רבים מפרטיו של האונס הקבוצתי שהתרחש במלון הים האדום באילת עדיין עלומים. אבל דומה שהלך רוחם של המשתתפים במעשה והצופים בו ברור. אנשים אלה, יהא מספרם אשר יהא, ראו נערה צעירה שרויה בעילפון, ולא זיהו בה סובייקט אוטונומי ראוי להתייחסות מכבדת. הם ראו בה אך ורק חפץ זמין לשימושם, ולא היססו להשתמש בה לסיפוק צרכיהם. ככל הנראה לא עלה בדעתם שלפניהם יצור אנושי בעל ערך, ושכל התייחסות אליה חייבת להכיל גם דאגה לשלומה ולרווחתה.
זוהי דוגמה מובהקת וקיצונית למה שהפמיניזם מגדיר כחיפצון מיני: התייחסות לנשים לא כאל סובייקטים אנושיים חופשיים, אלא כאל אובייקטים לשימושם המיני של ציידים. זוהי גם דוגמה מצמררת לדה־הומניזציה שבחיפצון: הכחשת ערכה האנושי של הנערה הפך אותה בעיני הגברים למעין אמצעי דומם להשגת מטרותיהם.
שימוש חד־צדדי בגופה של אשה, בוודאי נערה, מחריד באלימותו; יש דורסנות בלתי נסבלת בשימוש בגוף של מתבגרת תוך התעלמות מן הנפש המפעמת בו. בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת ברור לכל ששימוש בגוף תוך התעלמות מן האוטונומיה של הנשמה עלול, חלילה, להוליד טראומה חמורה בעלת השלכות קשות על הדימוי העצמי שלה ועל היכולת לכונן קשרים בינאישיים. אבל חשוב לזכור שגם החפצה שהיא נפשית “בלבד”, ואין בה אלימות פיסית, רומסת את תחושת העצמיות של קורבנה. גם ממנה יש להזדעזע וגם מפניה יש להגן.
בצירוף מקרים פואטי, בעודנו כואבים את הפגיעה בנערה באילת, הגישה דנה כשדי תביעת נזיקין נגד יאיר נתניהו על שהשתמש בתמונתה ברשת כאמצעי לקידום מטרותיו הפוליטיות, תוך התעלמות מוחלטת מאנושיותה, מחירותה, מרווחתה ומטובתה. תביעתה ממחישה את הנזק שבהחפצה שאינה גופנית.
בכתב התביעה טוענת כשדי כי הנתבע הציג את תמונתה בציוץ טוויטר כדי ליצור את הרושם שבני גנץ, היריב הפוליטי של אביו, קיים אתה יחסים מיניים, דבר שנועד להדביק לגנץ דימוי של זיין סדרתי הבוגד באשתו ואינו מתרכז בשירות הציבור. קהל העוקבים הגדול של הנתבע, יותר מ–70 אלף איש, הבין את הרמז, והזדרז להתייחס בבוטות למיניותה של כשדי, בהקשר של יחסיה, כביכול, עם גנץ. ההתייחסויות הבוטות כללו את כינויה “חיית אדם ממחנה השמאל הנאור”, “עובדת ברמאללה במועדון השהידים מארחת שמקבלת בתחת”, “נראית שיקסע”, “סתומה שמאוננת על גנצי הדביל” ועוד ועוד. הנתבע לא ראה את הצעירה לא כדנה כשדי ולא כיצור אנושי, אלא אך ורק כאמצעי לקידום מטרותיו. הוא השתמש בה כאובייקט. ומכיוון שמטרתו היתה לפגוע בדימוי המיני של גנץ, הוא השתמש בה כאובייקט מיני. הוא הפך אותה ל”מזדיינת”, כדי לטנף על התנהגותו המינית של גנץ. כשדי כותבת בכתב התביעה:
“בחורה צעירה, שלא עוולה כלפי הנתבע, תובעת כאן את עלבונה וכבודה שהיה למרמס בראש חוצות ובכיכר העיר, ותבקש להזכיר באמצעות תובענה זו לכל מי שידו קלה על המקלדת, שבצדו השני של המסך יש אדם בשר ודם, עם נפש, ועם משפחה, ושראוי כל אדם לדבר הבסיסי ביותר שניתן לצפות לו במדינת חוק מתוקנת: ראוי הוא לכבוד ולשם טוב”.
מי שהבינו שהשימוש הפיסי בגופה של הנערה באילת הוא חיפצון מיני, הפיכת סובייקט אנושי לאובייקט, שימוש באשה כדי לספק צרכים בלי שום התחשבות בטובתה, צריכים לזהות שהתנהגותו של הנתבע, יאיר נתניהו, על פי המיוחס לו בכתב התביעה, מכיל בדיוק אותם יסודות. אמנם כאן אין נגיעה פיסית בגוף, אך השימוש האינסטרומנטלי בזולת וההתעלמות המוחלטת מערכה של הנערה כיצור אנושי, מרצונה ומטובתה, משותפים לשני המקרים.
נערה מעולפת בחדר מלון שדלתו פתוחה היא טרף קל. אבל בעשור השלישי של המאה ה–21, כל נערה, כל אשה וכל אדם הפכו לטרף קל בעולם הרשתות החברתיות. נכון, גופם אינו חשוף למגע ברוטלי. אבל זהותם, אישיותם, עצמיותם עלולים ליפול קורבן לבריון רשת שלא רואה אותם ממטר; שיזיז אותם ממשבצת למשבצת על לוח המשחקים שלו, ולא אכפת לו לחשוף אותם למתקפת השמצות ביבים שמקפיאה את הנשמה, מקטינה, משתקת, מפחידה.
ניצול ציני ומכוער של נערות מעולפות וחסרות ישע התרחש, ככל הנראה, מאז ומעולם. דה־הומניזציה ברשת היא תופעה חדשה. העלאת קורבנות אדם בעולם הווירטואלי כדי לקדם מטרות אישיות היא חידוש של השנים האחרונות, ועוד לא הפנמנו את עוצמתה וחומרתה. דנה כשדי, שנכוותה, ככל הנראה, מבריון רשת, עושה לנו שירות ציבורי מן המעלה הראשונה ומבהירה את גודל הנזק, כמו גם את הדרך הראויה להתמודד עמו. היא מדגימה שבריונות רשת היא פגיעה מזיקה שחוקי המדינה חייבים להגן מפניה, ולהבטיח גם פיצוי על הנזק שנגרם וגם הרתעה של פוגעים עתידיים.
כשדי, בחורה חזקה ואמיצה, לא נכנעה לבריונות הרשת. היא לא התקפלה, נאלמה דום והתאדתה. היא דורשת צדק, ותובעת שהחוק והמשפט יגנו עליה. היא טוענת שהנתבע חייב לפצותה בגין פרסום לשון הרע, בגין פגיעה בפרטיותה, וגם בגין הטרדתה המינית. שתי הטענות הראשונות נראות חזקות ומבוססות. בטענה השלישית כשדי מעלה דרישה תקדימית, שמקרה זה מדגים עד כמה היא מוצדקת ונכונה.
כשדי טוענת שהתנהלותו של הנתבע נופלת בגדר אחת משש ההתנהגויות האסורות בחוק למניעת הטרדה מינית: “התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית” (סעיף 3(א)(5)). עד כה, סעיף זה הוחל רק על מקרים שבהם ההתייחסות המינית המבזה הופנתה לאדם שנכח פיסית בסמוך לנתבע. עתה, כשדי דורשת שהסעיף יוחל גם על התייחסות מבזה המושמעת בעולם האינטרנט והרשתות החברתיות. אין כמו המקרה הנדון להבהיר עד כמה פרשנות זו סבירה ונחוצה בימינו.
כשנחקק החוק למניעת הטרדה מינית, ב–1998, ביזוי והשפלה מיניים מן הסוג הזה לא היו אפשריים, ולכן החוק ופרשנותו לא יכלו להתייחס אליהם מפורשות. עם השתנות המציאות, היווצרות המציאות הווירטואלית והתפשטות הבריונות האינטרנטית, מן ההכרח להחיל את החוק גם על הזירה הזו. לשונו מאפשרת זו, והגיונו מחייב זאת. יש לקוות שבית המשפט יקבל את הפרשנות שכשדי מציעה לו, ויחיל את הגנת החוק למניעת הטרדה מינית על נפגעות ונפגעים בעולם האינטרנטי. עוד יש לקוות שרבות ורבים נוספים ילכו בעקבות כשדי, יתבעו את זכויותיהם, ויחזקו את שלטון החוק בתחום כאוב זה.
כשם שהחוק חייב לעמוד לימין מי שבריונים שללו את אנושיותה על ידי חדירה לגופה, כך הוא חייב לעמוד לימין מי שבריונות רשת השתמשה בה ללא התחשבות בטובתה. תפקידנו האזרחי לדרוש החלה של החוק להגנתנו, ועל מערכות המשפט להתאים את פרשנותו כדי להיענות לצרכים המתחדשים בהגנה על כבוד אדם וחוה.