מזה כעשרה ימים משתרכים תורים ארוכים לפתחי בתי הקולנוע ברחבי ארצות הברית: סרטו הדוקומנטרי החדש של מייקל מור, “פרנהייט 9/11” מוציא את האמריקאים מבתיהם, משלוותם ומכליהם. במשך למעלה משעה וחצי חושף הסרט ביסודיות פרטנית מדוקדקת את הקשרים בין צמרת השלטון האמריקאי ובין הממון הסעודי. קטעי דברים נשלים מנבכי העבר ומקושרים יחדיו לכדי תמונה מבעיתה של סיאוב אשרעולה כדי בגידה לאומית מן הדרגה הראשונה. הסרט אינו מותיר מקום לספק כי מאחורי מסך העשן המחוייך והמחוייט של הדמוקרטיה האמריקאית מסתתרים אינטרסים כלכליים כבדים, שזרועותיהם התמנוניות משתלחות ומשתרגות לכל עבר. והאמריקאים צופים וזועמים. יוצאים בהמוניהם מן האולמות בכאבי בטן וכעס על התרמית והבגידה.

יתכן מאוד שדבר מן הדברים המתועדים בסרטו של מייקל מור אינו מגיע כדי עבירה פלילית, ויתכן מאוד כי אין מקום לפתיחת חקירה משטרתית והגשת כתבי תביעה. ואולם לפחות חלק מן הציבור האמריקאי עושה חושבים כציבור פעיל ואחראי בחברה דמוקרטית. ימים יגידו אם מיגזר זה יהיה גדול דיו, ואם החשבון יתורגם להדחתו של הנשיא במערכת הבחירות הקרובה. בסרט תיעודי אחר, (מרשים וחשוב אף הוא), “חדר בקרה”, סרט המתאר מבפנים את חברת החדשות הערבית אל-ג’זירה, מביע אחד הכתבים את אמונו המלא בציבור האמריקאי ובכוחו לבוא חשבון ממשי עם מנהיגו שסרח, ולהשיב את ספינת הדמוקרטיה אל מסלולה התקין. אמירה זו מפיו של כתב אל-ג’זירה שולחת צמרמורת בעמוד השדרה. ואכן, יש מקום לקוות שהציבור האמריקאי ידע לעשות שימוש ראוי במסמך התיעודי, העיתונאי המצויין שהגיש לו מייקל מור. (אגב, שני הסרטים התיעודיים יופיעו בפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים בשבוע הקרוב. שניהם מומלצים מאוד).

החברה הישראלית נחשפת מזה זמן לגילויים מבעיתים לא פחות אודות קשרים חמורים ומדאיגים בין שלטון וממון. במקום להסיק מסקנות חברתיות, ציבוריות ופוליטיות, הדיון מתמקד שוב ושוב בתשתית הראייתית להוכחת עבריינותם של נושאי המשרות הציבוריות, ובכך מחטיא את המטרה האמיתית. הדיון המשפטני מאפיל על המשמעויות המוסריות העמוקות, ומאפשר למנהיגים למשוך כתף ולציבור להתעייף מן הפלפול ולהתחמק מנטילת אחריות ציבורית על ידי מציאת מסתור מאחורי מלל משפטי מקצועני.

פרשת פריצקי החדשה, שנחשפה והוצגה לציבור על ידי איילה חסון, עשויה, כך יש לקוות, לטלטל את האדישות הפטליסטית, המסוכנת כל כך לדמוקרטיה הישראלית, ולשנות את הלך הרוח. דומה כי במקרה זה אין מי ששש להזדעק לעזרתו של השר שסרח, וחברי סיעתו מנערים חוצנם ממנו ודורשים כאיש אחד שישלם את המחיר הציבורי המתבקש. בין אם תפתח חקירה פלילית ובין אם היועץ המשפטי לממשלה לא ימצא תשתית ראייתית מספקת, דומה כי השר פריצקי יידרש לתת את הדין הציבורי, הפוליטי. מי יתן וטלטלה זו תשרת את המערכת כולה, ותחזק את ידי הציבור להאמין כי יש בכוחו לקרוא את נבחריו לדיו ציבורי גם בהעדר ראיות פליליות להרשעתם.

שתי נקודות לסיום. ראשונה. התקשורת מרבה לעסוק בהרצל, שנפטר לפני מאה שנה. מעניין להזכר בחזונו ביחס לפוליטיקה הישראלית העתידית: “אצלנו הפוליטיקה היא לא מקצוע ולא עסק, לא לגברים ולא לנשים. מהמחלה הזו ידענו להזהר. אנחנו מזהים מייד את אלה שמבקשים להתפרנס מהשקפותיהם המוצהרות. אנחנו מתייחסים אליהם בבוז ומונעים מהם לגרום נזק”. אבוי: החזון – ושברו.

שניה. השר אברהם פורז נראה כרגע כקרבן לתככים פוליטיים מכוערים ואלימים. הוא ראוי למלוא ההכרה והכבוד כקרבן לקנוניה מגונה. עם זאת יש להזהר מלתרגם הזדהות זו לתמיכה בעמדותיו, שחלקן צריכות לעורר ביקורת והתנגדות ענייניות. בימים אלה, כצפוי מזה זמן, השר פורז יוצא למאבק המחודש על ליגליזציה של הזנות בישראל. יש להזהר שיוזמה זו לא תנשא על גלי האהדה הציבורית הצפויה.

(לדיון בליגליזציה של הזנות ראו http://www.notes.co.il/orit/4651.asp)