באחד האמשים הקיץ נדדה שנתי, ובדקתי מה משדרים בערוץ הטלויזיה הציבורי, שאיננו מסחרי ויש בו פחות פרסומות ולכן אני צופה בו. להפתעתי, נתקלתי בפרק בסדרה “מרי הורגת אנשים”. העלילה נסבה על מעשיה של רופאה מוסרית ואכפתית, מרי, שדאגה אמיתית לאנשים סובלים מביאים אותה לסייע להם לסיים את חייהם בכבוד, על פי בחירתם. מעשיה של הגיבורה, המנוגדים לחוק, קולעים אותה למאבק מוחות עם צוות שוטרים מוסרי ואכפתי לא פחות, שמנסה להשיג ראיות למעשיה האסורים. הרודפים והנרדפת כולם סימפטיים ומזמינים הזדהות ואהדה. הצופים והצופות נקראים לחוות דילמה מוסרית ממשית, אף שהיא מתובלת בפרשת אהבים בלתי נמנעת בין מרי לאחד השוטרים.
אמנם כבר אחרי חצות, ובכל זאת ערוץ השידורים הציבורי, הממלכתי, מזמין אותי ואת שאר המתקשים לישון לחשוב על המוות; על הזכות לבחור למות; על מוות בכבוד; על שאלת הסיוע למי שבוחרים לסיים את חייהם. נפעמתי. התרגשתי כל כך, עד ששבתי וצפיתי גם באמש הבא, ובזה שאחריו. ואז הוסרה הסדרה מלוח השידורים, ואת מקומה תפסה סדרת משטרה קנדית, עם גיבור מזדקן שפניו מעוטרות הזיפים אומרות סבל וקולו מסוקס. ואחרי זו — סדרה בריטית, עם גיבור שחור, שפניו הזיפניות מיוסרות לא פחות. כצפוי. הסדר הושב על כנו.
אינני יודעת מה גרם להחלפתה של “מרי הורגת אנשים” ב”קרדינל” וב”לותר”. אני מנחשת שכאן 11, כמו שאר ערוצי התקשורת שידם על שלטר השיח הציבורי בישראל, גילו שאיכשהו התפלח דיבור על המוות, ומיד סתמו את הפרצה. כי שומרי הסדר של השיח לא נותנים שנדבר על המוות, או אפילו שנחשוב עליו. הם מכתיבים שנדבר ללא הרף על הבאת חיים, והארכת חיים, וייפוי חיים ושיפורם, אבל לא על סיומם. אולי הדיבור על המוות לא מתיישב עם האתוס הצרכני השולט, או עם זה הציוני האמוני ההגמוני, או עם הקלילות והעליצות המאולצות שאמורות לשוות לחיינו טמפו רוגש וסוער של תכנית ריאליטי (“עורו אחים בלב שמח” סטייל המאה ה-21). אולי זה הפחד, שגורם לנו להדחיק ולהתכחש. סביר שזה קשור, כמו כל דבר, בפוסט-טראומה השואתית הקולקטיבית שלנו.
מי שמשתיק את שיח המוות באופן הרמטי עוד יותר מהתקשורת הוא הממסד הרפואי.
לפני שנה אובחן בגופה של אמי גידול חסר מרפא. במחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם ידעו שימיה ספורים, ושדבר לא יושיע. עם זאת הם דרשו במפגיע שנסכים לאפשר להם להעבירה את מסלול היסורים של כימותרפיה והקרנות, שהיו פוגעים עוד יותר באיכות חייה. לשאלתי למה הם עושים לה את זה, ענו שהם רק ממלאים את תפקידם: להאריך חיים. בכל מחיר.
בתקופת האישפוז המסויטת וחסרת התוחלת במחלקה האונקולוגית, איש לא גילה את אזננו שבהדסה הר הצופים קיים הוספיס: מקום בו אנשים, שתקוותם לחיים אפסה, נוטים למות. איש לא סיפר, הציע, הסביר. למזלנו, בין הסובבים אותנו היו מי שכבר התנסו באשפוז בהוספיס וידעו לכוון אותנו אליו. כולם שיבחו והיללו את המקום ללא סייג, ובצדק מלא.
אז הנה אני שוברת את קשר השתיקה ומפרה את הטבו המקודש: יש בירושלים מקום מופלא, שמאפשר לאנשים למות בכבוד. עובדות ההוספיס יודעות שבסוף כל דרך אנושית ממתין המוות, והן מאמינות שאפשר לעשות אותו נסבל ומכובד ככל שהנסיבות מתירות. הן לא מפריחות תקוות ואשליות שווא, אלא מכילות ומחבקות ומקלות את הסבל. במיומנות מעוררת הערצה הן מזהות כיצד אפשר להביא רווחה ולמזער את הכאב. באנושיות רגישה וחומלת הן מגלות תשומת לב לפרטים הכי קטנים, אמפתיה, אכפתיות אינסופית. שלא על מנת לקבל פרס. פשוט אהבה לשמה.
המחלקות האונקולוגיות מכילות גיבורים שנאבקים במוות ונהנים מיוקרתם של סופרמנים. מלאכיות ההוספיס, לעומת זאת, עושות את מלאכת ההכנה למוות הרחק מאור הזרקורים. ממעטים לדבר עליהן, להשקיע בהן ולתקצב אותן. אין סיפורים שמפארים את גבורתן ואת תרומתן הגדולה. חרב הקיצוצים מתהפכת תמיד מעל לראשן. אפילו המוסד שבתוכו הן פועלות אינו מוקיר את פועלן, מתברך בו או מפרסם אותו. חדשות לבקרים מבקשים לקצץ אותן, כשם ש”מרי הורגת אנשים” סולקה מן הערוץ השידורי (שמעתי שהיא משודרת ב-Hot) .
צריך לדבר על המוות. למרות הצרכנות, שמחת החיים והשואה. אמי היתה ניצולת שואה. בלי קשר לכך, לא רצינו שתמות. אבל כשהגיע יומה, רצינו שתחיה את שארית ימיה בכבוד, וכך גם תמות. כל אדם זכאי לכך. כל יצור חי ראוי לחיים מכבדים ולמוות ההולם אותם. ואין כמו ההוספיסים, זה בהר הצופים וכל האחרים, לאפשר סוף מכבד. צריך לדעת עליהם, להכיר אותם, להוקיר אותם, לתקצב אותם, ורצוי גם להרחיב אותם ולהגדיל את מספר המיטות. צריך להבטיח שיהיו שם כשיגיע תורנו.