אתר ה- ynet מדווח כי “מנהיגת המחאה החברתית ממצפה רמון הצטלמה בעירום באתר פורנו ישראלי, כדי ש”מה שאנשים לא רצו לשמוע, הם יראו חרות על העור שלי”. על ישבנה נכתב: “הממסד דפק אותי”. הסבירה: “ידעתי שאני אדם מת מהלך ואין לי מה לאכול וחשבתי שמה שנשאר לי לעשות זה להתאבד”
“אני מרגישה שלא נותר לי דבר חוץ מהגוף שלי ואיתו אעביר את המסרים שחשובים לי. אני מוכנה לעשות הכל כדי שלילדים שלי יהיה עתיד טוב יותר. אני לא מתביישת במה שאני עושה ואני לא חוששת שיצביעו על הילדים שלי ברחוב. אני מאמינה שמה שעשיתי יביא לשינוי במדינה”.
האמת כולה ללא כחל ושרק, ללא מחלצות, ללא בגדים. כשלנשים לא נותר דבר: לא פרנסה, לא כבוד, לא רשת קהילתית תומכת, לא תקווה, לא כלום, נותר להן גופן, והן מוכרות אותו בכל דרך שתימצא להן: קוראים לזה זנות, פורנוגרפיה ושמות שונים אחרים, אבל ייאוש זה מה שזה באמת. נקודה. ואין מה להזדעזע מויקי כנפו: כמוה עושות מדי יום אלפים רבים מאוד של נשים בישראל. בקרנות רחובות או על חוף הים. כי לא נשאר להם שום דבר אחר מלבד הגוף לתת, להקריב, למכור. והן רוצות לחיות ולפרנס. אז פעם הבאה שעולים נושאים מתוחכמים ומורכבים כמו “ההגנה על חופש הביטוי של תעשיית הפורנוגרפיה” או “מיסוד הזנות מטעמים היגייניים”, זיכרו את המילים “לא נותר לי דבר חוץ מהגוף שלי”, ואת העובדה שזה מה שעומד מאחורי כל המורכבויות הליברליות המתוחכמות. ומה שצריך זה לא “שוק חופשי” שיקל על נשים למכור את הדבר האחרון שנותר להן, אלא חברה הומנית, שלא דוחקת את נשותיה – וגבריה – אל המקום בו אין להם לא פרנסה, לא כבוד, לארשת קהילתית תומכת ולא תקווה. מה שצריך זה חברה שלא מסתפקת בחקיקת חוק יסוד כבוד האדם, אלא גם מאפשרת את מימושו. פשוט, לא?