כבר מספר שנים אני תוהה האם טוב שמפלגת העבודה תמשיך להתקיים, או שמא ראוי יותר שתחדל. תנועת העבודה, שנציגותה בכנסת הנהיגה את המדינה עד שנת 1977, היתה, כידוע, הכוח הדומיננטי בהקמת ישראל ובהתוויית דרכה בשנותיה הפורמטיביות. היא היתה בית אידיאולוגי וחברתי לרבים מאזרחי המדינה. ואולם, כדרכן של מפלגות שנהנות משלטון רציף ממושך מדי, היא הלכה והסתאבה, איבדה את דרכה האידיאולוגית, והמאיסה את עצמה על הציבור הישראלי. המהפך הדרמטי של שנת 1977 התרחש מפני שנקעה נפשם של אזרחי המדינה מן האדנותיות והאטימות שהשתלטו על ראשי המפלגה.
חמור מכך, ציבור גדול בישראל אינו שוכח את עוולות מפא”י של שנות ה–50 של המאה ה–20 ואינו סולח עליהן. מי שלא החזיקו בפנקס האדום ממאנים להשאיר מאחוריהם את זכר ההדרה וההשפלה שחוו מידי ההגמוניה ההיא. הם הנחילו לצאצאיהם את העלבון היוקד, ומחנה ישראלי גדול מתעב את “המערך” וכל הקשור בו תיעוב חסר גבולות, שטופח ולובה ביעילות על ידי בעלי אינטרס, כמנחם בגין ובנימין נתניהו. עשרות שנים אחרי שאיבדה את השלטון, מפלגת העבודה עדיין מהווה סדין אדום עבור ציבור גדול. ייתכן שעצם קיומה מפיח רוח חיים בפילוג העדתי שמפצל את החברה היהודית במדינה ומאפשר את המשך שלטונו של נתניהו.
משום כל אלה, ולנוכח התנהלותה האופורטוניסטית של העבודה בשנותיה באופוזיציה, נטיתי בשנים האחרונות לחשוב שטוב יהיה אם היא תרד מבמת ההיסטוריה הישראלית, ותפנה את הדרך להתאגדויות חדשות, שלא יסחבו על גבן את כל המטענים הכבדים הללו. ייתכן שבעולם אידיאלי אכן כך ראוי היה שיקרה. אבל בפועל, המפלגות החדשות שצצו כפטריות אחרי הגשם והתיימרו לרשת את מצביעיה של העבודה, גרועות ממנה שבעתיים.
די להזכיר את כחול לבן, שנסקה מטאורית, ומיד ריסקה את אמונם של בוחריה במערכת הפוליטית. כמו דומותיה, כחול לבן רקחה יחדיו אוסף של אנשים טובים שהולחמו יחד על ידי “טאלנט” פוליטי (לפחות בפוטנציאל), והוצגו לציבור כנבחרת חלומות. ללא הליכים דמוקרטיים, ללא תנועה אידיאולוגית, ללא השקפת עולם ברורה, ללא דרך או חזון. כמו כפילותיה, כחול לבן היתה מפלגת “סמוך: הצביעו לנו, ויהיה בסדר”. אז הצביעו להם, אבל לא היה בסדר.
לקראת הבחירות לכנסת ה–24 בוחרי “המרכז־שמאל”, כלומר מי שבעבר הזדהו עם תנועת העבודה, מופגזים במפלגות־לא־מפלגות כאלה. כל אחת מהן הוקמה על ידי כוכב בעיני עצמו, שלדעתו הגיע זמנו לדרוך ולהנהיג. סביבו הוא מקבץ אנשים טובים, ללא חזון ברור, ללא אידיאולוגיה מוצהרת, מנגנון או תנועה, והוא מבטיח: “סמוך, אתי באמת יהיה בסדר”. בקרב המצביעים, היאוש, כידוע, עמוק.
נוכח כל אלה, הלב יוצא אל התקווה הקלושה שמא אפשר אולי להפיח רוח חיים מחודשת בתנועת העבודה ובמפלגתה. כמו בעל כורחו מתעורר, מבויש, החלום שמא אפשר אולי להחיות לא את ימי הסיאוב והאטימות של מפא”י השאננה והיהירה, לא את האפליה וההדרה, אלא את המסגרת האידיאולוגית, הערכית, שמצעה מהווה תפישת עולם, דרך חיים שלמה. זהו געגוע לתנועה החברתית המאמינה בכנות בדמוקרטיה ליברלית סוציאליסטית, בזכויות אדם ובמערכות מדינה מתפקדות, כולל מערכת משפטית עצמאית וחזקה. זוהי כמיהה לחידושה של מפלגה שנאבקת לא על כוח, כבוד וכסף עבור ראשיה, אלא על רווחת האזרחים, על סיום הכיבוש, על שלטון חוק.
לא הייתי מתפתה להזיה זו אלמלא היתה מועמדת, בשר ודם, שאם תיבחר לעמוד בראש העבודה, עשויה לפחות לנסות ולהעלות אותה על דרך של תקווה. למרבה ההפתעה יש כזו, ונוכחותה מפיחה חיים בפיתוי להאמין שאולי בכל זאת ולמרות הכל, יכול להיות אחרת.
מרב מיכאלי הגיעה למפלגת העבודה לפני כשבע שנים, ומאז היא עובדת קשה, לומדת, וגדלה. שלא כמו “טאלנטים” בעיני עצמם, היא לא ניסתה לקפוץ מיד בראש, ולא דרשה לעצמה שררה וכוח, אלא השתפשפה בעבודה האמיתית של חברת כנסת המייצגת את הציבור. כך, חודשים ספורים אחרי בחירתה לכנסת כבר הצליחה להביא לחקיקתו של חוק מניעת מאסרים של חייבים בהוצאה לפועל. לא סקסי, לא עושה כותרות, אבל חשוב לרווחתם של רבים, להגנה על זכויות אדם. היא למדה את הנושא, יצרה שיתופי פעולה והקדישה ימים ולילות לשכנוע מתנגדים, לליטוש ניסוחים ולהסרת מכשולים פוליטיים. משנה לשנה השתבחו כישוריה וביצועיה הפרלמנטריים, והיא צמחה להיות נציגת ציבור בשלה.
לצד מקצועיות, ענייניות וחריצות, שהם משב רוח מרענן בכנסות האחרונות, מיכאלי הפגינה יושרה ואמינות: היא לא זיגזגה, לא התפצלה, לא קפצה ממפלגה למפלגה, ולא ניסתה להשתדרג בכל מחיר. כשעמיר פרץ ואיציק שמולי בגדו בבוחריהם וזחלו לממשלתו של נתניהו, היא עמדה מנגד וסירבה להתקרנף. היא לא נואשה ועזבה, אבל גם לא התפתתה לסיר הבשר. בתוך הבית פנימה היא נאבקה נגד הממסד על צביונה הדמוקרטי של המפלגה ועל זכותם של חבריה לבחור את נציגיהם. דוגמה נדירה למנהיגות כפי שהיא צריכה להיות.
בימים שקדמו לבחירות לראשות העבודה, התברר שכמעט שאין מי שרוצים להנהיג את התנועה הוותיקה: הטאלנטים האופורטוניסטים למיניהם הבינו שאין שם רווחים או זוהר, רק עבודה קשה, סיזיפית. דווקא ברגע קשה זה, מיכאלי מציעה את עצמה לתפקיד, ומבקשת שינתן לה לשקם את התנועה ולנסות להעלותה על דרך המלכה. כנגד כל הסיכויים. זהו רגע יפה, רגע של חסד; רגע ששווה לשאוף אותו ולשאוב ממנו ניחומים ותקווה. אין רבים כמוהו בפוליטיקה הישראלית.
קשה להתעלות על הספקנות, החשדנות והציניות הכרוכים בכל מחשבה על פוליטיקה; נציגינו בבית המחוקקים הרוויחו את כל אלה בחוסר יושר מתמשך. אבל הלב כמה לתקווה, לאמונה, ומרב מיכאלי מציעה אותן. אולי בכל זאת יכול להיות אחרת.