הסרט התעודי החדש “לאה צמל עו”ד” משרטט את דיוקנה של לוחמת ללא חת. במציאות חברתית שבה הציניות, האופורטוניזם, הריקנות והנכלוליות פושים בכל, דמותה היא אור באפלה. כישראלית, אומרת צמל, אני כובשת; נכשלתי בשכנוע הקהילה שלי להפסיק את הכיבוש. מכיוון שכך, אין לי זכות לשפוט את הדרכים שבהן בוחרים הנכבשים להאבק למען חירותם. גם כשהדרכים אלימות; גם כשהן גובות קרבנות ישראלים.

ואכן, היא מייצגת כל פלסטיני ופלסטינית שמגיעים אליה, גם כשהם נאשמים באלימות קטלנית. היא לא מהללת ולא מגנה איש מהם; היא מקבלת את לקוחותיה ומכילה אותם, רואה כל אחת ואחד מהם כאדם ייחודי, ועושה כל שביכולתה להשיג עבורם צדק. וכפי שהיא מעידה על עצמה: היא תמיד נכשלת. ואף על פי כן צמל אינה אומרת נואש, ומנסה כל פעם מחדש לפקוח את לבו של בית המשפט, להשיג צדק, למגר את הכיבוש ועוולותיו. תמיד לשווא. “עורכת דין מפסידה” היא מכנה את עצמה. וגם “אופטימית כועסת”.

הכמיהה הבלתי נדלית להאמין שבית המשפט יכול לעשות צדק מביאה את צמל להשליך את יהבה על אנושיותם של השופטים, במקום להסכים להודאות ועסקאות טיעון. יש שלקוח נפגע מכך, ועונשו כבד משיכול היה להיות בדרך ההודאות והעסקאות. כי השופטים תמיד מכזיבים את צמל: אינם רואים את האדם שבלקוח שלה, ומתייחסים אליו כאל חיה נטולת צלם אנוש, כדבריהם. האם תשוקתה של צמל לתקן את המערכת  ולכפותה לעשות צדק באה על חשבון נאמנותה המקצועית ללקוחותיה? הסרט מציג את השאלה ומותירה פתוחה.

בצאתי מן ההקרנה המרגשת של הסרט באולם הסינמטק בירושלים אפפה אותי תחושה של דה-ז’ה-וו. בשנה החולפת הושקו שני סרטים (אחד עלילתי ואחר תיעודי) על חייה של רות גינזבורג, שהחלה את דרכה המקצועית כעורכת דין לזכויות נשים, והמשיכה כשופטת בית המשפט העליון בארצות הברית. הדמיון בין שתי הדמויות הנשיות שהסרטים מציגים מטלטל. שתי הנשים הללו גדלו במשפחות יהודיות שהספיקו להמלט מאירופה לפני השואה. שתיהן קטנות קומה ובעלות שיעור קומה יוצא דופן. שתיהן בחרו במשפט, בשנות הששים של המאה הקודמת, כדי לרפא עוולות ולעסוק בתיקון עולם. כל אחת מהן חצבה דרך בנתיב לא סלול, והקדישה את חייה למלחמה בלתי מתפשרת באפליה, דיכוי, קיפוח ושיעבוד קבוצתיים. זו כמו זו חיה עם בן זוג שהוא בן ברית אוהב ותומך, מחזק ומאפשר. זו כמו זו גידלה בת ובן, ששילמו מחירים כואבים, ועם זאת הם גאים ושותפים.

לאה צמל מרשימה יותר בכך שבחרה להאבק עבור קבוצה מדוכאת שהיא אינה נמנית עם חבריה. היא יכלה להיות עורכת דין יהודיה המייצגת לקוחות תאגידיים, ולהתעלם, כמו מרביתנו, מן הפלסטינאים החיים תחת כיבוש ולפעמים בוחרים להגיב באלימות ואף קטלנית. בחירתה בדרך המאבק האידאולוגי “טהורה” יותר מזו של גינזבורג: אישה שבחרה להלחם נגד אפליתן המגדרית של נשים. אבל ההבדל המובהק ביותר ביניהן הוא בכך שרות גינזבורג היא סמל של מאבק שהצליח, ולאה צמל היא סמלו של מאבק שעד כה נכשל. המהפכה שגינזבורג בחרה להשתתף בה כבר שינתה את המשפט, התודעה והעולם; המהפכה (של סיום הכיבוש) שצמל מפללת לה עדיין נתפסת על ידי הרוב הגדול בציבור הישראלי כאיום קיומי מסוכן ושלילי.

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים (ובמקרה זה המנצחות). לכן רות גינזבורג היא אייקון תרבותי אהוב ונערץ, וקהל הצופים מתמוגג למראה מאבקיה וניצחונותיה שהניחו את היסודות לעולם שהוא מכיר ומוקיר. גם אם שלטונו של טראמפ מהווה נסיגה מדאיגה מן ההישגים הפמיניסטיים, הסרטים על חייה של גינזבורג הם חגיגת ניצחון; הם נרטיב של המיינסטרים שמספר לעצמו כיצד התהווה. מנגד, לאה צמל היא עדיין, עבור רוב הציבור הישראלי, קיצונית, בוגדת, עוכרת ישראל, משת”פית של מחבלים. בסצנה כואבת במיוחד היא מספרת כיצד, בהיותה בהריון, קילל אותה עובר אורח שתלד מפלצת. יש להניח שישראלים רבים היו מזדהים גם כיום עם המקלל. השקפת העולם שהיא מייצגת לא רק שאיננה מיינסטרים, אלא היא מיעוטית, שנואה ומשוקצת משהיתה. ולכן בעוד הסרטים על גינזבורג הם מסיבה שאננה, הסרט על צמל מעורר התנגדות עזה, וסערה סביב שאלת מימונו מכספי ציבור.

האם מימון של סרט מתקציב ציבורי צריך להביא בחשבון האם הוא מציג מהפכה שהצליחה ושינתה את העולם או מהפכה שנתפסת כמסוכנת על ידי מרבית משלמי המיסים? חופש הביטוי מחייב, כמובן, שיוצרת תוכל ליצור סרט ולהביע את עמדותיה בלי קשר למידת הפופולריות הציבורית שלהן. יתירה מכך: חופש הביטוי מחייב הגנה דווקא על זכויות מי שעמדותיה אינן אהודות. אבל האם כל דבר שנהנה מן הזכות להיות מבוטא בחופשיות נהנה גם מן הזכות למימון ציבורי? או שמא מימון כזה מגיע למי שמבטאים עמדות שנתפסות על ידי המיינסטרים כלגיטימיות?

הויכוח בסוגיה זו מסעיר אותנו, כידוע, לכל אורך כהונתה של שרת התרבות. טיעונים לוהטים נשמעים משני הצדדים. יתכן שיש לשקול להכפיף מימון ציבורי של סרט לקריטריונים הקבועים בסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת. סעיף זה מגביל את הזכות להבחר לכנסת של אדם או רשימה ששוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או שמסיתים לגזענות, או שתומכים במאבק מזוין נגד המדינה. בניסוח אחר, הסעיף קובע שהמדינה לא תממן אדם או מפלגה כחברי כנסת אם הם עושים אחד משלושה דברים שנתפסים כקוראים תיגר על עצם קיומה של המדינה ועל זהותה. יתכן שאפשר להחיל כלל זה גם על מימון ציבורי של יצירות תרבות.

דומני שיהיה קל להסכים שאין הכרח לממן מכספי ציבור יצירה שמסיתה לגזענות, או שתומכת במאבק מזוין נגד המדינה. קשה יותר למנוע כספי ציבור מיצירה ששוללת את זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הפתרון הוא לפרש “יהודית”, “דמוקרטית”, ואת הצירוף של שתיהן באופן שמרחיב ככל האפשר את מעגל היצירות הזכאיות להנות ממימון ציבורי.

בין כך ובין כך, גם על פי הפרשנות המחמירה ביותר, לא יכול להיות ספק שסרט התעודה המרתק “לאה צמל עו”ד” אינו שולל את זהות המדינה כיהודית ודמוקרטית, אינו מסית לגזענות ואינו תומך במאבק מזוין בישראל. אין שום סיבה סבירה למנוע ממנו מימון ציבורי.