ברגע ההיסטורי האומלל המשלב יחדיו את שלטון נתניהו, מגיפת הקורונה ודינמיקת הרשתות החברתיות, השיח הישראלי הופך תוקפני, מתלהם ואלים מיום ליום. ישראלים וישראליות שופכים זה על זה קיתונות של נאצות, טינופת ו”ברכות” שדי בהם כדי להרעיל בארות. כל הגְדֵרות, הגבולות והמחסומים נפרצו, וזרמי הכיעור מתנחשלים כמו אין דין ואין דיין. במצב עניינים מסלים ומסוכן זה, אין טוב מתמליל דבריה של השרה רגב באולפנם של אופירה וברקו ביום ששי האחרון כדי להזכיר לעצמנו — כמו גם למשטרת ישראל — היכן עוברים הגבולות בין מותר לאסור, מתי ראוי לפנות לבתי המשפט ולמשטרה, ואיך נמסגר את תביעותינו.
שבוע לפני מופע האימים של רגב, אייל ברקוביץ’ הטיח ביו”ר הקואליציה, מיקי זוהר, שההתנהלות כלפי פרויקטור הקורונה היא של ארגון פשע: לא מצייתים לפרופסור רוני גמזו, שופכים את דמו, הופכים אותו לשק חבטות. לכאורה, זוהר יכול לתבוע את ברקוביץ’ בגין לשון הרע, שכן זה הטיח בו דברים מבזים ומעליבים. ואולם ישראלים רבים יסכימו שהדברים שנאמרו לנבחר הציבור הם דברי אמת, שיש בהם עניין ציבורי ושנאמרו בתום לב בדם לבו של הדובר. לכן נראה שדבריו של ברקוביץ’ באים בגדר ההגנה על חופש הביטוי ולא ניתן להצליח בתביעה נגדו בגינם.
לאחר שעיוותה וסילפה את דבריו של ברקוביץ’ (בטענה שהוא האשים את כל חברי הליכוד בחברות בארגון פשע) רגב דרשה ממנו להתנצל בפני מליון וחצי ליכודניקים. אם לא יתנצל, צרחה שוב ושוב, היא תדאג לכך שהוא לעולם לא יזכה להיות מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, תפקיד שהוא משאת נפשו של ברקוביץ’.
אז ככה. חוק העונשין אוסר לאיים “בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו”, וקובע שדינה של התנהגות כזו – מאסר שלוש שנים.” יתירה מכך, חוק זה אוסר ביתר שאת סחיטה באיומים: “המאיים על אדם בפגיעה שלא כדין בפרנסת[ו], כדי להניע את האדם לעשות מעשה, דינו – מאסר שבע שנים; נעש[ה] המעשה מפני איום או הטלת אימה כאמור, דינו – מאסר תשע שנים.”
דבריה המפורשים של רגב הכילו איום ברור על ברקוביץ’ שרגב תמנע ממנו לזכות במשרה שהוא הגיש לה את מועמדותו. לא יכול להיות ספק שהמטרה היתה להקניטו ולהפחידו. זאת ועוד: האיום הושמע כדי להניע את ברקוביץ’ להתנצל בפני מליון וחצי ליכודניקים על שהאשים את ח”כ זוהר בהתנהגות של ארגון פשע. לכן, לא רק עבירת איום בוצעה מול פני האומה, אלא גם עבירה של סחיטה אסורה באיומים. על פי לשון החוק, הכדור עכשיו בידיו של ברקוביץ’: אם ייכנע לאיום ויתנצל, יהפוך את העבירה שבצעה רגב מעבירה שעונשה שבע שנות מאסר, לעבירה שדינה תשע שנים.
אבל רגב לא הסתפקה באלה, והמשיכה ללהג בגרון ניחר על “התהפכותו” של ברקוביץ’ כמו סטייק על האש. האדם הסביר עלול היה להחמיץ את עומקה של ההתבטאות העסיסית, ולכן התגייס איש התרבות, בני ציפר, כדי להגיה ולפרש. “מעכשיו, בכל יום ששי בערב שוב לא נראה לפנינו את פרצופו של אייל ברקוביץ’ אלא סטייק מפרכס על הגריל, שהופכים אותו פעם לצד זה ופעם לצד זה”, צייץ. ומה משמעות הדבר? ציפר אינו משאיר מקום לאי הבנה: גברותו של גבר, הוא קובע, הדבר היקר ביותר ללבו, “נמצאת בצד הקדמי של גופו”, ו”כשאומרים על גבר שהוא מתהפך — כלומר מציג את אחוריו — לא קשה לקלוט את הרמיזה המינית החבויה בכך. מעכשיו ואילך כשיילך ברקוביץ’ ברחוב לא יוכל שלא להסב את ראשו לאחור ולבחון אם אנשים לא מסתכלים על אחוריו, שפתאום הסבה השרה הנהדרת מירי רגב את תשומת לב הציבור אליהם”.
ובמילים פשוטות: על פי ציפר, בדָמותה את ברקוביץ’ לסטייק, רגב הזמינה את הציבור הרחב ללעוג לנטייה המינית ההומוסקסואלית שהיא ייחסה לו. כך היא שללה את גברותו, מקור גאוותו, והפכה אותו לחוכא ואיטלולא. הדימוי בו בחרה להשתמש עסיסי כל כך שמלאכתה צלחה בידה, והביזוי וההשפלה שהדביקה לו אכן ילוו אותו בכל אשר ילך ויהפכו אותו ללעג ולקלס בעיני כל לדראון עולם.
החוק למניעת הטרדה מינית מכיל סעיף שהציבור אינו מודע לו די הצורך, ואשר אוסר ביזוי והשפלה של אדם בהתייחס למין, למיניות או לנטיה המינית המיוחסים לו. סעיף 3(א)5 קובע ש”התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית” מהווה הטרדה מינית אסורה. התנהגות אסורה כזו היא עבירה פלילית שדינה שנתיים מאסר. כמו כן ניתן לתבוע בגינה פיצויים. חשוב להדגיש שאסור לבזות אדם בשל מיניות או נטיה מינית בין שהוא בעל המיניות או הנטיה הנטענות ובין שלא.
על פי פרשנותו המקצועית של ציפר, בתגובה לביקורת הפוליטית הלגיטימית שברקוביץ’ מתח על בכירים בליכוד, רגב ביזתה והשפילה אותו ביחס למינו, למיניותו ולנטייתו המינית, ועשתה זאת בהצלחה מעוררת השתאות: היא גרמה לו נזק ציבורי עמוק ובלתי הפיך, והאיש לעולם לא יעלה על מסך או ילך ברחוב בלי שהצופים בו יבוזו לנטייה המינית שיוחסה לו, ולגבריותו האבודה. כלומר שרה בישראל בצעה הטרדה מינית בוטה כעונש על ביקורת פוליטית; השתקה פוליטית באמצעות הטרדה מינית אלימה.
אינני מתיימרת לדעת אם ציפר קלע בפרשנותו לדעתה של רגב. אני כן יודעת שהוא מעריץ מושבע שלה, ומקורב אליה ואל שולחיה, משפחת בלפור. לכן יש סבירות גבוהה שאם ציוצו לא היה מתואם עם רגב, הוא לפחות על דעתה. היא לא התכחשה לו או הרחיקה עצמה ממנו. בין כך ובין כך, על פי חוות דעתו של ציפר, מנתח טקסטים במקצועו, רגב ביזתה והשפילה את ברקוביץ’ ביחס למיניותו ונטייתו המינית, ולכן הטרידה אותו מינית על פי החוק הישראלי. זוהי חוות דעת קבילה ובעלת משקל בכל הליך משפטי.
כששרה מבצעת שלוש עבירות בשידור חי, יש לצפות מן המשטרה ולדרוש ממנה במפגיע לפתוח מיד בחקירה פלילית חסרת פניות. כשהשרה תורשע בביצוע ההטרדה המינית, ייקל על הנפגע לתבוע אותה גם תביעה נזיקית, ולקבל פיצויים הולמים. זאת ועוד: יתכן שגם את ציפר אפשר וראוי להעמיד לדין בגין הטרדה מינית מסוג של ביזוי והשפלה מיניים. שהרי גם אם “פרשנותו” אינו משקפת את כוונת רגב, היא יצרה מציאות, וגרמה, כשלעצמה, נזק חמור לברקוביץ’ שעלול לדבוק בו.
ומה שנכון לגבי שרה שמאיימת, סוחטת באיומים ומטרידה מינית בשידור חי, ופרשן תרבות שמטריד מינית בציוציו, נכון גם לגבי כל אזרחית ואזרח מן השורה שנוהגים כמוה: דעו לכם שאתם עוברים על החוק. דעו לכם שאפשר לתבוע מכם פיצויים ולפתוח בהליך פלילי. ולנפגעות ולנפגעים נאמר: הגישו תלונות במשטרה, ותבעו פיצויים. רק כך נעצור את ההתדרדרות לעברי פי פחת.
לא משפטי, אבל לא פחות חשוב, אם לא יותר: אי אפשר לעבור בשתיקה על השקפת העולם המבחילה המשתקפת מציוצו חסר הבושה של ציפר. ציפר מזהה גברים עם גָבְרוּת ועם ביצועיו של איבר המין הזכרי, וקובע החלטית שגברותו של גבר היא מקור גאוותו. כלומר: הדרת-כבודו של זכר נגזרת מביצועיו של איברו, ושני אלה מבדילים אותו מנקבות חסרות איבר וכבוד גם יחד. הם מפרידים את הגבר בעל הכבוד גם מגברים (סטייקים) שבמקום להשתמש באיבר מינם — מאפשרים שישתמשו בו עליהם. יחד עם זאת, אפילו נקבה יכולה לצאת גבר גבר ולקנות לעצמה הדרת-כבוד אם תיטיב להשפיל גבר מינית על ידי הפיכתו לסטייק, ותשדוד ממנו את גברותו. מירי רגב היא הגדולה מכולן, שכן הצליחה להפוך את ברקוביץ’ לא סתם לסטייק, אלא ממש לבשר טחון, בלשונו הפיוטית של ציפר. כלומר: היא זיינה אותו במילותיה כמו שגבר גבר טוחן אישה עד דק, וכך הפכה אותו לא סתם להומו אלא לסמרטוט.
הקישור המשתמע בין מה שאנשים עושים לחיות (צולים על האש וטוחנים) לבין מה שגברים עושים לנשים מחזק ומעצים את שני סוגי ההיררכיה (אנשים מול חיות וגברים מול נשים) ואת שני סוגי החיפצון (של חיות ושל נשים). בנוסף לשוביניזם וההומופוביה, ציפר מדגים ומלמד על רגל אחת את כל תורת הקשר בין דה-הומניזציה של נשים (סקסיזם פטריארכלי) לבין החפצה רצחנית ומתעללת של חיות.