החלטה לחשוף את ישיבותיו של בית המשפט העליון לצילום ולשידור ציבורי חי אפשרה למדינת ישראל כולה לנכוח באופן בלתי אמצעי בדיון הדרמטי באפשרות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה כשהוא נאשם בעבירות שחיתות חמורות. החשיפה הראתה לציבור שבית המשפט העליון אינו חבורת שמאלנים מהפכנים ואקטיביסטיים, אלא דווקא חבורת משפטנים אפרוריים ודווקניים. כאיש אחד נוכחנו שלא עולה על דעתם לכפות על הנהגת המדינה התנהלות מוסרית, מחויבות לערכים ודבקות בנורמות ציבוריות תקינות; הם שבים ומבקשים מן העותרים להפסיק לדבר על פגיעה בדמוקרטיה, ודורשים שיוצג להם בסיס חוקי להתערבות שיפוטית בהחלטות הפוליטיקאים. בקיצור, ראינו ששופטי בית המשפט העליון אינם מסוכנים לשלטון, ולא “עוכרי ישראל” או “אויבי הציבור”. הם בסך הכל טכנאי משפט יעילים וסבים של כולנו.
רבים נשמו לרווחה וברכו על הרושם הטכנוקרטי שהשופטים העליונים השכילו ליצור בקרב הצופים. זאת מתוך התקווה שמופע הריאליטי השיפוטי יפייס את ההמונים, ירכך את איבתם לרשות השופטת, ויביא אותם לפקפק בהשמצות המתלהמות של פוליטיקאים ימנים. הבעיה היא שתפקידו של בג”ץ איננו להתחבב על הציבור, אלא לעשות צדק. לכן שמו הוא “בית הדין הגבוה לצדק”, ולא לחביבות. והצדק שבג”ץ צריך לעשות הוא ריסון הרשויות השלטוניות כדי שלא יפגעו בזכויות האדם ובתקינות השלטונית.
דוגמא טובה להתנהלותו של בג”ץ אפשר למצוא בתיק מספר 531 משנת 1979. באותו מקרה, מועצת עירית פתח תקוה בחרה ועדה לענייני ביקורת, והעמידה בראשה איש סיעת המערך, שהיה חבר גם בוועדת ההנהלה של העיריה. סיעת הליכוד בעירית פתח תקוה, שהיתה באופוזיציה, עתרה לבג”ץ בטענה שמינויו של חבר הנהלת העיריה לועדת הביקורת פוגעת במנהל התקין וביכולת תיפקודה של אופוזיציה. ההליך המשפטי לא צולם ושודר ביוטיוב, ולא עסק בתכניות ריאליטי של הערוצים המסחריים. השופטים לא דחקו באנשי הליכוד העותרים להמציא להם בסיס משפטי למנוע את ההתנהלות השלטונית הבעייתית. כדרכו של בית דין גבוה לצדק, הם לא היססו לפנות ל”כללי הצדק הטבעי”, כמו גם ל”כללי האמון” שצריכים לחול בין אנשי ציבור לבין הציבור, ועל בסיס כללים חוץ משפטיים אלה, שלא הופיעו בשום חוק, החילו על המקרה את העיקרון שאסור לאיש ציבור להימצא במצב של ניגוד עניינים, ולכן אי אפשר שיכהן גם בועדת ההנהלה וגם בועדת הביקורת.
כך נימק השופט ברק את ההחלטה לקבל את עתירת הליכוד: “כללי הצדק הטבעי מזה וכללי האמון מזה, הם המביאים לגיבושו של הכלל, כי עובד ציבור אסור לו להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד ענינים בין האינטרס הקשור בביצוע סמכותו וכוחו, לבין אינטרס אחר כלשהו שאף עמו הוא קשור. טעמו של הכלל בדבר ניגוד ענינים הוא כפול; ראשית, טעם פרגמטי. עובד הציבור, שבידו הופקדה סמכות, חייב להפעיל את סמכותו מתוך שהוא מעמיד לנגד עיניו את מכלול השיקולים הרלבנטיים להפעלתה של אותה סמכות, ושיקולים אלה בלבד. כאשר עובד הציבור נתון במצב של ניגוד ענינים קיים חשש כי הוא יקח בחשבון, שעה שיפעיל את סמכותו, אף את האינטרס הנוגד. כתוצאה מכך עשויה לבוא הפעלה בלתי ראויה של הסמכות. חשש זה בא הדין למנוע. שנית, טעם ערכי. קיומו של שירות ציבורי סדיר, אחראי ובעל עמדה ציבורית נאותה, מחייב אמון הציבור בכך שהחלטות עובדי הציבור הן עניניות, ונעשות ביושר ובהגינות. עובדת הימצאו של עובד ציבור במצב של ניגוד ענינים, פוגעת באמון הציבור במערכת השלטונית. בלב הציבור מתעורר החשש כי שיקולים זרים מנחים את עובד הציבור, ואמונו במערכת השלטונית נפגם. חשש זה בא הדין למנוע”.
אין צורך לומר שמפלגת הליכוד ברכה על ההחלטה השיפוטית האמיצה והנכונה ההיא.
לא יכול להיות ספק שאדם שנאשם על ידי המדינה בשורה של עבירות פליליות חמורות יקלע למצב של ניגוד עניינים אם ימלא את תפקיד ראש הממשלה. ברור כשמש בצהריים שכנגד השיקולים הענייניים, הציבוריים, הכרוכים במינוי שופטים, פרקליט מדינה, יועץ משפטי לממשלה, שר משפטים, מפכ”ל משטרה ושר הממונה על המפכ”ל, אדם כזה ישקול גם שיקולים זרים, הלוקחים בחשבון את האינטרס הנוגד, של טובתו האישית כנאשם. ואם יש למישהו ספק שכך ינהג הנאשם המסוים הנדון בעתירות שעל סדר היום — די להסתכל על התנהלותו בשנים האחרונות, כשכל מילה שאמר, בין בפיו ובין דרך פיותיהם של עושי דברו, וכל החלטה שקיבל, ביטאו את העדפתו המובהקת את האינטרס האישי שלו על פני טובת המדינה ומוסדותיה.
שופטי בג”ץ לא היו צריכים לדרוש מן העותרים “ווים” חוקיים להתלות בהם; כל שהיו צריכים זה לדבוק בהחלטות שהם עצמם קיבלו במשך עשרות שנים (כבר משנות הששים של המאה העשרים). האיסור על איש ציבור להיות במצב של ניגוד אינטרסים, איסור שנגזר מ”כללי הצדק הטבעי מזה וכללי האמון מזה”, מוכר לשופטי בג”ץ היטב. כל שהיו צריכים זה לעמוד עליו.
ההסבר היחיד שניתן להציע למופע הריאליטי המביך של בג”ץ הוא שגם מוסד מכובד זה חש עצמו במצב של ניגוד עניינים. מול טובת המדינה, מוסדותיה ואזרחיה, דומה ששופטי בג”ץ שוקלים את טובתם המוסדית. האיום המהדהד שנתניהו לא התבייש להשמיע שוב ושוב, שאם יעשו את מלאכתם הוא יביא להתקוממות ציבורית נגדם, עשה את שלו. והנה הראיה: שכשמשרתי ציבור מצויים במצב של ניגוד עניינים, הם אינם יכולים למלא את תפקידם כראוי; הם דורשים בסיס חוקי להסתמך עליו, שעה שיש בידיהם כלים שמשמשים אותם עשרות שנים לעשות צדק במקרה הנדון.
שופטי בג”ץ יכולים עדיין לחלץ את עצמם ממצב ניגוד העניינים שאליו נקלעו ולעשות את הדבר הנכון: לא לתת לפחד להסיט אותם מן המסלול, לדבוק באינטרס הציבורי הברור והמובהק, ולמנוע מצב עניינים של ניגוד אינטרסים הרסני בראש הרשות המבצעת.