שני נושאים מככבים על דפי העיתונות ובשיח הציבורי בכלל: הבחירות הקרבות, והטיפול המקומם בעבירות מין מחליאות. לכאורה אין כל קשר בין השניים, ורק סמיכות זמנים מקרית מקשרת בין שלל אירועי התוקפנות המינית והטיפול הכושל בהם לבין הבחירות לכנסת. אבל, למעשה, הקשר הוא הדוק וחזק, ורק נבלע בהמולת הטרלול, כמו כל הדברים החשובים.

בימים בהם לימודי האזרחות התכווצו לשינון פורמליסטי מינימלי והשיח הציבורי מדשדש במי אפסיים של קללות והברות חסרות פשר (כמו “נה נה נה”), חייבים להזכיר מושכלות יסוד: מאבק באלימות מינית הוא חלק בלתי נפרד מסדר היום של השמאל. אחרי שנים של שלטון ימין, ישראל תקועה עם חוקים מיושנים עד בושה בתחום עבירות המין, פיגור בלתי נתפש בחינוך של ילדים למיניות בריאה, מגזרים שמרנים שלמים שהחוק והחינוך אינם נאכפים עליהם, ומערכת אכיפה שאינה משתלמת ומתעדכנת כראוי ביחס לפגיעות מיניות.

שמאל, בהגדרה, הוא המחנה הפוליטי הדורש שינוי: שינוי יחסי הכוחות בין החזקים לבין המוחלשים. שמאל, בכל מקום ובכל זמן, הוא המחנה הנאבק להעצים את המוחלשים ולרסן את כוחם של החזקים. השמאל מנסה לקדם רפורמות ולהקטין פערים. הימין, בהגדרה, הוא מחנה שמרני, הנאבק לשמר את המצב הקיים, כלומר את שליטתם של החזקים ואת חולשתם של החלשים. זו משמעות התיוג, בארץ כמו בכל מדינה בעולם. הימין תמיד מייצג את האינטרסים של בעלי הכוח, ההון, ההשפעה, המהלכים, הקשרים, וזה תמיד בהכרח על חשבון הרבים שאין להם. לכן השמאל נלחם למען צדק לשכבות חלשות כלכלית, למיעוטים מודרים ולקורבנות של דיכוי וקיפוח, ואילו הימין מייצג את השכבות החזקות, את הרוב ההגמוני ואת המעמד שמתוכו יוצאים מדכאים ומקפחים.

זו הסיבה שהשמאל נאבק על זכויות אדם אוניברסליות, המבטיחות מינימום של כבוד אנושי לכולם, וגם על זכויותיהן של קבוצות מוחלשות ומדוכאות: להט”ב, שכירים, מובטלים, קשישים, פלסטינים, מבקשי מקלט, מהגרי עבודה, תושבי פריפריה, וכמובן נשים. הימין מנסה לשמר את הסטטוס קוו, כלומר לשמר את הכוח העודף של ההגמוניה ההטרוסקסואלית, של בעלי ההון ואמצעי הייצור, של צעירים בריאים, של ישראלים יהודים, של תושבי המרכז, וכמובן של גברים. כשהשמאל נרפה ומתרחק מערכיו, הוא בוגד במאבק לשינוי; אבל הימין אינו מקדם שינוי חברתי גם כשהוא במיטבו.

המאבק הפמיניסטי לעשות צדק עם קורבנות של תקיפות מיניות נועד לשנות את מאזן הכוחות: לשבור את קשר השתיקה המגן על בעלי הכוח, לשנות סטיגמות ודעות קדומות המביישות ומשתיקות את הקורבנות, לפתוח אפיקי פעולה בפני הנפגעות (והנפגעים), להכשיר מטפלים, ולחוקק הוראות חוק המאפשרות הרשעה והענשה של טורפים ותוקפים מיניים. זהו מאבק לרפורמות מרחיקות לכת ואף למהפכה ערכית ותודעתית. לכן זהו מאבק שכל כולו שמאל. הימין, מטבעו, מבקש למנוע רפורמות, שינויים ובוודאי מהפכות, ולהגן על בעלי הכוח מפני רוחות של שינוי.

אין זה מקרה וגם אין זה מפתיע, שהחוק למניעת הטרדה מינית הוא פרי יוזמה של חברות כנסת של מרצ, חד”ש והעבודה, ושמרבית חברי הכנסת של הליכוד ורחבעם זאבי ממולדת הצביעו נגדו. אין זה מקרה שאיילת שקד היתה שרת המשפטים העוינת ביותר לנושאים פמיניסטיים ולכל הסוגיות של זכויות אדם ורווחתם של תושבים ועובדים (את החוק להפללת זנאים, “לקוחות” זנות, היא מיסמסה לבלי הכר). זה לא מפתיע שבנימין נתניהו לא שמע (או הציג את עצמו כמי שלא שמע) על תנועת “מי טו”, ושבשנות שלטונו האינסופיות לא בוצעו הרפורמות הנחוצות בעבירות המין המיושנות. אין זה מקרה שהתנהגות מפלצתית (לכאורה) כשל יהודה משי זהב הושתקה במשך 40 שנה בחוגים השמרניים והדכאניים שבתוכם התנהל. לא מפתיע שמרב מיכאלי, ולפניה זהבה גלאון, הן שהניחו על שולחן הכנסת הצעות חוק לרפורמה מקיפה בעבירות של תקיפה מינית, שנועדה להחליף את הוראות החוק המיושנות בתפישה חדשנית ההולמת את צרכי הזמן.

הטיפול בישראל בעבירות המין, כמו במבקשי המקלט, כמו במהגרי העבודה, כמו בפרעות שמבצעים עבריינים יהודים (“נוער הגבעות”) באוכלוסייה אזרחית כבושה, כמו בקשישים חסרי כל — מחפיר. הוא הולם לחלוטין את סדר היום של ימין שמרני, שאנן, חסר אמפתיה וחמלה. מי שחושבים וחושבות שאפשר להצביע ימין מתוך שיקולים אסטרטגיים, ולקבל רפורמות שימחקו מספר החוקים את העבירה המבישה “בעילה אסורה בהסכמה”, המאפשרת לא להעמיד לדין בגין אונס — חיים בחלום. מי שיקדמו את הרפורמה הנחוצה בעבירות המין וביחס החברה לפשעים מיניים הן חברות וחברי הכנסת של השמאל, כלומר, של מרצ, חד”ש ומפלגת העבודה. אם לא תצביעו להן, אל תתפלאו שאנסי קטינות ימשיכו לעמוד לדין בגין “בעילה אסורה בהסכמה” או “מעשה מגונה” במקום בגין אונס, ושהחברה החרדית תמשיך “ליהנות” מפטור גם מחינוך מיני, והכרישים בתוכה יוסיפו ליהנות מחופש פעולה.

פורסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 19.3.2021