בלב הדרמה הפוליטית המתחוללת כאן עכשיו, מי זוכר את ה-10 בפברואר לפני 37 שנים, כשאמיל גרינצוויג נהרג מרימון שהושלך על הפגנת שלום עכשיו ליד משרד ראש הממשלה. ההפגנה הגדולה ההיא צעדה ברחובות ירושלים בדרישה שהממשלה תכבד את המלצות ועדה החקירה שהקימה, ועדת כַּהן. זו הטילה אחריות לטבח סברה ושתילה על מי שהיו אז ראש הממשלה, מנחם בגין, ושר הביטחון, אריאל שרון, והמליצה על פיטוריו של שרון מן הממשלה. ההפגנה נערכה בשעה שהממשלה התכנסה, במשרד ראש הממשלה, לדון במסקנות הועדה.
האלימות ההיא סימנה במידה רבה את תחילת העידן שאת שיאו אנו חווים בשנים האחרונות. יונה אברושמי, שזרק את הרימון על המפגינים, הוסת בתעמולת שנאה יוקדת נגד השמאל, שהוכפש על ידי הימין כבוגד, כאויב פנימי, כסכין בגב האומה, כאליטה מתנשאת שאוהבת ערבים ושונאת את העם. דרישת המפגינים להחיל את שלטון החוק ולקבל את המלצות ועדת החקירה נתפסה כפגיעה בכבוד הלאומי; כסטייה מן הנאמנות הנדרשת ללאום ולהנהגה. השימוש שעשו המפגינים בחופש ההתאגדות וחופש הביטוי נתפס כקריאת תיגר לא לגיטימית על שלטון הרוב. גישות עוינות ובלתי דמוקרטיות אלה רק הלכו וגברו, והתעצמו, והשתרשו מאז, וביססו תעוב עמוק ומושרש כלפי ה”סמול”, ופחד גדול להזדהות כחלק ממנו. הם תרמו להצטמקותו של מחנה פוליטי והשקפת עולם שקרסו תחת ההסתה והשנאה.
באין זיכרון, אין תמונה שלמה של הקורה לנו כאן ועכשיו. לכן חשוב לזכור שבימים ההם נתניהו עוד היה איש מכירות של רהיטי רים תעשיות; הוא עוד לא חלם לעמוד על מרפסות ולהסית נגד בוגדים. ראש הממשלה היה מנחם בגין, והוא זה שהסית בכיכרות וזרע את זרעי הפורענות. השנאה וההסתה נמשכות כבר ארבעה עשורים לפחות, הרבה לפני הופעתו של נתניהו, שרק העלה אותן לגבהים חסרי תקדים. הן מרעילות נפשות כבר דורות, כמו גם את הסיכוי לסולידריות כל-ישראלית רחבה שנחוצה כדי להפוך את החברה הזו לאנושית ובריאה יותר. באווירה ארסית זו, קשה להבין איך לא בוצעו הרבה יותר מעשי רצח על רקע פוליטי. אם לא יחול שינוי, יש חשש ממשי ורציני שהם עוד יתרחשו.
גם השנה, כמדי שנה ,ארגן פעיל השמאל נפתלי רז, מי שהיה בין מארגני ההפגנה ההיא בשנת 1983, עצרת זיכרון למרגלות משרד ראש הממשלה, במקום בו נהרג אמיל גרינצוויג. כארבעים איש ואישה וראשי שלום עכשיו עמדו בגשם סוחף וזכרו את פעיל השלום יפה הבלורית שאמו שרדה את השואה, והוא השתתף כחייל בארבע מלחמות. רובו המוחלט של הציבור הישראלי, כמובן, לא היה שם, ואינו זוכר. אבל אם לא את גרינצוויג ואת הרימון ההוא, צריך לזכור שמערכת ההסתה הרעילה משתוללת בקרבנו כבר ארבעים שנה; שהמוני ישראלים כבר נולדו לתוכה ואינם מכירים מציאות אחרת. צריך לזכור שהשנאה התהומית ל”אחר”, ל”אויב הפנימי” כמו לזה החיצוני, היא כבר מזמן חלק מה-DNA של השלטון הישראלי, ולכן גם של השיח הציבורי המיינסטרימי שלנו. וזו סכנה גדולה יותר להמשך קיומנו מאשר הרבה איומים שזוכים בתשומת לב יומיומית.
אחד הדוברים בעצרת שטופת הגשם, אמיר השכל, שמאז שחרורו מצה”ל עוסק בשואה ויודע דבר או שניים על שנאה, קרא לנשיא המדינה לקחת על עצמו לעצור את ההסתה שפשתה כנגע ומכלה אותנו מבפנים. התקשורת לא טרחה לכבד את האירוע בנוכחותה, והקריאה לא הועברה למשכן הנשיא. אבל ראוי שהיא תישמע ותהדהד לא רק אצל נשיא המדינה, אלא אצל כל מי שחיינו כאן יקרים לו. גם המרקם החברתי הבריא ביותר נשחק בארבעים שנות הסתה שיטתית ורעילה, וכל יום שחולף מחריף את הנזק. הגיע הזמן להוביל תהליכי שיקום יסודיים שיבריאו מה שנשאר מן המרקם החברתי הישראלי. צורך דחוף זה קודם לכל עשייה אחרת. כדי להציל את החברה הישראלית, מי שיזכה בהנהגת המדינה בבחירות הקרובות חייב להכיר במציאות הקשה ולקחת על עצמו לקדם תהליכים בוני קרבה וסולידריות שירפאו ארבעים שנות שנאה; רק כך אפשר לבנות כאן עתיד. זו תהיה האזכרה המכבדת והראויה ביותר לאמיל גרינצוויג.