קשה להתייחס בצורה רצינית ומקצועית לתיק שעובדותיו והתנהלותו אינם מוכרים אלא מדיווח עיתונאי. עם זאת, דומה כי הוראותיו של חוק העונשין מעוררות תמיהה עמוקה ביחס לעיכוב ההליכים. על פי חוק העונשין הישראלי, “מצב של שכרות” הוא מצב בו אדם שתוי “היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להמנע מעשיית המעשה”. על פי עדותו המפורטת במשטרה קשה להבין כיצד ניתן לטעון כי הנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה. ואולם גם אם היה הנאשם שתוי כלוט, ולא הבין את אשר עשה, החוק קובע כי “עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית”. במילים פשוטות: מי ששתה במודע, והביא את עצמו למצב בו ביצע עבירה מתוך העדר יכולת להבין מה הוא עושה, אחראי להתנהגותו הפלילית אף שהיה שתוי בשעה שביצע אותה.

מצב משפטי זה איננו חדש, איננו רדיקלי, ואיננו פמיניסטי. קשה, לכן, להבין מדוע, אם מדוייקת כתבתו של הראל, החליטו שופטי בית המשפט המחוזי ופרקליט המדינה כי יש לעכב את ההליכים ולהפסיק את מהלך התביעה.

ההסבר היחיד העולה על הדעת הוא שהשופטים והיועץ הביאו בחשבון גורם נוסף, והוא שכרותה של המתלוננת על האינוס. עיכוב ההליכים תורץ ב”נסיבותיו המיוחדות” של המקרה, ודומני כי הדברים אינם יכולים להתייחס אלא למצבה של הנאנסת. מי ששתתה עד אבדן חושים, ועד כדי כך שלא ידעה כי מקויים בה מעשה מיני במהלך של חתונה – קשה למשפט להתאמץ כדי להגן עליה, וקשה לו להרשיע באינוס את הגבר שביצע בה את המעשה המיני. ואולם גישה זו תמוהה עוד יותר, שכן חוק העונשין הישראלי מפרש כי אדם מבצע אינוס אם הוא חודר לגופה של אישה “תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית“. אין חולק, במקרה הנדון, כי האישה היתה שרויה במצב שמנע ממנה לתת הסכמה חופשית, והחודר לגופה של אישה במצב זה – הריהו אונס.

שכרותה של האישה, בשונה מזו של האיש, לא רק שאיננה מקטינה את זכאותה להגנה משפטית מפני חדירה מינית – אלא היא מכוננת אותה ביתר שאת. וזאת לזכור: שלא כמו האיש, האישה איננה נאשמת. היא לא ביצעה עבירה פלילית. היא איננה חשודה בביצוע עבירה כלשהי. היא קורבן (לכאורה) של עבירה פלילית חמורה שבוצעה בה. שכרותו של האיש, שנגרמה במודע ומרצון, אינה פוטרת אותו מאחריות פלילית למעשיו. שכרותה שלה, לעומת זאת, אף אם נגרמה במודע ומרצון, מקנה לה את ההגנה המשפטית שאיש אינו רשאי לחדור אל תוך גופה ולבצע בה מעשה מיני שהיא לא היתה מסוגלת להסכים לו. שכרותה של האישה, כמו זו של הגבר, שתיהן מובילות בכוון משפטי אחד: החמרת היחס המשפטי לחדירה המינית. שתי השכרויות אינן מבטלות זו את זו, אלא דווקא מחזקות ומגבות זו את זו.  כותרת הכתבה, היוצרת מעין הקבלה בין שתי השכרויות: “שיכורה מכדי להסכים, שיכור מכדי לאנוס” מוטעית ומטעה מבחינה משפטית.

דברים משפטיים אלה הם פשוטים, ברורים וגלויים על פני ספר החוקים הישראלי. מתוך הכתבה, קשה מאוד להבין איכה נעלמו מעיני בית המשפט והיועץ המשפטי לממשלה. קשה גם להבין מדוע לא טרח העיתון להבהיר מצב עניינים משפטי זה, למען יבינו קוראות וקוראים את זכויותיהם וחובותיהם בנסיבות דומות שאינן חריגות כלל וכלל, למרבה הצער. בהינתן שנשים וגברים מוצאים עצמם, ככל הנראה, בסיטואציות כגון אלה לעיתים מזומנות, מן הראוי להבהיר לקהל הקוראים והקוראות, כמו גם לרשויות התביעה והמשפט, שאישה רשאית להשתכר, ואין הדבר הופך אותה לקורבן מותר; ואילו גבר המשתכר ומבצע חדירה מינית באישה שאינה מסוגלת להסכים לכך – מבצע אינוס.