ביולי 2024, בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את תביעתה של כרמלה מנשה בגין הטרדה מינית נגד רדיו צפון ושדרניו, ופסק לה שש מאות אלף שקלים (כולל הוצאות משפט). לפסק הדין יש השלכה רחבה ותקדימית בשתי נקודות חשובות. האחת: השפלה מינית של איש או אישה בשידורי רדיו (או טלוויזיה או כל כלי תקשורת המונים) היא הטרדה מינית אסורה על פי חוק. השניה: הטרדה מינית שמבוצעת בעזרת “דמות בדיונית” היא הטרדה מינית לכל דבר. כלומר: כשמייצרים “דמות מעובדת/ מהונדסת” בעזרת בינה מלאכותית, AI, ועושים לה deep fake nude, כלומר מפשיטים אותה ומפיצים את הדמות העירומה – זו בהחלט יכולה להחשב הטרדה מינית, כלומר גם עבירה פלילית וגם עוולה אזרחית שהפיצוי עליה גבוה. בית המשפט פסק לכרמלה מנשה 600,000 ₪. זה סכום תקדימי להטרדה מינית שאינה קשורה בפגיעות פיזיות.
כפי שכבר דווח בפירוט באמצעי התקשורת, תחנת רדיו צפון שידרה במשך תקופה ארוכה פינה קבועה בתוכנית הבוקר שלה, שבה אחד השדרנים ( עופר דומינגז) מראיין, לכאורה, את “כרמלה”, כתבת צבאית, ושדרן אחר (הראל סלוצקי) מחקה תשובות בקולה הייחודי, הצרוד מסיגריות ובחיתוך הדיבור המוכר של כרמלה מנשה, הפרשנית והכתבת הצבאית הבכירה בתאגיד השידור (תמונתה של כרמלה מנשה התנוססה על הפרסומת לתכנית). מדי בוקר נשאלה “כרמלה” של סלוצקי על התרחשויות ביטחוניות (כפי שכרמלה מנשה נשאלת ברשת ב’), ומדי בוקר הגיבה כמי שזה עתה נתפסה על חם ויצאה מבין השיחים, ולהוטה לספר על האקטים המיניים הבוטים שקיימה עם קצינים, פוליטיקאים, פקידי ממשל או אפילו מפקדי אויב. במקום תשובות צבאיות, ענייניות, מקצועיות – כל שמעניין את “כרמלה” הוא אברי המין של שותפיה, שאליהם היא פונה, לכאורה, במסגרת תפקידה, ועוצמת ה”ביצועים” שלהם בגופה.
זוהי ההטרדה המינית הקלאסית ביותר שניתן לדמיין, שממחישה ומציגה למה הטרדה מינית פוגעת (בעיקר) בנשים ומחבלת ביכולתן לפרוח, ולמה היא אסורה בחוק (לא, לא בגלל שנאמרו “מילים גסות”, “לא מנומסות”). כרמלה מנשה היא אשת מקצוע בכירה ובעלת כישורים, ותק וניסיון, העוסקת בתחום שנחשב גברי, מצטיינת בתחומה, רכשה לעצמה על סמך יכולותיה וביצועיה מוניטין (פרס סוקולוב) ונהנית ממעמד נכבד. והנה, בפינתם של שני מגישים ברדיו היא מופשטת (במלוא מובן המילה) מכל הישגיה, כשהיא מוצגת כנקבה מינית מיוחמת שכל זכר בשטח “דופק” אותה. תשובותיה המיניות של “כרמלה” מציגות את העיתונאית הבכירה לא רק כחולת מין מגוחכת, אלא כנעדת כל כישורים או עניין מקצועיים; כל מה שיש לה בראש, וכל מה שיש לה להציע, הן למרואיינים והן לציבור, הוא, סליחה על הביטוי, זיונים. כך, בהבל פה, שני גברים עם גישה למשדר הופכים כתבת צבאית בכירה לשרמוטה נלעגת, ובדרך זו מושכים את השטיח מתחת לעמדתה המקצועית. הקטנה כזו של אישה שקנתה לה מקום בעולם כבת אדם, על ידי מיסגורה כאובייקט מיני ותו לא – היא היא ההטרדה המינית שהפמיניזם הגדיר כפגיעה מינית ומגדרית, המשמשת כלי בידיהם של סקסיסטים ושוביניסטים לדחוק נשים מן המישור הציבורי אל חדר השינה או בית הבושת. רדיו צפון ושדרניו (שמתיימרים להיות בדרנים) פעלו ממש לפי הספר: הם הפכו כתבת צבאית דומיננטית לסקס מניאקית פתטית, וכך הקטינו אותה עד לאפס.
מנשה, מיוצגת על ידי עו”ד עופר רון, לא התביישה, לא הסתתרה ולא ניסתה להשתיק: היא השתמשה בחוק למניעת הטרדה מינית ותבעה פיצויים הן מרדיו צפון והן מהשדרנים המתיימרים להיות קומיקאים (גילוי נאות: ליוויתי את ייצוגה המשפטי). הנתבעים, מיוצגים על ידי עו”ד אפרת נחמני-בר, העלו שורה של טענות ציניות מבישות, ובהן ש”כרמלה” היא דמות בדיונית, ולכן גם אם היא הושפלה מינית – כרמלה מנשה אינה הנפגעת; שאין בפינת כרמלה שום ביזוי או השפלה של אף אחת אלא רק הומור; שה”הומור” הירוד של סלוצקי, דומינגז ורדיו צפון הוא לב לבו של חופש הביטוי, ופגיעה בו תהרוג את ציפור הנפש של זכויות האדם בישראל. סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, אליהו בכר, דחה את כל הטענות המקוממות הללו. הוא הציג בפסק הדין תמלילים רבים של הטקסטים הפוגעניים שבגינם הוגשה התביעה, ואלה מדברים בעד עצמם: כל כולם ביזוי והשפלה מיניים. לצד הקביעה המתבקשת שהרדיו והשדרנים ביצעו הטרדה מינית בוטה, חוזרת ונשנית לאורך זמן ארוך, בית המשפט קבע ובאר מספר הלכות משפטיות שהן בעלות חשיבות תקדימית רחבת היקף וראוי שהציבור הרחב יתוודע אליהן ויידע להסתמך עליהן.
ראשית, בית המשפט הזכיר את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו 25 שנה אחי חקיקת החוק, שהחוק למניעת הטרדה מינית קובע חד משמעית שביזוי והשפלה מיניים אינם בבחינת ביטוי המוגן על ידי הזכות לחופש הביטוי. מי שמטריד מינית אדם אחר על ידי השפלתו המינית אינו יכול להסתתר מאחורי טיעונים של חופש הביטוי, ולא מאחורי הטיעונים הנגזרים של חופש הסאטירה והומור. הסאטירה וההומור הם סוגי ביטוי מוגנים – כל עוד אינם משפילים מינית. החוק קובע באופן ברור שבכל הקשור בביזוי והשפלה מיניים, כבוד האדם של המוטרד או המוטרדת גוברים על הזכות להתבטא באופן מבזה.
שנית, בית המשפט קבע והבהיר שהשפלה מינית של אדם המושמעת או מוצגת בכל דרך בכלי תקשורת מכל סוג היא הטרדה מינית אסורה. זו הוצאה מן הכוח אל הפועל של מה שכתוב בחוק, שמהווה תקדים חשוב ובעל השפעה אדירה. החוק למניעת הטרדה מינית אוסר “התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית”. בית המשפט העליון (מפי השופטת דורית בייניש) קבע כבר בשנת 2001 שהתייחסות מבזה או משפילה היא הטרדה מינית אסורה בין שהאדם הנפגע נוכח פיזית במקום שבו מופנית אליו ההתייחסות המבזה ובין שלא. אבל באותו מקרה, מדובר היה במי ששמעה את ההטרדה המינית למרות שהמטריד לא דיבר איתה ישירות (כלומר, אפשר היה לטעון שההתייחסות היתה “מופנית אליה”, כלשון החוק, כי היא נמצאה לא רחוק משם). פסק הדין החדש קובע באופן מפורש מה שעד כה טרם נפסק: שגם התייחסות מינית משפילה הנשלחת לאוויר העולם באמצעות כלי תקשורת, כמו הרדיו, נלכדת באיסור הקבוע בחוק, אף אם האדם הנפגע לא נכח באולפן ואף אם לא היה הנמען הישיר של ההתייחסות. כי השפלה מינית כזו שיצאה לקוסמוס החברתי היא התייחסות מינית המופנית לכל מי שנמצאים בו – לרבות האדם המושפל. (כלומר, כשמשפילים מישהי ברדיו — זוהי התייחסות משפילה “המופנית אליה”, כדרישת החוק, כי היא מופנית לכל העולם, והיא כלולה בתוכו).
ומה שנכון לגבי רדיו – נכון גם לגבי טלוויזיה, אינטרנט, רשתות חברתיות, וכל אמצעי תקשורת מכל סוג. משמעות הפסיקה היא שמי שמתייחסים באופן מבזה למינו של אדם, למיניותו או לנטייתו המינית בהודעות טקסט, בטוקבקים, בטוויטר ובכל זירה – אם זו זירה ציבורית שהדברים בה עלולים להגיע לציבור רחב, ולכן גם לנפגעת – מבצעים הטרדה מינית שהיא גם עוולה אזרחית, כלומר התנהגות שניתן לתבוע בגינה פיצוי, וגם עבירה פלילית. זוהי קביעה שיפוטית נחוצה מאין כמוה בעת שלשון הביבים השתלטה על חלקים גדולים מדי של השיח הציבורי, ורפש של ביזוי והשפלה מיניים מוטל במי שנמצאים – ובעיקר נמצאות – בזירה הציבורית.
זאת ועוד: בית המשפט קבע שהצגתה חסרת הבסיס של כרמלה מנשה כמי שצורכת סמים ולוקה בלקויות שונות היא גם לשון הרע, וגם השפלה כזו אינה חוסה תחת הזכות לחופש הביטוי. לשון הרע לא היתה העילה המרכזית בתביעת הנזיקין של כרמלה מנשה: היא התייחסה לכך שרדיו צפון הציג אותה ככבדת שמיעה וכצורכת סמים. העילה המרכזית היתה ההטרדה המינית שבהשפלתה. אבל גם טענת לשון הרע, כלומר הוצאת דיבה, התקבלה: גם השפלה בהקשר שאינו מיני, כמו חרשות וסמים, אינה חוסה תחת חופש הביטוי.
הנקודה השלישית היא אולי החשובה ביותר בעת שבה טכנולוגיות חדשות מאפשרות מה שמכונה deep fake nude. צעירות וצעירים רבים בישראל, כמו במדינות מפותחות אחרות, סובלים משימוש לרעה בבינה המלאכותית. תוכנות שונות מאפשרות לעבד את דמותו של אדם, בדרך כלל דמותה של נערה, ולהציגה עירומה ובתנוחות מיניות שונות. הדמויות המעובדות דומות בכל לדמויות האמיתיות שעל בסיסן נוצרו, ולא ניתן להבחין בינן לבין הדמויות הממשיות – או אף להוכיח שהונדסו באופן מלאכותי. נערות שעוברות “טיפול” כזה בידי צעירים בחוגן החברתי נפגעות קשות וסובלות מכל הנזקים הנפשיים והחברתיים המאפיינים הטרדות מיניות ופגיעות מיניות אחרות.
למי שהיה ספק אם החוק למניעת הטרדה מינית חל על התייחסויות מסוג deep fake nude למיניותן של צעירות (ושל אנשים בכלל), פסק דין כרמלה מנשה מבטל את הספק: החוק חל אף חל. טענתם המבישה של הנתבעים, שהדמות “כרמלה” המגלמת את כרמלה מנשה היא דמות עצמאית ונפרדת, וביזויה המיני אינו משליך על כרמלה מנשה – נדחתה בשתי ידיים על ידי בית המשפט. זה קבע שביזוי מיני של דמות בדיונית (כמו “כרמלה”) שקל לזהות את הקשר בינה לבין דמות אמיתית (כמו כרמלה מנשה) – מהווה הטרדה מינית של הדמות האמיתית. לכן הפצת תמונה או סרטון מיניים המכילים דמות שעוצבה על ידי בינה מלאכותית על בסיס דמות אמיתית יכולים בהחלט להיחשב משפילים ומטרידים מינית ואסורים בחוק. דין deep fake nude כדין “כרמלה”.
(באשר למה שמכונה “חוק הסרטונים”: פסק הדין אמנם אינו מתייחס לסעיף הספציפי, הנפרד, האוסר הפצת סרטונים מיניים שעלולים להשפיל או לבזות. השופט קבע שהסעיף אינו רלוונטי למקרה זה, כי תמונתה של כרמלה מנשה, שהתנוססה על התוכניות, אינה מוצגת באופן מבזה. עם זאת, אין סיבה לא להחיל את הקביעה בפסק דין כרמלה מנשה, במקרים אחרים, גם על סעיף זה. אוסיף בהערת אגב שהשופט התעלם מטענת מנשה שהשמעת החיקוי של קולה היא הפצת הקלטה מבזה ומשפילה מינית, ולכן אסורה במסגרת “חוק הסרטונים”. לעניות דעתי, טענה זו צריכה היתה להתקבל, אך דומה שהשופט לא שם אליה לב).
החוק והמשפט אינם יכולים להציל אותנו מפני התדרדרות השיח הציבורי לביבים, אך הם יכולים להציב תמרורי אזהרה ולהגן על כבוד האדם. פסק דין כרמלה מנשה עשה בדיוק זאת, וחשוב להפיץ את הבשורה.