ביום חמישי, ה- 25 בנובמבר, יצוין ברחבי הארץ היום למלחמה באלימות נגד נשים. אלימות המתבטאת בעשרות אלפי מקרים מדווחים של הכאות, אונס, תקיפות מיניות והטרדות מיניות. מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מקלטים לנשים מוכות, וארגוני נשים מצליחים לתפוס את תשומת הלב הציבורית, ולו ליום אחד. האלימות נגד נשים היא מכת מדינה בחברה הישראלית, ויום בשנה אנו נותנות ונותנים עליה את הדעת.

ואולם ליואל מרכוס ולחלק ב’ של עיתון הארץ אג’נדה שונה לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים. יואל מרכוס, בראש העמוד של חלק ב’, קורא לנו בלהט נרגש לחוס על כבודו של איציק מרדכי, ולא להענישו על הפגיעות המיניות שפגע בנשים. הוא מזהיר אותנו, במשתמע, כי הורדתו של מרדכי בדרגה עלולה לדחוף אותו למחשבות התאבדות (נקודה רגישה מאוד בימים טרופים אלה). והכל יהיה על מצפוננו. והוא מסביר:

“היו ימים לא מפוארים בצה”ל, שבהם קצינים ניצלו את מעמדם כדי לפלרטט עם פקידותיהם. לפעמים בכוח פיזי מתון, לפעמים בהסכמה. עם כל הכבוד הראוי למין החלש, גם שם לא כולן היו צדיקות תמימות. היו בהן חיילות ששאפו לזכות לחסדי מפקדיהן החשובים הנלהבים כדי לקדם את מעמדן. אך ימי המצ’ואיזם הגברי ועידן “כשאת אומרת לא למה את מתכוונת” חלפו. הממזרים שינו את הכללים (כדברי ספירו אגניו) ולא גילו למרדכי. הוא נמצא אשם והורשע בכל הערכאות. קשה להבין, איך האיש שעמד בעלילת השב”כ לא עמד בפיתוי לשלוח יד לאן שלא צריך”.

קשה להבין איך ממשיך יואל מרקוס לדבר על “פלירטוט” כאשר דומה כי “הממזרים” כבר הסבירו כי מדובר בהטרדות מיניות, מעשים מגונים, תקיפות מיניות, ניסיונות אונס ומעשי אונס; קשה להבין על סמך מה קובע יואל מרקוס כי “ימי המצ’ואיזם” ה”לא מפוארים” של צה”ל (שבגירסתו לא נשמעים כל כך רע) חלפו עברו; קשה להבין מה עוד צריך להיות מוכח כדי שיבין אפילו יואל מרקוס שמרדכי לא “לא עמד בפיתוי”, אלא ניצל לרעה את כוחו וסמכותו כדי לפגוע פגיעות קשות בנשים כפופות לו; קשה עוד יותר להבין מדוע בוחר עיתון הארץ לפרסם דווקא כתבה זו לכבוד יום המאבק באלימות נגד נשים.

ישנם קצינים בכירים בצה”ל, כשם שיש גברים (בכירים יותר ופחות) בכל מקום, שניצלו בעבר, ומנצלים בהווה, את מעמדם, כוחם, שמם הטוב, והידיעה כי החבר’ה אוהבים אותם ולא יעשו להם דבר, כדי לפגוע מינית בנשים הכפופות להן. יש שהמעשים הם הטרדות מיניות מילוליות, יש שהם הטרדות מיניות באמצעות אימג’ים פורנוגרפיים, יש שהם הטרדות מיניות על ידי קירבה יתירה וגרימה אי נוחות, יש שהם תקיפות מיניות, יש שהם אונס. יש שעושים זאת מעט, מדי פעם, ויש שעושים זאת הרבה, הרבה מאוד. על פי גל הסיפורים ששטף את הארץ כאשר נחשף מרדכי, דומה כי רבות מאוד בארץ סבורות כי מרדכי הוא מאלה אשר עשה זאת הרבה מאוד. מכתבי האישום נגדו דומה כי חלק מן האירועים בהם הואשם קרובים מאוד לאונס ולניסיונות אונס (אף אם לא הוגדרו כך מטעמים משפטיים אלה ואחרים). מדבריהן של נשים רבות שנחשפו למרדכי בצה”ל ובמקומות אחרים בהם היה תמיד בכיר מוגן, דומה כי רבות מאוד הנשים שנוצלו ונפגעו, לעתים קשות, לעתים קשות מאוד, מהתנהגותו האלימה המינית.

אחת ותלמיד: לא מדובר כאן ב”פלירטוט”. זו לא “מעידה”. לא מדובר ב”פיתוי” וב”שליחת ידיים”. לא מדובר בנורמות שהיו ואינן: מעשים מגונים, אונס, תקיפה, סחיטה, אלימות מינית, ניצול סמכות והשתררות היו תמיד אסורים בכל מקום, לרבות צה”ל, והאיסור על קצין להתנהג באופן בלתי הולם אף הוא איננו חדש. כבכל עבירה, יש מי שנתפסים, ויש מי שמצליחים, למרבה הצער, להתחמק. אין בכך כדי להקל במעשיהם של אלה שנתפסו. מה גם שמי שנתפס היה, ככל הנראה, “שור מועד מאוד”, שגרם נזק רב מן המקובל. זאת ועוד: הנורמות הצה”ליות שמרקוס מדבר בהן לא חלפו מן העולם. ההתנהגויות הפסולות של ניצול סמכות ותקיפה מינית ממשיכות לפגוע בחיילות רבות – כמו גם באזרחיות רבות. כפי שהזכרתי בראשית הדברים, המספרים מעידים כי מדובר במכת מדינה. לא מדובר כאן במשהו שאפשר למחול עליו שכן אין לחשוש ממנו יותר, ההיפך הוא הנכון. מדובר בעבירות חמורות, נפוצות, שיש להוקיע שוב ושוב ולשלוח מסרים חד משמעיים בגנותן.

אך כנגד כל אלה שולף יואל מרקוס את הקלף המנצח, המשתיק כל טיעון: השד העדתי. “מרדכי, שעלה לארץ מהאיזור הכורדי בעיראק ב- 1950, ישר לאוהל במעברה, היה מראשוני הלוחמים שעלייתם המטאורית בצבא לא היתה קשורה לא בעבר בפלמ”ח ולא באליות של הקיבוצים”. אז מה? מה זה שייך? מה מנסה לשדר יואל מרקוס בעדינות של פיל? שדופקים את מרדכי כי הוא שחור? או שמא שצריך לחוס עליו כי מגברים עיראקיים מן החלק הכורדי אי אפשר לצפות לנורמות התנהגות מתוחכמות, ויש להעלים עין? האם לא הגיע הזמן לגדול סוף סוף גם מן ה”הגנות” המשפילות הללו?

מעניינת מכל היא החלטת עיתון הארץ לפרסם את דבריו אלה של יואל מרכוס בעיתוי הנוכחי. שמא קצה נפשם של העורכים הנכבדים והעורכות הנכבדות בעודף העיסוק בקורבנות תקיפות מיניות, והחליטו לשלוח רמז דק זה, ממש בסמוך לדבר המערכת? לא אתפלא. חלק ב’ של עיתון הארץ, העיתון הנאור לאנשים המתקדמים ביותר, שמור כמעט כולו כמעט תמיד לכותבים גברים בלבד ולנושאים שהם בוחרים לדון בהם. כותבות נשים הן אורחות נדירות מאוד, ואף מדבריהן ממעט העיתון לפרסם מאמרים הקשורים באופן כלשהו לנשים או לסוגיות המעניינות אותן. גם הגברים ממעטים להתייחס לסוגיות מגדריות, ואם הם כן מתייחסים אליהן – לרוב זה בדרכו של יואל מרקוס, שאין זו הפעם הראשונה שהוא חושף נוסטלגיה אל הימים הטובים ההם, בהם “פלירטוט” לא היה פשע, ובנות רעות שרצו להתקדם פיתו מפקדים תמימים ועשו בהם כחפצם (היום, אגב, מאז ששינו הממזרים את הכללים, גישה זו מכונה “האשמת הקורבן”).

אני מכירה נשים שויתרו על הכבוד להיות מנויות על הארץ בשל העדר כותבות בחלק ב, הוא החלק הפובליציסטי, היוקרתי והמשפיע, השמור עדיין, במידה רבה, לגברים בלבד ולנושאים גבריים ורציניים בלבד. אודה כי אני טרם הרמתי את הטלפון. מדי בוקר אני בוחנת את מספר הכותבות הנשים בחלק ב’, רואה תמיד משהו בין 0 לבין, לפעמים, 1, ותוהה מתי תפקע סבלנותי (היום, ישנה כותבת אחת מתוך חמישה, ואף היא מן ההרולד טרביון, עיתון בו כנראה ניתן לנשים לפרסם את מאמריהן). יום אחד הרי יגבר עלי יצרי וארים את הטלפון למחלקת המנויים, ואז אסתפק, כמו רבות וטובות, בקריאת החדשות באינטרנט. אפשר לחיות גם ככה. מעניין שעיתון שאיבד אחוזים אדירים ממנויו, וניסה להתעשת ולרענן את מערכתו וצביונו, אינו מעלה על הדעת כי בקרב קוראיו לפחות 50% נשים, שאולי היו רוצות להרגיש שייכות ומיוצגות גם בחלקיו הרציניים, ולא רק בגלריה. ואולי יגיע יום אחד היום בו נשים בישראל תלמדנה להשתמש בכוחן הצרכני ולשדר ליצרנים כיצד עליהם להשתנות כדי למנוע את עזיבתן. אני תקווה שיום אחד ישנו הממזרות גם את כללי הצרכנות הללו, ויפסיקו להשקיע את מיטב כספן וזמנן במי שאינו מתחשב בהן.