כי היה על המשיב למשוך ידיו כליל מטיפול בענייני השוטרות שעימן היו לו יחסים. נראה כי התעלמותו של בית המשפט מן הפסול שבקיום היחסים האינטימיים ביתר הפרשות הובילו להעריך בחסר את עוצמת ניגוד העניינים שבמסגרתה פעל המשיב בכל אחת מהן.  לטעמה של המערערת, היה על המשיב למשוך ידיו מטיפול בענייני השוטרות בכל הפרשות כולן.  כנטען לעיל, עמידה על עוצמתו האמתית של ניגוד העניינים במצבים שבהם פעל המשיב – על רקע קיומה של מערכת יחסים אינטימית –  מובילה למסקנה, כי המדובר בעוצמה גבוהה וחמורה של ממש. 

32.        לעוצמה גבוהה זו של ניגוד העניינים, שבו פעל המשיב בכל אחת מן הפרשות האמורות, מתווספים מעמדו הבכיר במשטרה – מעמד המחייב מתן דוגמה ומופת ליתר השוטרים (ר’ סעיף 21(ג) לעיל) – והסתרת הקשר האינטימי הקודם עם אותה השוטרת בעת ביצוע הפעולות.  מכלול נסיבות זה בוודאי מכניס את התנהלותו של המשיב אל התחום הפלילי; כך, גם אם מדובר בהחלטות שאינן דרמטיות, או שהן מוצדקות כשלעצמן.

33.        ועל כל אלה יש להוסיף שגם בהקשר זה טעה בית משפט השלום, כאשר נמנע מבחינה מצרפית ומצטברת של התנהלותו של המשיב בפעלו בניגוד עניינים בפרשות השונות.  כנטען לעיל, דווקא ביחס לעבירה של מרמה והפרת אמונים מתבקשת בחינה של מכלול מעשיו של נאשם בהקשר ובתקופה הרלוונטיים.  נמצא אפוא, כי אף אם אמנם פעל המשיב בכל פרשה כשלעצמה במצב של ניגוד עניינים שעוצמתו נמוכה – והמערערת חולקת על כך, כנטען, מכל וכל – עדיין משתנה המסקנה בשל התנהלותו המצטברת של המשיב העולה כדי דפוס קבוע.  פעם אחר פעם פעל המשיב במצבים של ניגוד עניינים, במסגרתן של לא פחות משש פרשות.  כך, כאשר למצער חלק מן הנסיבות המחמירות, שנמנו לעיל בהקשר של מכלול מערכות היחסים האינטימיות שקיים המשיב (ר’ סעיפים 20 – 21 לעיל), מתקיים גם בהקשר של מכלול הפעולות במצבים של ניגוד עניינים.  

על הפרשה השביעית: ההטרדה המינית

34.        נוסף לטיעון המשפטי האמור, וכנטען בפתח הדברים, הוסיף וטעה בית המשפט – טעות משפטית בזיכוי מן הפרשה השביעית – ביישמו את דרישותיו של החוק למניעת הטרדה מינית.  בהקשר זה קבע בית משפט השלום, בין היתר:

            “על יסוד האמור לעיל, ומאחר והוכח ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי קיומו של מסרון מיני אחד בלבד, ולאור הדרישה הקיימת בחוק להטרדה על דרך של “מוטיב חוזר”, ראיתי לזכות את הנאשם מעבירה המיוחסת לו בפרשייה זו.”  (עמ’ 111 סעיף 19 להכרעת הדין)

35.        כך קבע בית משפט השלום לאחר שהפנה ל”שלושה מסרונים אליהם התייחסה ז.ז בצורה מפורשת” בעדותה (עמ’ 106 סעיף 9 להכרעת הדין);  כאשר רק אחד מהם ראה בית המשפט, כמצוטט להלן,  כ”מסרון בעל גוון מיני מטריד”.  וכך הוא קבע לגבי האחרון:

            “מסרון ההלבשה התחתונה” – ז.ז תיארה בחקירותיה ובעדותה כי באחד המסרונים ששלח לה הנאשם, הוא שאל אותה, כדבריה: “איזה צבע תחתונים וחזייה יש לי“.  ז.ז לא הגיבה, והנאשם שלח מסרון ובו סימני שאלה, ועל כך השיבה ז.ז במסרון משלה, בו ציינה “אני מתלבשת כמו נזירה“.

            מדובר במסרון בעל גוון מיני מטריד, ואף ההגנה מסכימה לכך בסיכומיה.”  (עמ’ 106 סעיף 9(א) להכרעת הדין)

36.        בית המשפט נמנע אפוא מצירוף המסרונים יחדיו, ולא שאל עצמו שמא יש בצירוף כדי לענות על התנאי של “הצעות חוזרות בעלות אופי מיני” וכו’.  יתר על כן, בית המשפט הוסיף ונמנע מבחינת מרכיביו של אותו “מסרון בעל גוון מיני מטריד”.  כמצוטט לעיל, “מסרון ההלבשה התחתונה” כשלעצמו מורכב משיח מרובע:  המשיב פנה לשוטרת, האחרונה נמנעה במפגיע מתגובה, לכך הגיב המשיב בפנייה חוזרת באמצעות סימני שאלה, ולבסוף היא הגיבה תגובה מתחמקת בבירור.

            הנה אפוא, באותו “מסרון בעל גוון מיני מטריד” עצמו שב המשיב ופנה אל השוטרת בהצעה חוזרת (באמצעות סימני שאלה), לאחר שהיא שידרה – באמצעות שתיקתה – כי אינה מעוניינת בעצם קיומו של השיח המטריד.

37.        טעה אפוא בית המשפט קמא הנכבד, בכך שהתעלם בניתוחו מן העובדה הפשוטה שבמסרון בעל הגוון המיני המטריד עצמו טמונות הצעות חוזרות.  די במסרון זה כדי להכניס את המשיב לגדר העבירה של הטרדה מינית.  על כך יש להוסיף, כי אף אם בכל אחד מהמסרונים האחרים שניתח בית המשפט – “מסרון הבריכה” ו”מסרון הקשר” – אין גוון מיני בוטה, כל אחד כשלעצמו, הרי הצטרפותם והשתלבותם יחד משנה בהכרח את התמונה הכוללת על משמעותה המטרידה.  צירופם של כל המסרונים יחדיו עונה בוודאי על תנאי העבירה של הטרדה מינית.

38.        נוכח האמור תטען המערערת, כי יש להרשיע את המשיב גם בעבירה של הטרדה מינית בפרשה השביעית, על סמך קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום עצמו.

39.        על כל פנים, אף לדידו של בית משפט השלום – לפיו, שלח המשיב לשוטרת ז. מסרון אחד בלבד בעל גוון מיני בוטה, ולכן לא הוכחה העבירה של הטרדה מינית – הרי בוודאי שיש במסרון זה כדי להצטרף למכלול התנהלותו של המשיב כקצין בכיר במשטרה מול שוטרות זוטרות הכפופות לו – התנהלות שבמסגרתה הוא קיים עמן יחסים אינטימיים, כפי שסוכם בסעיף 27 לעיל.  לשון אחר, גם התנהלות זו היתה חייבת להיבחן ולהיכלל במסגרת העבירה של מרמה והפרת אמונים.

על הפרשה השמינית ועל יחסי מרות

40.        בית המשפט קבע כי לא מתקיימים יחסי מרות בין המשיב לבין השוטרת ח. בפרשה השמינית.  כך, בשל העובדה שהיא היתה קצינה במטה הארצי (כך סבר בית המשפט בטעות), ואילו הוא היה קצין בכיר במחוז ירושלים.  ביחסים אלה לא היתה השוטרת כפופה לו פורמלית, לא הוכח שהיה עליה לבצע את הוראותיו המקצועיות, הוא לא היה אחראי – לא על קידומה ולא על שגרת יומה.

41.        מעבר לעובדה היבשה שבעת ביצוע המעשים המיניים המתוארים בפרשה השמינית היתה השוטרת ח. בדרגת רס”ר בלבד (היא קבלה דרגת קצונה של מפקח ביום 14.9.10) – תטען המערערת, כי טעה בית המשפט קמא הנכבד בהתעלמו מנסיבות הקשר המקצועי ההדוק שהיה בין המשיב לבין השוטרת ח. ומן העובדה שמדובר בקשר בעל מאפיינים מיוחדים הנגזרים מטיבה של משטרת ישראל כארגון היררכי נוקשה. כנטען (בסעיף 21(ו)) לעיל, דרגתו של אדם במשטרה היא זו שקובעת באופן מובהק את מעמדו ואת מידת הציות אליו.  כך, בין אם הוא שייך ליחידה זו או ליחידה אחרת. קשה לראות מצב שבו שוטר שאינו קצין, ואף קצין זוטר – בין במטה הארצי ובין במחוז א’ – היה מעז להמרות את דברו של מפקד מחוז ב’.  יתר על כן וכידוע, מסלולי הקידום במשטרה חוצים יחידות; כך נעשה במשטרה על דרך השגרה, באופן תכוף ודינאמי.  ממילא מפקד מחוז בעת נתונה עשוי למצוא עצמו מפקד במטה הארצי זמן קצר לאחר מכן.  בדומה, גם השוטר או הקצין הזוטר עשוי לשנות מקומו. בנוסף, במקרה הספציפי, השוטרת ח’ עבדה באופן הדוק ותדיר עם המשיב.    נמצא אפוא, כי היחסים בין המשיב לבין השוטרת ח.  היו נטועים עמוק במבנה הארגוני של המשטרה – מבנה המאופיין בהיררכיה ברורה, השפעה מכרעת לדרגה, דרישה חמורה לציות לבעל הדרג הבכיר, שינויי תפקיד תכופים.

42.        טעה אפוא בית המשפט קמא הנכבד בבוחנו את טיב היחסים שבין המשיב לבין השוטרת ח. במנותק מכל האמור לעיל.  למרות האמור, בשל אופיו המשפטי בעיקרו של ערעור זה, תימנע המערערת מבקשה להרשיע את המשיב גם בעבירה  של מעשה מגונה תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או שירות.  עם זאת, תטען המערערת, כי טעה בית המשפט קמא הנכבד, בכך שלא צירף את התנהלותו של המשיב בפרשה השמינית למכלול התנהלותו בקשרו קשרים אינטימיים עם השוטרות בפרשות האחרות, ובכך שלא צירף את התנהלותו של המשיב מול השוטרת ח. לבחינת עוצמת ניגוד העניינים בפועלו בעניינו של אישהּ. 

לסיכום הטיעון המשפטי בעניין העבירה של מרמה והפרת אמונים

43.        המשיב ניצל את תפקידו כדי ליצור מצבים נוחים לקיום יחסים אינטימיים (בפרשות השנייה, השלישית, הרביעית, השישית, השביעית והשמינית) – חלקם “בהסכמה” וחלקם ללא הסכמה –  עם שוטרות זוטרות.  כך, באופן חוזר ונשנה ובמהלך שנים ארוכות.  כנטען (בסעיף 27) לעיל, די בהתנהלות זו כשלעצמה כדי להכניסה לגדר העבירה הפלילית של מרמה והפרת אמונים.  

44.        נוסף לכך, לאחר יצירת יחסים כאמור הוסיף המשיב וטיפל בעניינים מקצועיים-ניהוליים של אותן השוטרות עצמן.  מכלול התנהלותו של המשיב –קרי, החלטותיו בענייניהן של השוטרות בשש פרשות שונות (הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית, החמישית והשמינית) – עולה אף הוא כשלעצמו כדי עבירה פלילית. 

45.        על כל פנים, דפוס התנהלותו הקבוע של המשיב, כקצין בכיר במשטרה, בשני ההקשרים האמורים יחדיו – בפרט  על רקע כל הנסיבות המחמירות המנויות לעיל – אינו מותיר מקום לספק, שיש בו כדי לפגוע פגיעה חמורה בכל אחד מן הערכים המוגנים על ידי העבירה של מרמה והפרת אמונים. 

46.        עד כאן טיעונה המשפטי של המערערת.  לטעמה, די בו כדי לשכנע את בית המשפט של ערעור להפוך את תוצאת הזיכוי (במרבית העבירות) להרשעה בעבירה של מרמה והפרת אמונים בשל מכלול התנהלותו ובעבירה של הטרדה מינית בפרשה השביעית. עם זאת, תוסיף המערערת עוד פרק על החסר העובדתי שבהכרעת הדין על סמך התשתית הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט קמא.

על החסר העובדתי בהכרעת הדין

47.        בית המשפט קמא הנכבד הוסיף וטעה בכך שנמנע מהכרעות עובדתיות חדות וברורות באשר לנסיבות יצירת הקשרים בין המשיב לשוטרות – לרבות שאלת היוזמה לקשרים אלו,  ולטיב “ההסכמה” של השוטרות ליחסים האינטימיים עם המשיב.  המערערת תטען, כי הכרעות שכאלה משליכות אף הן על הסוגיה שלפנינו – קרי, האם התנהלותו של המשיב פגעה פגיעה ממשית באחד משלושת הערכים המוגנים על ידי העבירה של מרמה והפרת אמונים.  בפרט ובמיוחד – יש בהן כדי להשליך על שאלת ניצולו של המשיב את מעמדו ותפקידו מול השוטרות.

48.        בפרט הוסיף וטעה בית המשפט קמא הנכבד, בכך שנמנע במפגיע מהכרעה באשר להתנהלותו של המשיב מול השוטרות בפרשה הראשונה והחמישית בכל אותה תקופה שבה התיישנו המעשים (ר’ עמ’ 22 להכרעת הדין) .  המערערת תטען, כי ללא בחינתן של התנהלות המשיב ושל פעולותיו בתקופת התיישנות אין אפשרות של ממש לעמוד על טיב פעולותיו והתנהלותו בתקופה שלא התיישנה.  בפרט, לא ניתן לעמוד על טיבו של ניגוד העניינים שבו פעל המשיב בתקופה הרלוונטית לאישום ולעוצמתו של ניגוד העניינים.

49.        להלן, תבקש המערערת להשלים – באופן תמציתי ומדגמי בלבד – חלק מן החסר האמור שבהכרעת הדין על ידי התייחסות לתשתית הראייתית-עובדתית שהוצגה בפני בית משפט השלום.   בהתייחסות זו לתשתית העובדתית שלא הוכרעה על ידי בית המשפט תחרוג המערערת מערעור משפטי “נקי”, כפי שנטען עד כה.  עם זאת, חריגה שכזו תסייע לבית המשפט הנכבד לעמוד על תמונת הנסיבות הממשית – תמונה, המדגימה היטב את מימושו של הטיעון המשפטי במקרה שלפנינו הלכה למעשה.

על היוזמה והולדת הקשר

50.        גרסתו העקבית של המשיב היתה שבכל המקרים – החריגה מהיכרות מקצועית אל עבר יחסים אישיים-אינטימיים עם השוטרות נעשתה ביוזמתן שלהן.  כך התבטא בחקירתו במשטרה:

“… כשאתה אומר נעשה בהסכמה… המושג הסכמה הוא אנדרסטייטמנט, רק לאחר שקיבלתי סימנים ברורים ולכן הסכמה היא מובנית בעניין אבל היתה יוזמה של הצד השני. לגבי האם זה בסדר אני מבין את השאלה שלך, אני עומד ואומר שאני סבור שיכולתי לעשות הפרדה…”(ת/2, 713 – 717)

וכן –

“אני חושב שגיל לא מפריד בין קשרים והדרגה איננה רלוונטית כלל במקרים בהם היוזמה המלאה הייתה של הצד השני, כך היה בכל המקרים שהיו קשורים בי.” (ת/2 784-785)

            וכך בעדותו בבית המשפט –

“אני אף פעם לא יצרתי קשר עם מישהו שלא נתן לי רמז ברור שהוא רוצה איתי קשר מעבר לקשר השגרה” (עמ’ 808 – 809 לפרוטוקול).

51.        טעה בית המשפט קמא הנכבד בכך שנמנע מקביעות עובדה ברורות, הדוחות את גרסתו האמורה של המשיב.  המערערת תטען, כי גרסתו של המשיב – לפיה שוטרות זוטרות יזמו והובילו, בזו אחר זו,  קשר אישי-אינטימי עמו, בהיותו מפקד בכיר – היא לא פחות ממופרכת.  כך במיוחד, משענייננו בארגון היררכי-בירוקרטי קשוח ונוקשה, שבו פער הדרגות והמעמד אינו מאפשר תרחיש שכזה.  אין תימה אפוא, כי ממכלול הראיות עולה תמונה הפוכה ממש:  המשיב הוא זה שיזם פעם אחר פעם חריגה מן היחסים המקובלים והמתבקשים בין מפקד בדרגות גבוהות לבין שוטרות זוטרות אל עבר יחסים אישיים-אינטימיים.  כך, כמפורט להלן:

(א)        בפרשה הראשונה ענייננו בשוטרת א. – שוטרת בשירות חובה, בת 20; כאשר המשיב היה סגן ניצב כבן 40.  לדבריו של המשיב, השוטרת א., בעומדה בשער מרחב דוד כש.ג., היא זו שיזמה עמו קשר מיני, כאשר הציעה לו להכניס את ידו למכנסיה – שם, בשער המרחב.  המערערת תטען, כי עדות זו של המשיב לתחילת הקשר בינו לבין השוטרת א.  מופרכת על פניה. 

(ב)        בפרשה השנייה המדובר בשוטרת יחידת סיור כבת 30, והמשיב היה תת-ניצב, סגן מפקד מחוז ירושלים, על סף שנתו ה-50.  גם כאן  טען המשיב כי השוטרת ב. היא זו שחיזרה אחריו, והוא אך שיתף פעולה (ת/2 עמ’ 18, שו’ 487 – 495).  דא עקא, שהנתונים האובייקטיביים מלמדים ההיפך:  הקשר הטלפוני החריג והתכוף בין השניים החל בשיחה שיזם המשיב ביום 18.12.07 – כאשר בקשתה של שוטרת ב. לערער על החלטות מפקדיה הישירים ביחס לשיבוצה תלויה ועומדת בפניו.  שיחה זו נמשכה 12.5 דקות.  ביום 27.12.07 לבדו – ניתן למצוא לא פחות מ- 37 התקשרויות בין המשיב לשוטרת ב. – 31 מסרונים ועוד 6 שיחות.   כל 6 השיחות הן ביוזמתו של המשיב (ר’ ת/25.) בהקשר זה תטען המערערת, כי אף אם תחילתו של הקשר הוא “חברי” – כקביעת בית המשפט השלום – עדיין עולה בבירור כי המשיב חרג מיחסים מקצועיים בלבד מול פקודה זוטרה שלו.  לא למותר לציין, כי המשיב לא הציג נתוני תקשורת דומים בהיקפם ובאינטנסיביות של ההתקשרויות עם אף שוטר-גבר אחר, שעימו היו לו יחסים “חבריים”  שכאלה.

(ג)         בפרשה השלישית החל הקשר בין המשיב – שהיה סגן מפקד מחוז ירושלים בן 51 – לבין השוטרת ג. – שוטרת זוטרה ביחידת התנועה בת 32 – כאשר המשיב הבחין בכתובת קעקוע בדמות פרפר על חזה של השוטרת ביום ספורט של המחוז.  המשיב נכנס עמה לשיח על “אפקט הפרפר” (ת/34 שו’ 86 – 90), ובמהלך החודש שלאחר מכן התקשר אליה באמצעות מזכירתו (שם, שו’ 47 – 49):

            “יצאנו להפסקת אוכל וקבלתי ט”ל מבת-אל שהיתה מזכירה של ניסו פעם, ואמרה לי שניסו רוצה לשוחח איתי.  אני נבהלתי כי לא ידעתי מה לי ולסממ”ז ירושלים שהתקשר אלי לפלאפון, מי אני.”

מן השיחה האמורה התפתחו היחסים בין השניים (ת/34 שו’ 52 – 60).  כדרכו – טען המשיב גם בהקשר זה, כי היחסים החלו בכך שהשוטרת ג.  היא זו שפלירטטה איתו (ת/1 שו’ 167 – 175; ת/2 שו’ 735 ואילך).

(ד)        בפרשה הרביעית המדובר בשוטרת ד. – שוטרת זוטרה באגף התנועה, בת 21 – והמשיב סגן מפקד מחוז ירושלים בן 49.  המשיב מודע היטב למצוקתה המשפחתית-כלכלית של השוטרת, שכן אישר את העברתה למחוז אחר על רקע מצוקה זו.  כשבועיים וחצי לאחר אישורו האמור יזם המשיב שיחת טלפון אל השוטרת ביום 15.2.09.  שיחה זו התפתחה לקשר טלפוני חריג ותכוף בכל שעות היום – הן שעות העבודה, הן שעות הערב והן שעות הלילה (ת/25), ובהמשכו קיימו השניים יחסי מין מלאים מספר פעמים.

(ה)        גם בפרשה החמישית טען המשיב, כי היוזמה וההובלה של הקשר המיני עם השוטרת ה. הן של האחרונה (עמ’ 618 לפרוטוקול). העובדות הן, כי בהיותה של השוטרת ה. בת 20, על רקע מצוקה משפחתית-כלכלית קשה ביותר, היא פנתה למשיב כדי להתגייס למשטרה באופן קבוע, לאחר ששוחררה משירות החובה שלה במשטרה.  המשיב, בהיותו ניצב משנה, מפקד מרחב דוד, בן 44 , נענה לבקשתה והורה על גיוסה.  השוטרת החלה לשרת במרכז הדיווח המבצעי של המשטרה במרחב דוד.  בשלב זה, במהלך שיחות מבצעיות בין השניים, החל המשיב להעיר לשוטרת הערות שנועדו לשפר את מראה החיצוני, שיתף אותה במסעותיו בחו”ל, וכיוצ”ב.  שיחות אלה המשיכו והעמיקו גם בלשכתו של המשיב; כאשר השוטרת ה. – בת להורים קשי-יום ונכים – שמחה לאוזן הקשבת שנמצאה לה.  לאחר הבטחה שייקח אותה עמו למסעדה – חוויה שהיא מעולם לא חוותה – התקשר המשיב אל השוטרת ה., בהיותו בחדר הכושר המשטרתי – וביקשה לרדת אליו, כשהיא במהלך משמרת עבודתה.  בהגיעה לחדר הכושר, רכן המשיב אליה, נשקה כשהוא מחדיר את לשונו לפיה.  השוטרת נבהלה ונרתעה. (ר’ עמ’ 272 – 276 לפרוטוקול). כך החלו היחסים המיניים בין השניים – יחסי מין מלאים ותדירים, שלא ניתן היה להעמיד לדין בגינם בשל התיישנות.

(ו)         על הפרשה השישית – דומה, שאין צורך להכביר מילים באשר לסוגיית היוזמה.   בהרשיעו את המשיב בעבירה של מעשה מגונה, דחה בית המשפט עצמו את גרסתו של המשיב, וקבע “ברחל בתך הקטנה”, כי היוזמה לחריגה מן ההקשר המקצועי היתה כולה של המשיב.  בית המשפט הוסיף וקבע, כי גם השיחות שקדמו לאירוע ברכב – אירוע,  שבגינו הורשע המשיב – מעידות “כי מרבית השיחות הן ביוזמת הנאשם”; אין צורך לומר, כי מעשיו של המשיב ברכב “נעשו “מחוץ להקשר” והפתיעו לחלוטין את ו.ו.” (עמ’ 100 להכרעת הדין). 

(ז)         בפרשה השביעית זיכה אמנם בית המשפט את המשיב מן העבירה של הטרדה מינית, אך קבע כי המשיב שלח גם שלח מסר מיני בוטה אל השוטרת ז..  גם כאן אין אפוא שאלה של ממש באשר ליוזמה.

(ח)        בפרשה השמינית המדובר בשוטרת בדרגת רס”ל בת 26, ששימשה באגף התכנון במשטרה,  והמשיב תת-ניצב, סגן מפקד מחוז ירושלים בן 50.  בית המשפט לא היה מוכן לקבוע שהיו יחסי מרות בין השניים, ואף נמנע מן הקביעה החלופית, כי מעשיו של המשיב בשוטרת ח. נעשו שלא בהסכמתה החופשית.  בשל קביעות אלה זיכה בית המשפט קמא הנכבד את המשיב מעבירות המין שיוחסו לו בפרשה זו.  עם זאת, ולמרות שבית המשפט הניח, כי היה שיח פרלרטטני הדדי בין השניים (עמ’ 127 להכרעת הדין) – עדיין אין ספק כי היוזמה למעשים המיניים-הפיסיים היתה של המשיב – יוזמה, שהפתיעה את השוטרת.  כך, הנשיקה בסיומו של סיור עבודה משותף בבניין בשכונת ואדי ג’וז (ת/57א עמודים 3 ו-10, כמצוטט בסוף עמ’ 127 להכרעת הדין; עמ’ 385 לפרוטוקול, כמצוטט בסוף עמ’ 129 להכרעת הדין); וכך, הנחת ידה של השוטרת על איבר מינו ונשיקתו את השוטרת, כאשר השניים נמצאים במשרדה (עמ’ 391 לפרוטוקול, כמצוטט בעמ’ 120 – 130 להכרעת הדין).

52.        כנטען לעיל, האפשרות ששוטרת זוטרה תחזר ביוזמתה אחר מפקד בכיר במשטרה היא בלתי סבירה בעליל.  המשטרה היא ארגון היררכי נוקשה שעל פי דרגת האדם יישק דבר.  ללא יוזמה של המשיב עצמו – אין שום סיכוי, ששוטרת כלשהי הייתה מעזה ליזום יחסים שכאלה.  קל וחומר שכך, כאשר מדובר בהתנהלות שחוזרת על עצמה.  האמנם סביר, שכל השוטרות הזוטרות כולן חשקה נפשן בקרבתו האישית-מינית של המשיב הבכיר דווקא; עד כדי שהן התגברו על המכשול ההיררכי האמור?  נתמהה.

על ניצול הפער הרב-ממדי בין המשיב לבין השוטרות ועל טיבה של “הסכמתן”

53.        המשיב ניצל כנטען לעיל את תפקידו, מעמדו, גילו, סמכותו – כדי ליצור לעצמו פעם אחר פעם סיטואציות שבסופן מתקיימים בינו לבין שוטרות זוטרות יחסים אינטימיים כאלה ואחרים.  המשיב יצר מצבים שבהם מרחב הבחירה והתמרון של השוטרות הצטמצם עד מאוד; בפרט, מחיר הסירוב למשיב היה ברור לחלוטין נוכח מעמדן בשרשרת הפיקוד המשטרתית.  להלן תדגים המערערת ביטויים מוחשיים לניצול האמור ולמצב המורכב שאליו הוביל המשיב את השוטרות.

(א)        כאמור, בפרשה השלישית המשיב פנה אל השוטרת ג., שוטרת תנועה, בפגישה אקראית והתייחס לקעקוע בחזה. בכך יצר המשיב סיטואציה אינטימית ולא מותאמת עם שוטרת זוטרה ובהמשך לכך אף “העניק” דווקא לה “צ’ופר” בדמות רכב, כשהוא מוסיף ומציע לה לפנות אליו בכל בעיה שתהיה לה:

            “הוא אמר לי בזמנו כשהוא דיבר איתי, את יכולה לדבר איתי מתי שאת רוצה ותרש… תשמרי את הטלפון וכל בעיה שתהיה לך… “(ת/34א, עמ’ 26, מונה בהקלטה: 1:05:51)

            השוטרת הוסיפה ותיארה את הבהלה שלה מעצם הפנייה של מפקד כה בכיר:

“אני נבהלתי.. מה לי ול…. שסממ”ז ירושלים מתקשר אליי בפלאפון בכל זאת מי אני”. (ת/34א, עמ’ 7).

“מוזר, מוזר, שסממ”ז.. מתקשר לבן אדם הפשוט להגיד לו תודה רבה על מה שעשית, זה לא משהו מקובל במשטרה… התרגשתי… א’ התרגשתי גם לא מבחינה חיובית גם מבחינה שלילית. .. ” (ת/34א, עמ’ 35.  ההדגשה הוספה.).

            מצד שני, הוסיפה השוטרת ג. והעידה בכנות יוצאת דופן, על תחושתה, כאשר נענתה לקיים עם המשיב יחסי מין פעם אחת; מעמדו הוא ששכנע אותה לקיים יחסים אלו:

    “הפעם הראשונה זה החמיא לי כי זה סממ”ז ירושלים וזה החמיא לי שסממ”ז רוצה סטוצון.  המעמד עושה לי משהו.  לא חשבתי שזה יוביל לעוד מפגשים.”  (ת/34 שו’ 153)

עם זאת, דחתה השוטרת ג. את הצעותיו של המשיב לחזור ולהיפגש, ועדותה על הקושי לסרב למשיב ממחישה היטב את מרחב התמרון המוגבל שאליו נקלעה:

    “… כאילו בהקשר של ההודעות סמ”ס שהוא שלח לי או שהתקשר ו… דחיתי בצורה עדינה כי אתה יודע, זה לא… בכל זאת, עומד מולך סממ”ז ירושלים, לא שפחדתי ממנו, לא מפחדת מאף אחד אני לא מפחדת, אני פשוט… הרגשתי לא בנוח לבוא ולהגיד כזה חד משמעי לא, אבל שוב פעם זה לא רק הוא… יש לי איזה דפוס התנהגות כזו מסוימת שאני יכולה להגדיר על עצמי…. קשה לי לדחות…”  (ת/34א עמ’ 22 – 23.  ההדגשות הוספו.)

(ב)        הסכמתה של השוטרת ד. לקיום יחסי מין מלאים עם המשיב בפרשה הרביעית הושגה על רקע מצוקתה הקשה והחריגה.  כאמור לעיל, השוטרת נזקקה להעברה למחוז אחר הקרוב לבית משפחתה בשל המצוקה הכלכלית הקשה שבה חיו בני משפחתה.  המשיב דאג להורות על  העברתה כמבוקש על ידה, ולאחר מכן יצר עימה קשר טלפוני אינטנסיבי ושימש לה “אוזן קשבת”, שכה חסרה לה באותה העת, כדבריה שלה באמרתה במשטרה ביום 15.8.12:

“בחיים לא היה לי בן אדם שהיה לי אוזן קשבת, הוא הבן אדם היחיד שהיה לי. זהו פשוט מאוד.. אני אין לי אבא אין לי אנשים שאני מדברת איתם ככה..” (ת/26 עמ’ 11) “אני מאד אוהבת את הבן אדם הזה.. לא יודעת אם זה אהבה כמו בין גבר לאישה.” (שם,  בעמ’ 13.  ההדגשות בשני הציטוטים הוספו.).

עוד הוסיפה השוטרת באמרתה במשטרה:

            “הוא גם מאד אהב אותי כבן אדם.  הייתי כמו ילדה שלו.  נקשרנו.  (ת/26ב שו’ 46)

השוטרת היתה מלאת תודה למשיב. לשאלה איזו משמעות הייתה להחלטתו להיענות לבקשת ההעברה שלה, היא עונה:

“זה שינה לי את החיים ואני מודה לו על זה עד היום. הוא הציל אותי ואת המשפחה שלי. הציל לי את החיים” (עמ’ 44 לפרוטוקול, ש’ 27-28).

ובהמשך: “..הרגשתי תחושת תודה ואני מברכת את האדם הזה עד היום. הוא הציל את החיים שלי ושל המשפחה שלי” (ת/26ב’ עמ’ 4 ש’ 88-89).

בנסיבות אלה, נענתה השוטרת לקיים יחסי מין עם המשיב – פעם אחת כפקודה ישירה שלו, עוד טרם המעבר למחוז הדרום; ולאחר מכן במהלך השנים שבין 2009 ו-2012, אף לאחר שעברה למחוז הדרום.  בין היתר, קיימו השניים יחסי מין מלאים, כאשר השוטרת נקראת להגיע במיוחד לצורך זה לירושלים אל המשיב (ת/26ב עמ’ 6 – 7). 

והנה, בחלוף כשנתיים ממסירת אמרתה במשטרה, גילתה השוטרת קושי עצום לעמוד בכלל על דוכן העדים ולהעיד (ר’ עמ’ 40 – 42 לפרוטוקול מיום 5.11.14). והעיקר – בעת מתן עדותה, הסתייגה השוטרת עצמה מהיענותה לקיים יחסי מין מלאים עם המשיב.  לטענתה, ברור לה בעת מתן עדותה, עם התבגרותה, ש”זה לא היה קורה”:

“ש. אמרת שהיית צעירה.  21, 22, שעשית טעות.  על מה את מדברת?

ת.  שאם זה היה היום אז כנראה שזה לא היה קורה.

ש.  למה, אם אפשר לשאול?

ת.  כי הייתי ילדה.  מה זה למה.” (עמ’ 42 לפרוטוקול שו’, 25 – 28.ההדגשות הוספו).

(ג)         הסכמת השוטרת ה.  בפרשה החמישית ליחסי המין עם מפקדה הישיר, מפקד המרחב בו שירתה בתפקיד זוטר הושגה, כמוזכר לעיל, רק לאחר מגע מיני ראשון שיזם המשיב תוך הפתעתה, ומבלי שבירר את הסכמתה.  יתר על כן, בהתאם לעדותה, באותה העת בהיותה בת 20, כלל לא הייתה לה אופציה אחרת, אלא להשלים עם הנשיקה שנכפתה עליה (כך, בניגוד לתגובתה לוּ היה מדובר במעשה שנעשה בה בעת מתן העדות):

“זה היה רק נשיקה. באופציות שלי, אין דבר כזה להגיד לא. הייתי צריכה להתאושש מזה… אבל לא היתה אופציה, כמו שהייתי עושה היום, שאני ארים טלפון ואגיד שזה לא מתאים לי, ואני לא רוצה. זה בכלל לא היה, זה היה בלתי אפשרי מבחינתי להגיד דבר כזה.” (עמ’ 276 שו’ 28 – 31 לפרוטוקול.  הדגשה הוספה.)

ובאשר ליחסים המיניים שקיימו השניים לאחר מכן – יחסים, שהמשיב תיאר כ”התאהבות ממש ורומן” (ת/1 שו’ 45) – הבהירה השוטרת כי כלל לא היה מדובר ב”יחסים” במובן המקובל של הביטוי.  הבהרתה מאירה היטב גם את טיבה של ה”הסכמה” מצדה:

“ש: לאן “היחסים” האלה הולכים?

ת: קודם כל זה לא יחסים ולא מערכת יחסים. אני יותר קטנה מהבת שלו וזו לא מערכת יחסים. אני הולכת כל פעם למשרד שלו כשהוא קורא לי. או לא למשרד שלו. ומקיימת יחסי מין שם. לפעמים זה בשבת כשאין שם אף אחד, לפעמים… זה משהו שהפך להיות, חלק מהשגרה. חלק מהשגרה שלי, כמו חלק מהמטלות שלי במרד”מ, זה הדברים שאני צריכה לעשות. היו פעמים שהייתי אומרת למפקדים שלי “הוא קרא לי לעלות”. לא הייתי מספרת להם כמובן, זו בושה מאוד גדולה. ביקשתי שיגידו שאני עסוקה, אבל אנשים לא רצו להגיד לו שאני עסוקה, ואמרו לי “הוא ביקש ממך לעלות – אז תעלי.”  חלק מהפעמים זה היה באמת על חשבון העבודה, כי אני אמורה להאזין למכשיר קשר.”  (עמ’ 278 שו’ 9 – 17 לפרוטוקול.  ההדגשות הוספו.)

השוטרת הוסיפה ותארה את מרחב התמרון המוגבל שנותר לה ביחס לדרישותיו המיניות של המשיב:

“אין מקום להגיד אני לא עולה. אתה לא אומר לו ‘לא’. לא בגלל שהוא מכריח, שוב. אף אחד לא תופס בכוח, או אונס. ממש לא… אבל אי אפשר, אתה לא יכול להגיד ‘לא’. הוא מפקד המרחב ואתה לא אומר לו ‘לא’. זה גם לא רק כי הוא מפקד המרחב, זה גם האישיות. זה לא, זה לא רק המדים או המעמד, זה, זה הבן אדם.” (עמ’ 277, שו’ 13-16 לפרוטוקול.  ההדגשה הוספה.)

על האווירה סביב המשיב, על דמותו הסמכותית ועל מקומו במבנה הארגוני של המשטרה – הוסיפה השוטרת ה.  והעידה:

“… אתם לא יכולים להבין כי לא הייתם במקום הזה… שזה לא תלוי תפקיד בכלל. לא תלוי תפקיד. זה האיש ומה שהוא משדר. לא משנה אם הוא המפקד שלי. אתה יודע שיחזור, באיזשהו הקשר ועובדה שצדקתי. הוא סיים את הדרום וחזר לירושלים אח”כ. זה ברור מאליו שהוא מתקדם. זה משהו שנאמר ושהוא היה אומר, היה ברור שהוא יחזור…” (עמ’ 281, שו’ 26 – 31 לפרוטוקול)

ולבסוף, וכמוזכר לעיל, מעבר לפער הדרגים התהומי בין השניים, ניצל המשיב אף את מצוקתה הכלכלית החריגה של השוטרת – מצוקה שהכיר המשיב מפנייתה אליו לצורך גיוסה לשירות קבע במשטרה. השוטרת ה. חשה הכרת תודה למשיב על כך שגייס אותה ועל כך שאדם בתפקידו ובמעמדו הדריך אותה ונתן לה אוזן קשבת; כדבריה:

“… זה היה כיף לי ממש לדעת שיש מישהו שמקשיב לי, ועוד מישהו כזה. שזה לא אחד השוטרים, וזה משהו שחייב להיות מאוד ברור, שהוא לא כמו כולם. לקבל שיחה איתו, זה לא כמו לקבל שיחה עם מישהו אחר. זה ממפקד, המפקד הישיר שלי היה מדבר איתי על הדברים האלה, זה לא כמו שמישהו כזה מדבר איתך. רוצה לשמוע את הדעה שלה.” (עמ’ 274, שו’ 16 – 20 לפרוטוקול)

54.        דוגמאות וציטוטים אלה מבהירים היטב, כמוזכר לעיל, את “יחסי הכוחות” בין המשיב לבין השוטרות בפרשות השונות, את המורכבות הרבה במפגשים ביניהם, את מרחב התמרון המצומצם שהותיר להן המשיב, את התעתוע במונח “הסכמה” בהקשר כשלפנינו.  בפרט ובמיוחד מבהירות הדוגמאות את הפער שבין “הסכמה” במישור של עבריינות מין, שככלל מאיינת קיומה של עבירה, לבין משמעותה בהקשר של יחסים היררכיים.  דבריהן של השוטרות בציטוטים דלעיל ממחישים עד כמה ניצל המשיב לרעה את מעמדו וסמכותו – בדיוק כשם ש”הזהירה” הפסיקה בעניינים של גלילי ושחר לוי, שהוזכרו לעיל.

55.        כנטען לעיל, די בטיעון המשפטי, שעומד במרכז ערעור זה, כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, ואת הרשעתו של המשיב בדין.  עם זאת, תבקש המערערת מבית המשפט הנכבד להוסיף ולקבוע עובדות – שבית משפט השלום נמנע מקביעתן – בהתאם לתשתית הראייתית שנפרשה בהרחבה בפני בית משפט השלום.  כעולה מן התיאור התמציתי לעיל, יש בראיות אלה – המתמקדות ביוזמתו של המשיב ביצירת הקשרים עם השוטרות הזוטרות כמו גם  בטיב “ההסכמה” שלהן לקשרים אלו – כדי להוסיף ולהבהיר את הפגיעה המהותית שפגע המשיב בהתנהלותו בכל אחד מן הערכים המוגנים על ידי העבירה של מרמה והפרת אמונים. 

לעונש

56.        בית המשפט גזר את עונשו של המשיב על המעשה האחד ויחיד שבו הרשיעו.  בגזר דינו קבע בית המשפט בין היתר:

            “גם אם ניתן לומר, שהפיטורין הם פועל יוצא של מעשים שביצע, לא מן הנמנע כי במקרה דנן, וככל שמלכתחילה החקירה וכתב האישום היו משקפים את הפרשיה השישית בלבד, לא הייתה ננקטת כלפי הנאשם סנקציית הפיטורין”.  (עמ’ 6 לגזר הדין)

            המערערת מבקשת להסתייג הסתייגות עמוקה מקביעה זו.  לטעמה, מפקד בכיר במשטרה, שנישק שוטרת זוטרה תוך החדרת לשונו לפיה, באופן מפתיע, ובניגוד להסכמתה – אינו יכול עוד להמשיך ולשמש בתפקידו.  מפקד שכזה איבד במעשהו את סמכותו המקצועית והמוסרית; הוא אינו ראוי להמשיך ולאחוז במשרתו הרמה.

57.        המערערת אינה מבקשת לערער על עונשו של המשיב בגין המעשה היחיד שבו הורשע.  עם זאת, ככל שיתקבל ערעורה על זיכויו של המשיב ממרבית המעשים שיוחסו לו – תבקש המערער להחמיר בעונשו בהתאם לקביעות שיקבע בית המשפט הנכבד במסגרת הערעור.

היום, ב’ בשבט תשע”ט                          

8 בינואר 2019

                                    נעמי גרנות                                             נילי פינקלשטיין

                                    סגנית מנהל המחלקה                             סגנית בכירה במחלקה

                                    הפלילית בפרקליטות המדינה                  הפלילית בפרקליטות המדינה

---

[1] ביחס לפרשה אחת בלבד – הפרשה החמישית – קבע בית המשפט כי הפעולה לא בוצעה על ידי המשיב, אלא על ידי עובדיו; אך גם לו בוצעה על ידו – ספק אם בוצעה במצב של ניגוד עניינים.