פעם במספר חודשים אני קוראת לתיקון פרק עבירות המין בחוק העונשין. פעם הדגש הוא על כך שמדינת ישראל טרם התפנתה לחוקק איסור מפורש ומפורט על עבירות מין אינטרנטיות, ועל הצורך להתאים את עבירות המין למאה ה-21. פעם אחרת הדגש הוא על כך שאונס אנאלי, כלומר אונס של נערים וגברים, אינו זוכה בחוק להקרא “אונס”, אלא רק “מעשה סדום”, משל היינו בעולם המקרא. לאחרונה הדגש היה על הקלות הבלתי נסבלת שפרק עבירות המין מאפשר להקל דווקא עם אנסים שניצלו לרעה את יחסי האמון שהיו להם עם קורבנותיהם (ראו מקרה הפסיכולוג יובל כרמי).
והנה באה המציאות וטפחה על פני הקריאה לשנות את החוק: גם כשהחוק מתייחס לעבירות מין במפורש, כשהוראותיו ברורות וחד משמעיות, והוא מטיל ענישה חמורה – התביעה מתחמקת מלהשתמש בו, ומעדיפה להסתפק בהסכמי טיעון מקוממים. מה הטעם לטרוח לחוקק סעיפים חדשים?
הפרשה החדשה, בלתי נסבלת מקודמותיה, נחשפה בדיווחן של רויטל חובל ומאשה אברבוך במקום הכי חם בגהינום, ביום 6.9.2022. מדובר באירוע שאירע לפני כשנתיים, במהלכו כלאו שני צעירים ילדה בת 13 וחצי בדירה נעולה, ואנסו אותה מספר פעמים, אונס וגינלי, אוראלי ואנאלי, ביחד ולחוד, תוך שהם מאיימים עליה, מכים אותה, חונקים אותה, ומקללים אותה. כל אותה עת הקטינה ביקשה, התחננה, והפצירה שוב ושוב שיחדלו ממעשיהם ויחזירו אותה הביתה. השניים, לא רק שלא שעו לתחנוניה, אלא הקפידו להסריט את כל אשר עשו לה, ומיד שלחו והפיצו שלושה עשר סרטונים לקבוצת חברים. אלה, מצדם, המשיכו והפיצו את הסרטונים, שהפכו לנחלת הכלל, ורודפים את הנערה עד היום.
קשה, קשה מאוד, לקרוא את כתב התביעה שהגישה פרקליטות מחוז המרכז לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד נגד יוסף אבוטבול (בגיר) וקטין נוסף יליד 2005 ששמו נאסר לפרסום. מי שחוששים שיתקשו לעמוד במעט מן הפרטים – יוותרו על המשך קריאת פסקה זו ויעברו לבאה. האירוע התחיל בניסיונו של אבוטבול להפשיט את הקטינה, וכשזו התנגדה הבהיר לה “את לא חוזרת הביתה עד שאת נותנת לי”. השניים החדירו את אברי מינם שוב ושוב לכל אבריה של הילדה, תוך אמירות כגון “את רוצה שאני אכניס לך בכוח? נו, יא בת זונה”; “תעיפי ת’יד. אני אדפוק לך מכות. בואי תמצצי לי”. הקטינה, שבויה בידיהם ללא מוצא, צייתה רוב הזמן, ואף שמרה על קור רוח, אך שבה וקראה שוב ושוב דברים כמו “לא, לא. אני לא יכולה. לא, לא אושר די”. כשראתה שהאנסים מצלמים את מעלליהם קראה “די, די, די. אתה מוחק את זה”. סעיף 14 לכתב התביעה מתאר רגע בו “הקטינה הבחינה בכך שנאשם 1 מתעד את המעשים והפצירה בו פעם נוספת לחדול. הנאשם 1 לא שעה לתחינותיה של הקטינה גם הפעם, דחף את ראשה לעבר איבר מינו והחדיר את איבר מינו לפיה בכוח. הכל, בזמן שנאשם 2 שב ומחדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה של הקטינה, על אף התנגדותה, ועד שהגיע לפורקן מיני”.
הפרק המגדיר את עבירות המין בחוק העונשין של ישראל הוא ישן, ארכאי, כללי מדי, ולא קוהרנטי. אבל יש מספר דברים שהוא מבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. מי שחודר לגופה של קטינה צעירה מגיל 14, גם בהסכמתה, מבצע אונס שדינו 16 שנות מאסר. על כל חדירה. מי שחודר לגופה של קטינה שלא הסכימה הסכמה חופשית לחדירה, מבצע אונס חמור שדינו 20 שנות מאסר. על כל חדירה. מי שחודר לגופה של קטינה בנוכחות אדם אחר שחבר עמו לביצוע המעשה דינו 20 שנות מאסר. לכל חדירה. מי שחודר לגופה של קטינה תוך התעללות בה, דינו 20 שנות מאסר. על כל חדירה.
במסכת הזוועה שביצעו יוסף אבוטבול והקטין בקורבנם יש מספר מקרים של אונס באמצעות חדירה לגופה של קטינה הצעירה מגיל 14 (מה שנקרא “אונס סטטוטורי”), עם שלוש נסיבות מחמירות: הקטינה לא הסכימה הסכמה חופשית; האנסים פעלו בחבורה; הם התעללו בה. אין מקרה מתאים יותר מזה להשית את מלא הענישה הקבועה בחוק: 20 שנות מאסר לכל חדירה. בנוסף, יש באירוע סחיטה באיומים, שדינה 9 שנות מאסר, וכליאת שווא, שדינה 5 שנות מאסר. גם בחוק העונשין המיושן והחסר, מעשיהם הבלתי נתפסים של שני האנסים עולים כדי עשרות רבות של שנות מאסר. בנוסף, יש באירוע 13 עבירות של הטרדה מינית על פי החוק למניעת הטרדה מינית: 13 הפצות סרטונים המראים אדם במצב מיני שיש בו כדי לבזות ולהשפיל אותו, בלי הסכמתו, שדינן 5 שנות מאסר על כל סרטון. 65 שנות מאסר מצטברות.
אין מקרה שבו הכרחי יותר להבהיר לציבור הרחב, ובמיוחד זה שצפה בזוועות המצולמות, שמה שהאנסים תעדו את עצמם עושים הוא אונס חמור ביותר, שדינו מאסר כבד מאוד. הכרחי, ואפשרי; אפילו קל. כי, כאמור, האירוע הוקלט על ידי האנסים עצמם, תוך הצגת פניהם ושלל מעשי הזוועה: הכליאה, ההתעללויות, האיומים, ההשפלות, מעשי האונס החמורים. הראיות הוגשו לפרקליטות על מגש של כסף, בקופסת מתנה קשורה בסרט.
והנה, למרות כל זאת, על פי דבריהם של הסנגור מצד אחד ואבי הקרבן מן הצד השני, כפי שתועדו במקום הכי חם בגהנום, הפרקליטות שואפת להגיע להסדר טיעון מקל מאוד, שיסגור את הגולל על כתב האישום מהר ככל האפשר. ההצעה היא למחוק את כל האישומים החמורים, ולהשאיר על כנו רק את האישום באונס סטטוטורי, כלומר חדירה לגופה של קטינה – בהסכמתה. בתמורה להקלות המפליגות הללו, הנאשמים יודו, והפרקליטות תדרוש עונש של 4 שנות מאסר.
אין מילים להביע את שאט הנפש נוכח התנהלות תבוסתנית כזו. נוכח ההפקרה האטומה של נערה המתחננת שינתן לה יומה בבית המשפט, ושאנסיה יתנו את הדין על אשר עוללו לה. על הקלות הבלתי נסבלת שבה חסים על אנסים אלימים, נפשעים, שאכזריותם אינה יודעת גבול. המושג הפמיניסטי “אונס שני” שנטבע לפני עשרות שנים כדי לגנות את יחסה של מערכת המשפט לקרבנות עבירת מין מעולם לא היה ברור יותר. כך גם זעקתו העתיקה של הנביא ישעיהו: כסדום היינו, לעמורה דמינו.
על פי תגובתה, הפרקליטות מעדיפה להגיע להסכם טיעון כדי לחסוך לקרבן את ההליך המשפטי, במסגרתו תצטרך להחשף לקלטות האונס. אבל החוק מאפשר לפרקליטות ולבית המשפט, אם הם רק רוצים בכך, להגן על הקטינה בדרכים רבות, ולמנוע ממנה מגע עם אנסיה ועם הזוועות שעוללו לה. מה גם שמעשי האונס החמורים תועדו על ידי האנסים ומצויים בידי התביעה להצגה בפני בית המשפט. אין כלל צורך בעדותה של הקרבן; הכל מצולם. ושאלת “הסכמתה החופשית” (שכמובן לא היתה) כלל אינה צריכה לעלות על הפרק: די בכך שהיא קטינה, ושהתקיימו הנסיבות המחמירות של חבורה והתעללות. עכשיו נשאר רק לרצות לעשות צדק. כל עוד הפרקליטות מסרבת להשתמש בעבירות המין שכן עומדות לרשותה, אין כל טעם לעדכן את חוק העונשין ולחוקק עבירות חדשות. אולי צריך לחוקק איסור על הפרקליטות להגיע להסכמי טיעון במקרים בהם חוש הצדק זועק נגדם. אולי צריך לחוקק סעיף המחייב אותה לעשות את עבודתה. ואולי זה הרגע שבו פרקליט המדינה, עמית אייסמן, צריך להפגין מנהיגות ולנקוט עמדה.