גידי וייץ יצא, במאמר דעה, להגנתה של קולט אביטל, שהראיון שלו עמה כיכב במוסף השבת של עיתון הארץ. טוב שכך עשה, כי אביטל אכן זכאית להגנה מפני מתקפות לא מוצדקות. אביטל סיפרה את האמת, כפי שהיא יודעת אותה, כדי להשתחרר סוף כל סוף, בגיל 82, משמועות מכוערות שייחסו את התקדמותה המקצועית לקשרים מיניים עם אנשים חזקים. כמקובל בחברה סקסיסטית, ריננו עליה שהצלחתה “עברה דרך המיטה”, כלומר, שכישוריה לא היו מספיקים כשלעצמם, ולכן נזקקה “לרדת לזנות”. השמועות ליוו אותה עשרות שנים, וחתרו תחת אמינותה ומקצועיותה. מי שתוקפים אותה דורשים ממנה להמשיך לחיות לעד בצל שמועות סקסיסטיות, שמגמדות אותה; זאת כדי להגן על שמם הטוב של מי שהיא טוענת שנהגו בה בסקסיזם, הפלו אותה בשל מינה, וגם ניסו לתקוף אותה מינית.

יפה שוייץ נלחם על שמה הטוב של המרואיינת שלו. יחד עם זאת, דומה שהוא אינו מכיר באחריותו, ובאחריותם של עורכי המוסף, לנזק שנגרם לאביטל, וביחד איתה לכלל הנשים מן הראיון עצמו; ב”קרבון השני” שהראיון גרם לאביטל ולכולנו.

בשבוע בו התפרסם הראיון של וייץ עם אביטל התברכנו בשפע ידיעות על נשים: רחל אייזנשטדט נרצחה, ככל הנראה, בידי בן זוגה הנשוי, גיא שפירא, שניסה להציג את הרצח כהתאבדות; אלירן מלול הורשע ברצח באכזריות מיוחדת של אשתו מיכל סלה; ליטל מלניק, בת 17, נרצחה ונקברה בחיים, ככל הנראה על ידי גבר מבוגר ממנה בעשרות שנים שטיפל בה כשהיתה מאושפזת; טטיאנה קמנסקי נרצחה באכזריות על ידי בנה, שמועמד עתה לדין; פרופ’ אריה לוין חשוד בביצוע עבירות מין בעשר מטופלות, חלקן קטינות.

המכנה המשותף לכל הידיעות הללו הוא שכולן מתארות נשים שנפלו קרבן לאלימות גברית. למרבה הצער, זה עדיין הקשר עיקרי להתייחסות לנשים. בכל הסיפורים הללו הגברים הם הפעילים, והנשים סבילות; הגברים עושים, והנשים הן מי שדברים נעשים בהן; הגברים תוקפנים, והנשים קרבנות. הסיפורים מציינים את תכונותיהן התרומיות של הקרבנות, אך ההקשר הוא קרבנותן. כך מרגיל אותנו השיח לזהות נשים עם קרבנות, ולכן גם עם העדר שליטה, חוסר ישע, פסיביות. פלא שמתוך הבניה כזו אנחנו בטוחות בעצמנו פחות מגברים? פלא שמהססים לבחור בנו לתפקידים חשובים, מנהיגותיים?

האם המסקנה היא שלא צריך לפרסם מעשי תקיפה מגדריים? בודאי שלא. שתיקה, התעלמות והסתרה של מעשים אלה מכחישים ומוחקים את התוקפנות המגדרית, מסירים אותה מסדר היום הציבורי, והופכים את קרבנותיה לשקופות. המסקנה היא אחרת: שיותר סיפורים צריכים להתפרסם על נשים לא בהקשר של קרבנות מינית. יותר דיווחים, כתבות ומאמרים צריכים להציג נשים במצבים בהם הן עושות, יוצרות, תורמות, אקטיביות ובעלות שליטה. הגדלת נתח הסיקור החיובי של נשים יצור תמונה מאוזנת והוגנת יותר של מורכבות חייהן של נשים: הן סובייקטים יוצרים, פעילים, מתפתחים ובעלי הישגים; יחד עם זאת, בחברה הפטריארכלית שלנו, רבות ממשיכות ליפול קרבן לתוקפנות מגדרית של גברים. הצגה כזו תעודד נשים להמשיך ולהתפתח, ולא רק לפחד מפני אלימות גברית ולקבל את תפקיד הקרבן.

הראיון עם קולט אביטל, אישה מרשימה ומצליחה, סיפק הזדמנות מצוינת ליצור תמונה מאוזנת כזו. ואכן, מן הראיון ניתן לדלות את תעצומות הנפש שנדרשו לאביטל כדי להתגבר על מכשולים רבים, את דבקותה במטרה, ואת הישגיה. אבל הכותרות מכוונות באופן בוטה ומוקצן רק לקרבנות: “פתאום שמעון פרס הצמיד אותי לדלת. הדפתי אותו. כשיצאתי משם רעדו לי הרגליים”. המיסגור הסנסציוני הזה מדריך את הקורא והקוראת להתייחס לתאורי הקשיים, הנחישות וההתקדמות כאל “משחק מקדים”: הם מאריכים את המתח לפני “הדבר האמיתי”, הסיפור בו גבר (בכיר) הוא הפעיל, העושה, התוקף, ואישה היא קרבן. וכך, במקום סיפור מעורר השראה על אישה שעבדה, לחמה, התקדמה והשיגה הישגים, לפנינו עוד סיפור מן הז’אנר הנפוץ הממסגר אישה כקרבן של אלימות מגדרית.

האם ראוי היה להציג רק את הישגיה של אביטל, ולהמנע מהצגת הסקסיזם, האפליה והתוקפנות המינית שחוותה? חס וחלילה. המפתח הוא המיסגור, המינון, ההדגשים. העיקר היה צריך להיות השקפת עולמה, תפיסתה הדיפלומטית, המהלכים שקידמה, ההצלחות שפעולותיה הניבו. אם משהו מאלה מופיע בראיון כפי שהתפרסם – הוא נבלע ונעלם ברעש הכבד של הכותרת וכותרות המשנה, המושכים אל הסנסציוני, המיני והקורבני.

לפני כמה עשרות שנים טבע השיח הפמיניסטי את הביטוי “האונס השני” לתאור החוויה הקשה שקרבנות אונס עוברות במגעיהן עם מערכת המשפט. “האונס הראשון” הוא האונס שנאנסו בידי האנס; “האונס השני” הוא האופן בו אנשי אכיפת החוק (כולל שוטרים, פרקליטים, שופטים) פוגעים בהן במהלך “בירור” התלונה ו”טיפול” בתביעה. הדבר נכון גם לגבי סיקור עיתונאי. הקירבון הראשון הוא, כמובן, זה שנעשה על ידי התוקף המתייחס לאישה כאל אובייקט לשימושו המיני, ומתעלם מכבוד האדם שלה, מן האוטונומיה שלה ומן הזכויות הנגזרות. הקירבון השני הוא כליאתה בסיפור בו היא בראש ובראשונה קרבן, במקום סובייקט אנושי אוטונומי שבין השאר גם נפל קרבן לסקסיזם ופוגענות מגדרית.

המאמר לא התפרסם בעיתון הארץ