ב–29 בינואר פרסמה אסתי רידר אינדורסקי, פמיניסטית חרדית, רשימה הקוראת לציבור הרחב להצטרף למאבקה נגד האפליה המונעת מנשים חרדיות להצטרף למפלגות המגזריות שלהן ולהתמודד מטעמן על מקומות בכנסת (מוסף “הארץ”). אינני יודעת מה היה כואב יותר: לקרוא את פנייתה של אידר אינדורסקי, שהחטיאה את קהל היעד שלה, או לקרוא את התגובות הרבות של קוראות וקוראים, שהביעו אלף גוונים של חוסר אמפתיה, סלידה וניכור.
רידר אינדורסקי ממצבת את עצמה כאשה חרדית שאינה מתביישת ואינה מתנצלת על הזדהותה עם קהילתה החרדית. היא מכריזה שנולדה אל תוך המחיצות ההלכתיות, למשל בבית הכנסת, ואין לה שום תרעומת עליהן. ההיפך: כבר בגיל תשע היא “התיידדה” עם מחיצת בית הכנסת, שנעשתה, לשיטתה, בדיוק נכון. לעומת זאת היא מתקוממת מאוד נגד סוגי הדרה שלשיטתה יש להם שני מאפיינים: ראשית, הם בעיניה לא הלכתיים אלא סוציולוגיים, ושנית, הם לא היו שם בילדותה, אלא התחדשו בעשרות השנים האחרונות ומסמנים תהליכי הקצנה מסוכנים. חמורה מכל סוגי ההדרה, בעיני רידר אינדורסקי, היא הדרת נשים מרשימות חרדיות לכנסת. אף שהדרה זו היתה נהוגה גם בילדותה, בעיני רידר אינדורסקי היא אינה הלכתית ופוגעת בנשים חרדיות באופן מחפיר. היא מבקשת את עזרת קוראות וקוראי “הארץ” למאבק נגד הדרת הנשים מן המפלגות החרדיות.
כמי שגדלה בתל אביב, למדה במרכז הבינתחומי וכותבת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, רידר אינדורסקי היתה צריכה לדעת שההבחנה שהיא מקבלת כמובנת מאליה בין הדרה “הלכתית” להדרה “סוציולוגית” אינה קבילה בקרב מרבית קוראות מאמרה וקוראיה. עבור רבים ורבות מאתנו, ההדרה שמבחינתה היא “הלכתית” לא ירדה כתורה למשה מסיני, אלא נקבעה באופן סוציולוגי מובהק על ידי גברים הגמוניים בדיוק כמו ההדרה שהיא מגדירה “סוציולוגית”, והכל במטרה להעמיק את שליטת הגברים בנשים. וגם סוגי ההדרה שהיא התרגלה אליהם מילדות נראים לנו מקוממים ופסולים.
למה הדבר דומה? בכתבה שהתפרסמה ב”הארץ” בינואר 2018 תואר שסע עמוק המפלג את נשות אוגנדה. “אם אשה מאוגנדה פוגשת גבר שהיא מכירה ברחוב… עליה לכרוע ברך לפניו. אם לא תעשה זאת, היא עלולה להיחשב כחסרת נימוסים בסיסיים, חסרת כבוד ואליטיסטית”. יש בקרב נשות אוגנדה מי שרואות במנהג הזה חלק מן הדיכוי הפטריארכלי, שגילויו הרבים כוללים גם אלימות מינית. ואולם נשים רבות דבקות במנהג שהן מורגלות בו מילדות. הן מבדילות בינו לבין אלימות נגד נשים, ומתנגדות לניסיונות הפמיניסטיים לקעקעו. רידר אינדורסקי היתה צריכה לדעת שמי שיקראו את מאמרה מחוץ למגזר החרדי, ישמעו את פנייתה כפי שהם שומעים את נשות אוגנדה, המתנגדות לאלימות נגד נשים, אך דבקות במנהג שעל נשים לכרוע ברך בפני גברים, כי הוא בעיניהן שגור ומוכר ונבדל לגמרי מאלימות מגדרית.
ואכן, המגיבות והמגיבים למאמרה של רידר אינדורסקי הפנו לה כתף קרה מאוד. רוב רובם סירבו להזדהות עם מצוקתה, והאשימו שהנשים החרדיות מביאות על עצמן את הדיכוי וההדרה בהמשיכן לשתף פעולה עם תרבות פטריארכלית מפלה. הזכירו לה שאם היא רוצה חברות כנסת שילחמו על זכויותיה היא יכולה להצביע בעד מפלגות שיש ברשימותיהן נשים פמיניסטיות, ולהפסיק לתמוך במפלגות המגזריות המדירות. רבות ורבים כתבו לה שהבעיה שלה אינה מעניינת אותם, כי היא אינה עושה דבר כדי לאפשר באמת לשנות את מציאות חייהם של חרדים. הניכור וחוסר האמפתיה היו קשים לקריאה.
לפני כשנתיים פרסמה רידר אינדורסקי ספר בשם “ושאינן נראות” (פרדס), שבו היא מגוללת את סיפורו של המיזם שהקימה אסתי שושן “לא נבחרות לא בוחרות”, שנועד לשכנע את המפלגות החרדיות ואת הקהילה שאותה הן מייצגות לשלב נשים ברשימותיהן. הספר מתאר חברה סגורה, כופה, אלימה ותוקפנית, המפעילה על בנותיה אמצעי משמוע קשוחים ואכזריים. מי שמעיזה לבקש נציגות במפלגות החרדיות סופגת בקבוקים, הנזרקים לעברה כדי לפגוע, ואיומים מפורשים של חרם, של זריקת ילדיה מישיבות, ושל גירושים בלא כתובה. מרבית הנשים בקהילה לא רק שאינן מזדהות עם דרישתה של רידר אינדורסקי, אלא הן מוקיעות אותה בחמת זעם ומאשימות אותה שמשהו לא בסדר אתה ועם שכמותה. השמרנות המתוארת בספר כמעט בלתי נתפשת, וכזו גם נכונותן של מרבית הנשים להשלים עם דחיקתן המוצהרת אל השוליים, אל מאחורי הקלעים, אל מקומות שבהם הן לא נראות, לא נשמעות, ולא זוכות בשום הכרה. מרבית הנשים החרדיות מוכנות לא רק שמפלגותיהן לא יתנו להן להתמודד מטעמן, אלא גם לחתום בשמות של גברים על מאמרים שהן כותבות בעיתונות המגזרית. הן מוכנות ששמותיהן לא יופיעו אפילו בטקסי חלוקת תעודות ועל גבי הזמנות לחתונותיהן.
לעומת הנשים הללו, רידר אינדורסקי היא לוחמת פמיניסטית שוברת מוסכמות, אשר מעיזה לצאת נגד כל המובן מאליו של קהילתה ולדרוש שינויים שנתפשים שם כמפליגים. היא מערערת על מה שאסור לערער, ומסרבת להשלים עם ההקצנה הגוברת והולכת, אשר דוחקת נשים אחורה ביתר שאת. כשם שרידר אינדורסקי היא חריגה לעומת קוראותיה ב”הארץ”, כך היא חריגה גם ביחס לאחיותיה החרדיות. בעוד שבעיני אלה היא שמרנית מדי ולא באמת שוויונית, בעיני אלה היא פורקת עול וגדר; משוגעת ובוגדת.
לא השתכנעתי מטענתה של רידר אינדורסקי שההדרה מרשימות המפלגות חמורה לאין שיעור משאר סוגי האפליה המקובלים בחברה החרדית, שעם רובם היא מוכנה להשלים. ואולם אין ספק שאפלייתן הבוטה של הנשים החרדיות על ידי המפלגות החרדיות היא פגיעה בלתי נסבלת בשוויון שבשום אופן אסור להשלים אתה. גם במערכת הבחירות הבאה עלינו לטובה, כמו בכל קודמותיה, זוהי הפגיעה הקשה ביותר בזכותן הבסיסית של אזרחיות, שנמנע מהן לממש את אזרחותן ולהציג את עצמן לבחירה במסגרת מפלגות שהן חשות קרבה רעיונית למצעיהן. כמעט בלתי נתפש שבישראל של 2020 ישנה אוכלוסייה שלמה של נשים שנמנע ממנה לייצג את עצמה במסגרות שבהן היא מעוניינת לעשות זאת, וכך נשללת ממנה זכות היסוד האזרחית להיות מיוצגת ברשות המחוקקת.
קשה לבלוע את דבקותה של רידר אינדורסקי בסוגי אפליה והדרה שעבור הציבור הליברלי הם בלתי מתקבלים על הדעת. אבל זה לא צריך למנוע מאתנו לתמוך בה במלוא העוצמה במאבק שהיא כן בוחרת לנהל נגד ההדרה שהיא חשה שפוגעת בה. גם אם אינני מקבלת את דבקותה של אשה באוגנדה במנהג המחייב אותה לכרוע ברך בפני כל גבר, בכל זאת אתמוך במאבקה נגד אלימות מינית. אולי קשה להבין ולהכיל את המורכבות של פמיניזם חרדי; אבל לא קשה להבין שאפשר וצריך לתמוך במאבק של קבוצה מדוכאת נגד הדיכוי שלה, גם אם זהו מאבק חלקי ומצומצם, של חלק מן הקבוצה המדוכאת נגד חלק מן התרבות הדכאנית. הרי גם בין הפמיניסטיות הישראליות הרדיקליות ביותר יש מי שמתחתנות, למרות שדיני הנישואין החלים בישראל הם פטריארכליים, מפלים ודכאניים. כלומר: גם אנחנו עושות פשרות רבות עם חלקים בלתי נסבלים של מציאות חיינו.
כשתהיה שוב רשות מחוקקת מתפקדת, עלינו לדרוש תיקון חקיקה שיאסור שמפלגות ימנעו השתתפות במסגרותיהן על בסיס דת, גזע, מין, נטייה מינית ושאר שיקולים לא רלוונטיים. ח”כ מירב מיכאלי מנסה זה שנים לקדם הצעה כזו, והגיע הזמן שכולנו, חילוניות, חילונים, חרדיות וחרדים נאורים, נאפשר לה להיות בקואליציה (אולי כשרת משפטים?). כי זו אינה בעיה של הנשים החרדיות, אלא של כולנו.