אבירמה גולן כותבת במדור דעות של עיתון הארץ ש”זה הזמן לבנות אלטרנטיבה פוליטית אנושית, סולידרית וחכמה”. אני מסכימה בלא סייג. עוד היא כותבת שההפגנות אינן מצליחות להשפיע על השלטון, מכיוון שבעידן נתניהו “היחידות שיכולות להשפיע על השלטון הן קבוצות לחץ חזקות, שהמנהיג העליון חפץ ביקרן ממילא”. גם על הקביעה הנכונה הזו אני חותמת בצער. אבל גולן מסיקה מכך שזה הזמן “להמתין בסבלנות, להקשיב ולנסות להבין”, ולא לצאת להפגין. על המסקנה הזו אני חולקת.
אני קוראת לכל מי שעדיין מצליחים לשמר את תחושת האזרחות הריבונית שלהם לצאת להפגין עוד ועוד. כי גם ההפגנה, כמו כל סוגי הביטוי החופשי, וכמו תחושת האזרחות הריבונית, היא שריר שצריך להפעיל; כשלא מפעילים אותו – הוא מתנוון ונמק. זו בדיוק מטרת השלטון הנוכחי, שמרבית הציבור הישראלי אינו תומך בו. וזה בדיוק מה שאסור לתת שיקרה. וזה רק בידינו.
נכון, הפגנות בישראל תחת נתניהו בדרך כלל אינן מצליחות להשפיע על מדיניות השלטונות; אין ספק שהדמוקרטיה הליברלית כאן זקוקה לתיקון ולחיזוק. אבל זה לא הופך הפגנות, כמאמר המקטרגים, ל”תרפיה להמונים” (למרות שתרפיה אינה מילה גסה; ההיפך). ככל שאנחנו מפגינים – כך אנו זוכרים שזו זכותנו, אפילו חובתנו האזרחית; שזה מותר ולגיטימי ולא יעלה על הדעת לנסות לשלול זאת מאיתנו. אם נצא להפסקת המתנה סבלנית, אם נסתפק רק בניסיון הסטואי להקשיב ולהבין – נאבד את תחושת הזכאות, ואת הביטחון המובן מאליו שהרחוב הוא שלנו, האזרחים.
למרבה השמחה, דווקא בימים קשים ומאתגרים אלה המחאות מתרבות, מתחזקות, ומגייסות קהלים חדשים. זוהי מגמה נפלאה; זו התופעה האופטימיות ביותר שקורית כאן בעת הרעה הזו. אדגים בערת שלוש הפגנות שבהן השתתפתי בשבוע שעבר בירושלים.
ביום חמישי שעבר התגודדו מאות ירושלמים בגבעת שאול, למחות נגד כוונת הרשויות להחריב את שמורת הטבע “עין לבן”, ולהקים על חורבותיה שכונת מגורים. התכנית היא הרסנית, קצרת ראות, מחבלת בריאות הירוקות של הבירה, פוגעת באוכלוסיות של בעלי חיים, ומשמידה בריכות טבעיות שתושבי האיזור נהנים לשכשך בהן. הגיון התכנית הוא “לשלם” באמצעות השטחים הפתוחים הללו ליזמי נדל”ן, המשפצים שיכונים בשכונות ותיקות. עבור משרדים וועדות חסרי נשמה, הטבע הוא מטבע זול שעירית ירושלים יכולה לשלם באמצעותו, ולמי אכפת מחיי צבאים וחוגלות, מאחד עשר אלף עצים שייכרתו, או מרווחתם של תושבים שמנגנים בגיטרה מתחת לעצי התאנה והחרוב, וקופצים למי המעיין בימי הקיץ החמים.
מול הרשויות האטומות ניצבים ארגונים ממוסדים כמו החברה להגנת הטבע וארגוני שטח אד-הוקים כמו “מצילים את הרי ירושלים”. אבל מה שמשמח עוד יותר הוא שמאות צעירים, בני ירושלים והישובים הסמוכים, התגייסו למאבק בכל מאודם. מזה חודשים הם מארגנים מחאות המוניות, סוערות ונלהבות, בעזרתן כבר הצליחו לשנות את עמדתם של חלק מן התומכים במתווה ההרס (כמו סיעת התעוררות במועצת העיר). ביום חמישי האחרון הצעירים הללו ארגנו הפגנה תוססת ומלאת אנרגיה מחוץ לדיוניה של הועדה הארצית שדנה בעררים שהוגשו נגד התכנית. הצעירים, רובם תיכוניסטים, הפגינו דבקות ומסירות ואכפתיות שנדיר לראות בבני גילם. “עין לבן היא לא נדל”ן”, זעקו בקצב.
משתתפי ההפגנה המבוגרים זכו בזריקת עידוד נדירה, ושדרו לצעירים שאזרחות פעילה היא אורח חיים שאינו חולף עם הגיל.
ביום ששי ארגנו Free Jerusalem ו”עומדים ביחד” הפגנה לציון שנה לאלימות המשטרתית בשכונה הירושלמית עיסוויה. ההפגנה צעדה תחת הכותרת הכפולה: נגד האלימות המשטרתית, ובעד “צדק לאיאד”, הצעיר חסר הישע שנרצח ביריות מג”ב שעה שניסה למצוא מסתור בחדר אשפה. אף שישראלים רבים עודם מכווצים בזוועה לזכר ההתנהגות הנפשעת, משטרת ישראל לא מצאה לנכון לסיים את חקירת האירוע ולנקוט עמדה. לכן הצורך למחות, להפגין, להשמיע קול ולצעוק שלא שכחנו ולא נשכח; שאנחנו נושאים עדות ולא נשקוט.
מאות המפגינים צעדו ביום ששי ברחובות עיסוויה, נושאים שלטים שעליהם מתנוססים פניו של איאד אלחלאק, ותחתיהם הכיתוב “כך נראה כיבוש”. רוב הצועדים נראו בשנות העשרים והשלושים לחייהם, אף שגם כאן לא נפקד מקום הותיקים, שמפגינים מזה עשורים רבים ולא אמרו נואש. מעבירים יחדיו מסר של סולידריות אנושית לתושבי עיסוויה, למשפחת אלחלאק, ולעצמנו.
במוצאי שבת גדשו המונים את ככר פאריז במרכז ירושלים: למחות נגד כהונתו של נתניהו, נגד המדיניות האטומה והמנותקת של ממשלתו המנופחת, ונגד מעצר המפגינים, אנשי “מחאת הבודדים” שמשטרת ישראל החליטה להרתיע באמצעותם את הציבור המפגין. ישראלים לובשי שחור ונושאי דגלים נהרו לככר מכל עבר. המשטרה, בניסיון להקשות ולמנוע, סגרה לא רק את רחוב בלפור, שאותו ניכסה המשפחה המלכותית זה מכבר, אלא גם את כל הרחובות הסמוכים; מה שרק הגביר את נחישותינו להגיע אל ההפגנה.
חברי כנסת מכל קצות הקשת הפוליטית, מישראל ביתנו ועד חד”ש, דיברו אל הקהל הגדול. עופר כסיף זכה בתשואות כשאמר שהדיכוי והעריצות שישראל מפעילה על האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים הכבושים כבר זלגו אל תוך ישראל ומאיימים עכשיו על חירותם של אזרחיה. בוגי יעלון הפתיע כשהזהיר במילותיו של הכומר מרטין נימלר: אם לא נצא למחות עכשיו, כשלוקחים אחרים (בין אם זה אמיר השכל, או איאד אלחלאק, או עין לבן) – לא יישאר מי שימחה כשיבואו לקחת אותנו.
צעירים, מבוגרים וקשישים מכל הארץ נקבצו יחד ברחובות ליד הוילון השחור הענק שמסתיר את בית ראש הממשלה ומגונן על ראש ממשלה חסר בושה מפני קולות האזרחים שאותם הוא אמור לשרת. נכון, הוא לא ראה אותנו, ועשה כמיטב יכולתו גם לא לשמוע. נכון, חשנו מתוסכלים, כועסים, מזועזעים – אך גם נחושים לא לפחד, לא להתייאש ולא לוותר. אנשים שבדרך כלל הם ביקורתיים ומפוכחים קראו כאיש אחד “שוחד, מרמה, הפרת אמונים”; “הון, שלטון, עולם תחתון”; “בושה! בושה! בושה! בושה!”; וגם ססמא חדשה ששמעתי לראשונה: “אנחנו הרוב! יצאנו לרחוב!”
אמת, ססמא זו היא עדיין יותר שאיפת לב מאשר תאור נאמן של המציאות הישראלית. אנחנו אולי הרוב, אבל רובנו המכריע לא יוצא לרחוב. הרוב חושב שאין טעם; שזה לא יועיל; שאיש לא מקשיב; ששום דבר לא ישתנה. בצנזורה העצמית הזו הוא מפקיע מעצמו במו ידיו את חופש ההפגנה והביטוי ואת האזרחות הריבונית; הוא מנוון את הכושר ההכרחי לקיום מדינה דמוקרטית ליברלית, ולהתנגדות לשלטון עריץ.
המפגינים, אלה שמנסים להציל את עין לבן, אלה שצעדו ברחובות עיסוויה, אלה שלא פחדו בככר מול רחוב בלפור, ואלה שהשתתפו בהמוני הפגנות נוספות בכל רחבי הארץ, הפעילו את שריר האזרחות והבטיחו את בריאותו ועצמתו. קיומו הפעיל חשוב כשלעצמו; בנוסף, הוא הכרחי גם לשם בניית אלטרנטיבה פוליטית אנושית, סולידרית וחכמה. אם עוד לא הצטרפתם – אל תחכו.