במאמרו בסוף השבוע גרשון הכהן הזמין אותנו לקיים דיון מעמיק בנושא “הכבוד הלאומי”, אך הדברים שהוא בחר לכתוב רחוקים מלקדם דיון כזה. הכהן לא מנסה, ולו במשפט אחד, להגדיר מהו הכבוד הלאומי שבשבחו הוא דורש, מה ההיסטוריה שלו ולאן הוא מוביל. לא נותר אלא למלא את החסר ולעשות זאת במקומו.
כבוד לאומי, National honor,הוא תפיסה שמקורה באירופה של המאה ה-19, שצמחה על בסיס המבנה החברתי המסורתי שאנתרופולוגים וסוציולוגים כינו Honor and shame society. כדי להבחין כבוד מסוג Honor מסוגי כבוד אחרים ששונים ממנו, בראשם Dignity, אני מכנה אותו בעברית “הדרת-כבוד”.
חברה מבוססת הדרת-כבוד היא חברה מרובדת, שבה המפתח למעמד ולמיקום בפירמידה החברתית הוא צבירת הדרת-כבוד, וביוש אחרים. צבירת הדרת-כבוד מתבצעת על ידי עמידה מיטבית בנורמות הדרת-הכבוד של הקבוצה (Honor code), וביוש האחרים נעשה על ידי חשיפת חולשותיהם ומחדליהם ביחס לקוד הדרת-הכבוד הקבוצתי. חברה כזו היא תחרותית במהותה, והעקרון המארגן שלה הוא משחק סכום אפס: ככל ששחקן מצליח לצבור לעצמו הדרת-כבוד ולעלות במעמדו בפירמידה החברתית – כך בהכרח האחרים יורדים לעומתו. לכן חברה כזו מעודדת מצוינות – על פי הנורמות שלה – אבל גם מאבק מתמיד.
בחינה היסטורית מלמדת שחברות כאלה זיהו הדרת-כבוד עם גבריות, ובושה עם נשיות. הן ייחדו את הדרת-הכבוד רק לחברי הקבוצה, וכך ביטלו את ערכם של “אחרים” שהוגדרו כנטולי הדרת-כבוד. הן קידשו נאמנות, הן לקוד הדרת-הכבוד של הקבוצה והן למנהיגה, שנתפס כמי שעומד בראש היררכיית הדרת-הכבוד ולכן הוא כמעט מחוצה לה, והכללים הרגילים אינם מחייבים אותו.
דפוס התנהלות חברתי זה מתקיים בגרסאות שונות אלפי שנים במרבית חלקי העולם. ב”תור הלאומיות” האירופאי, הוא הולחם עם הלאומיות. במקומות כמו גרמניה ואיטליה, בהם הלאומיות שימשה כדבק לאחד מחוזות נבדלים ועצמאיים, הדרת-הכבוד הלאומית פותחה ביתר שאת, כדי לגבש ולחזק את האחדות הלאומית. היסטוריונים מאוחדים בתפיסה שההקצנה בהדרת-הכבוד הלאומית תרמה להפיכתו של סכסוך ב-1914 למלחמת העולם הראשונה. בתום מלחמה זו, צרפת הביאה להשפלתה של גרמניה המובסת, ותחושת ההשפלה הלאומית דחפה אותה לצאת למלחמה השניה, שנועדה לשקם את הדרת-הכבוד הלאומית הגרמנית.
אחת התוצאות החשובות ביותר של מלחמת העולם השנייה והשואה היתה קביעת האומות המאוחדות שהעולם החדש, שניצל מן הפשיזם והנאציזם, יתאחד סביב סוג אחר לגמרי של כבוד: Human dignity, הכבוד הסגולי, שמבטא את ערכו הטבוע של כל אדם באשר הוא אדם, בלי הבחנה בין נשים וגברים, בין “שייכים” ו”אחרים”, בין “עליונים” ו”תחתונים”. האו”ם קבע שכבוד זה מצמיח זכויות אדם אוניברסליות שמחייבות בכל מקום ובכל זמן. סוג זה של כבוד מחייב מבנה מדינתי דמוקרטי ליברלי, שבו כוחה של הרשות המבצעת מוגבל, והרשות השופטת, עצמאית וחזקה, מחויבת לזכויות האדם של כל פרט.
לישראל יחסים מורכים עם שני סוגי הכבוד. יהודים (כמו צוענים) נחשבו באירופה ל”אחרים” נטולי הדרת-כבוד ונטולי זיקה לאומית. אחת המשימות העיקריות של הוגי הציונות המדינית היתה להבנות את (הגברים) היהודים מחדש, כגברים לאומיים הדורי-כבוד. במאבק ללכד יחדיו יהודים ממקומות שונים, בעלי תרבויות שונות, הדרת-הכבוד הלאומית, הציונית, שחקה תפקיד מרכזי. הצגתי זאת כבר לפני כעשרים שנה בספרי “שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם”.
בשנת 1992 הכריזה ישראל על מחויבותה לכבוד הסגולי, וחוקקה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך כמו בשאר הארצות, קידוש ערך האדםוזכויותיו ללא התחשבות בזהות מגדרית או לאומית, וביצור הדמוקרטיה הליברלית, נתפסו על ידי חלק מחסידי הדרת-הכבוד הלאומית כהשפלה לאומיתהמסכנת את הלאום. התרופה, לשיטתם, להשיב עטרה ליושנה ולהאדיר מחדש את הדרת-הכבוד הלאומית: לסגור גבולות בפני “אחרים”; לחדש את הימים שבהם “גבר היה גבר”; להחליש את מערכות המשפט המגינות על זכויות האדם; לחזק את הרשות המבצעת, המבטאת את הרוב הלאומי; לבצר את מעמדם של מנהיגים “חזקים”, ולהוקיע “בוגדים” שאינם מסורים להדרת-הכבוד הלאומית מעל לכל.
בהונגריה ופולין גישות אלה העלו לשלטון מנהיגים פרוטו-פשיסטיים, בבריטניה הן הובילו ליציאה מן האיחוד האירופי ולמשבר מדיני חסר תקדים, בארצות הברית הן הולידו את הטראמפיזם. בישראל, גישות אלה הניבו את חוק הלאום, והן מזינות את שנאת ה”אחר”, הוקעת ה”בוגדים”, הניגוח הבלתי פוסק של מערכת המשפט והסגידה ל”מנהיג חזק”, מלך הדרת-הכבוד, שעומד מעל לכללים.
זוהי הדרת-הכבוד הלאומית שהכהן מהלל ומשבח וקורא לחיזוקה. אדרבא, הבה נקיים דיון רציני בהיסטוריה שלה, במחיריה, בהתנגשות הבלתי נמנעת בינה ובין הכבוד הסגולי, זכויות האדם והדמוקרטיה הליברלית. והבה נדייק. כך, למשל, הכהן טוען שהאוקראינים נלחמים באומץ כי הם נאבקים על הדרת-כבודם הלאומית. אבל דווקא נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, יצא למלחמה הברוטלית כחלק מחזונו להשיב לרוסיה את הדרת-הכבוד הלאומית שאבדה לה, לשיטתו, עם פירוק ברית המועצות. ומרבית האוקראינים נאבקים דווקא להבטיח את הדמוקרטיה הליברלית שלהם, שהגנה על כבודם הסגולי.
זאת אף זאת. הכהן מציג במאמרו את הפלסטינים כתאבי הדרת-כבוד לאומית; כדי להתמודד עמם, לשיטתו, יש להבין היבט זה של תרבותם. ובמשתמע: ישראלים מזרחיים מכירים ומבינים, בעוד ש”האשכנזים”, כפי שהתבטא, מכורים לכבוד הסגולי ולזכויות אדם, לא מבינים איפה הם חיים ומסכנים את קיומנו. ואולם, בשונה מתרבות הדרת-כבוד מסורתית, הדרת-הכבוד הלאומית הגיעה לעולם הערבי בחסות הקולוניאליזם האירופי, ואינה ייחודית לפלסטינים יותר מאשר לציונות. די באשכנזים כמו איילת שקד ובצלאל סמוטריץ’ כדי להבהיר שההבחנה אינה בין אשכנזים ומזרחיים, כטענת הכהן, אלא בין מי שחזונם הוא ישראל של הדרת-כבוד לאומית, לבין מי שחזונם מושתת על הגנה על הכבוד הסגולי וזכויות האדם האוניברסליות. מבחינה רעיונית, זו המחלוקת, ויבחרו כל קוראת וקורא, ללא הבדל דת, גזע, עדה או מין, איזה חזון הם מבקשים לקדם.