בג”ץ הכריע, ברוב של שלושה נגד שניים, שמוסדות השכלה גבוהה יכולים להמשיך לקיים מסלולים מגדריים נפרדים לאוכלוסיה החרדית בתואר הראשון, ובלבד שהדבר לא יביא להפליתן של מרצות לעומת מרצים. במסלולים המגדריים הנפרדים מרצות מלמדות רק את הסטודנטיות, ומנועות מללמד את הסטודנטים, בעוד המרצים מלמדים בשני המסלולים. כל חמשת שופטי בג”ץ שישבו בדין זיהו שהגבלה זו פוגעת בזכותן של המרצות לשוויון לעומת מרצים. רק שניים, עוזי פוגלמן וענת ברון, קבעו בדעת מיעוט שעצם קיומה של הפרדה מגדרית באקדמיה פוגעת בזכות החוקתית לשוויון, ולכן יש לבטלה.

עבודות סמינר רבות, ואולי גם מאמרים אקדמיים מלומדים עוד ייכתבו על פסק הדין. בינתיים, הנה חמש נקודות למחשבה.

1. מאה אחוז מן השופטות בהרכב (אחת מתוך אחת) זיהו שיש פגיעה חוקתית בעצם ההפרדה המגדרית, ופסקו נגדה; זאת לעומת רק עשרים וחמישה אחוזים מן השופטים הגברים (אחד מארבעה). יתכן שאילו היה ההרכב השיפוטי מאוזן יותר מבחינה מגדרית, אילו היתה עוד שופטת אחת בהרכב, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט היתה הפוכה. אולי בית משפט שתשעה משלושה עשר שופטיו הם גברים, ורק ארבע הן נשים, לוקה בהדרה מגדרית, ופסיקותיו מוטות. כמו הפסיקה בנושא הדרת נשים באקדמיה.

2. את העתירה נגד המסלולים המגדריים הנפרדים באקדמיה הגישו מספר מרצות ומרצים בהובלת יופי תירוש. בתגובת נגד גאונית, ארגון קהלת האולטרה ימני-שמרני, הגיש עתירה הדורשת הרחבה של ההפרדה המגדרית. הארגון דרש שהפרדה מגדרית באקדמיה תותר באופן גורף: לכל מוסד השכלה, לא רק לחרדים, וגם בתואר השני. הדיון בעתירות אוחד, והאיחוד יצר את מראית העין המוכרת של סימטריה בין שמאל לימין. סימטריה זו איפשרה לשלושת שופטי הרוב להציג את עצמם כמי שמאזנים בין שני קצוות, ומוצאים את דרך האמצע בין “עתירת תירוש” ו”עתירת קוהלת”. הפשרה שהציגו היא שההפרדה בין סטודנטים וסטודנטיות תשאר על כנה, אך המוסדות יבטיחו שמרצות לא יופלו לרעה לעומת מרצים. רק שני שופטי המיעוט לא חששו לומר שאת עתירת תירוש, נגד הדרת נשים, יש לקבל, ואת עתירת קוהלת, נגד שוויון מגדרי, יש לדחות.

3. שופטי הרוב הבינו שההפרדה המגדרית מפלה לרעה מרצות, מכיוון שראו לנגד עיניהם נשים קונקרטיות שרוצות ללמד כמו הגברים שלצידן והדבר נמנע מהן. השופטים הבינו שכשמוסדות מונעים ממרצות, אך ורק בגלל מינן, את מה שהם מאפשרים למרצים – זוהי הפליה מגדרית אסורה. הם התקשו להבין מדוע ההפרדה בין סטודנטים וסטודנטיות במוסדות אקדמיים מהווה הפליה, כי לא ראו קרבנות מופלים: הם ראו סטודנטיות שמקבלות השכלה דומה לזו שמקבלים הסטודנטים, גם אם בכתות שונות.

זוהי התממשות הסכנה הטמונה בהסתמכות על ערך השוויון בהליכים שיפוטיים: שופטים, בודאי שמרנים, עלולים ליישמו ברמה הפרטנית בלבד, ולא לזהות את האפליה החברתית, המערכתית, הכוללת. הבטחת שוויון חברתי רחב צריכה להתבצע כמדיניות אידאולוגית מקיפה בידי בית המחוקקים. כאשר הכנסת מועלת במילוי חובתה ומשאירה את העבודה לבג”ץ, הוא עלול לחמוק מן האחריות ולהסתפק בשוויון פורמאלי מינימלי.

4. כל אחד מחמשת שופטי ההרכב כתב פסק דין עצמאי. פסק דינו של השופט ניל הנדל הוא מופת לפסיקה שמרנית בנושא של זכויות אדם. ככה זה עובד.

ארבעת השופטים האחרים חלוקים ביניהם בשאלה האם פעלה המל”ג (המועצה להשכלה גבוהה) במסגרת סמכויותיה החוקיות כאשר התירה למוסדות ההשכלה הגבוהה להפעיל תכניות לימודים ממוגדרות. שני השופטים הליברליים דבקים בלשונו של סעיף 9 לכללי המל”ג, הקובע שהמל”ג לא תכיר במוסד להשכלה גבוהה אם הפלה “בין מועמדים שונים אך בשל גזעם, מינם דתם, לאומיותם או מעמדם החברתי”. לשיטתם של פוגלמן וברון הפרדה מגדרית היא הפליה בשל מין, ולכן המל”ג איננו מוסמך לאשר תוכניות ממוגדרות ודינן להתבטל.

המשנה לנשיאה חנן מלצר, באקרובטיקה אקטיביסטית מרשימה, בוחר לקרוא את סעיף 9 לכללי המל”ג לאור סעיף 4(א) לחוק זכויות הסטודנט. כך הוא מגיע לפרשנות היצירתית, שהפרדה מגדרית מטעמי דת אינה נחשבת להפליה אסורה, ושלמל”ג מותר לאשרה. השופט אלרון מצטרף אליו.

לעומתם, השופט הנדל קובע ששאלת סמכותה של מל”ג כלל אינה מתעוררת; משום מה מובן לו מאליו שלמל”ג סמכות להסדיר השכלה ממוגדרת, וכך הוא מדלג מעל למשוכה על ידי התעלמות ממנה. באופן דומה, הוא מתעלם מכל סוגיה נוספת שאיננה נוחה לו בדרך אל התוצאה הרצויה בעיניו.

כך, השופט מציג בפני קוראיו תפישות פמיניסטיות, כדי להראות שהן מאפשרות ואף תומכות בהפרדה מגדרית. הוא מודה שאכן קיים פמיניזם ליבראלי, הדורש עבור נשים את מלא הזכויות שיש לגברים, אך למולו מציג את הפמיניזם התרבותי, המדגיש דווקא את הייחודיות הנשית וערכה הרב. חשוב מכולם, הוא טוען, הוא פמיניזם “הגל השלישי”. לשיטתו של הנדל, פמיניזם זה דורש להכיר “ברצון של בת החברה החרדית, שרוצה ללמוד משפטים, למשל, בניגוד למקובל בחברתה (גם אם במסלול נפרד בהתאם למקובל לחברתה)…”.

זוהי הצגה כה שטחית, רדודה ומגמתית, שקשה כמעט לזהות בה את התאוריות המקוריות. חמור מכך: הנדל מעלים את הפמיניזם הרלוונטי ביותר לנושא הנדון, הוא הפמיניזם הרדיקלי. לפי גישה פמיניסטית זו, החברה הפטריארכלית בנויה באופן שמבטא את העליונות החברתית הגברית ומנציח אותה. הפרדה מגדרית –באקדמיה כבכל חלק של המרחב הציבורי – מבטאת ומקבעת את התפיסה הפטריארכלית הותיקה שמקומן של נשים לא יכירן במרחב הציבורי, השמור לגברים. ההפרדה משמרת את הסדר הפטריארכלי שבמסגרתו נשים מוצנעות בחלל נפרד, מרוחק מזה בו הגברים שולטים. הן אינן אזרחיות שוות ערך וזכויות: זהותן המגדרית מגדירה אותן ומתחמת את קיומן הנפרד, המשני.

 השופט הנדל מודע היטב לקיומו של הפמיניזם הרדיקלי, אותו הוא מזכיר בהמשך; אך הוא נמנע מהצגתו. באופן דומה, כשהוא שב ומדגיש שהסטודנטיות החרדיות בוחרות בהפרדה המגדרית ורוצות בה – הוא מתעלם מן הראיות המובאות בעתירה, ומוזכרות על ידי השופטים האחרים, שהצעירות החרדיות אינן באמת חופשיות לבחור אחרת ממה שקהילתן דורשת מהן, ושהלחצים המופעלים עליהן כבדים, ולעיתים אף אלימים. חופש הבחירה הפורמאלי שהוא מייחס לצעירות משמש לו כעלה תאנה ציני להכשיר את הדרתן.

כך הוא נוהג גם ביחס ל”אוטונומיה הקהילתית” של העדה החרדית, שהוא מציג כערך המצדיק פגיעה בשוויון המגדרי. הנדל מתעלם מכך שבקהילה החרדית שולטת הגמוניה גברית חזקה, הכופה את עמדותיה על הנשים, שהן “מיעוט בתוך מיעוט”. בפסק דינו, הקהילה החרדית היא קבוצה הומוגנית בעלת רצון אחד משותף וכולו הפרדה והדרה.

כך מעקר שיפוט שמרני זכויות אדם:  בהתעלמות.

5. פסק דינו של בג”צ מניח כמובן מאליו שצעירים חרדים הם חסרי כישורים אקדמיים בסיסיים; בכך הם שונים מצעירים שאינם חרדים וגם מצעירות חרדיות. במציאות זו, שלושה מן השופטים הגברים סבורים שיש הצדקה לסייע לחרדים לצמצם את הפערים בכל מחיר, גם אם הדבר מחייב הפרדה מגדרית שיש בה הדרה והפליה. אבל מציאות זו איננה גזירת גורל ולא מכת טבע. כנסת ישראל וממשלתה צריכות להבטיח שגם צעירים חרדים, כמו כל האחרים, יקבלו השכלה יסודית הכוללת לימודי ליבה. זו הדרך היחידה לשחרר אותם מעמדת הנחיתות שאליה מכניסה אותם ההנהגה החרדית. זו הדרך להכשיר אותם לחיים עצמאיים; זו, ולא הדרת נשים במוסדות ההשכלה הגבוהה.

פתיחת/סגירת תפריט: Yoast SEOפתיחת/סגירת תפריט: Language

• עברית
• English

• פוסט
• בלוק

סטטוס וניראות

ניראותציבוריפרסוםמיידלהדביק לראש האתרממתין לאישורמאתkamir2016Oritלהעביר לפח

קישור ישיר

קטגוריות

חיפוש קטגוריותGender and Feminism in EnglishHonor and Dignity in EnglishLaw and Film in Englishאקטואליה (בלוג)אקטואליה פמיניסטית (בלוג)הטרדה מינית (מאמרים אקדמיים)הכל (אקדמי) על הכבוד (מאמרים אקדמיים)הכל על הכבוד (בלוג)ישראליות (מאמרים אקדמיים)כללימבט אישי (בלוג)מבט מחו”ל (בלוג)משפט (מאמרים אקדמיים)משפט וקולנוע (מאמרים אקדמיים)פגיעות מיניות באוניברסיטאות (בלוג)פמיניזם ומגדר (מאמרים אקדמיים)פרשות קצב ורמון (בלוג)קולנוע (מאמרים אקדמיים)שברירים — על דא והא (בלוג)קטגוריה חדשה

תגיות

תקציר

דיון

Knews Post Options

פתיחת/סגירת תפריט: Knews Post Options

Include this post in the automated newsletters? YesNo

This post still not included into any automated newsletter.

Blog

פתיחת/סגירת תפריט: BlogLanguageHebrewEnglishפרסוםבטלהכל מוכן לפרסום?

מומלץ לבדוק את ההגדרות לפני הפרסום.

ניראות:ציבורי

פרסום:מייד

הצעה:הוספת תגיות

להציג תמיד את הבדיקות לפני הפרסום.

התפרסם לראשונה במדור דעות של עיתון הארץ ב-15.7.2021