דובר אוניברסיטת בר אילן הורשע בבית המשפט בביצוע סדרה של הטרדות מיניות בעובדת כפופה לו. על פי פסק הדין, ההטרדות כללו הערות חוזרות ונשנות של הדובר ביחס ליחסיה המיניים של העובדת עם בן זוגה, התייחסויות לגופה, גיפופים לא מוזמנים של אברי גוף אינטימיים, נגיעות לא רצויות והכנסת ניירות אל תוך חולצתה של העובדת הכפופה לו. על פי הכתבה, לאחר שהתלוננה העובדת המוטרדת, התגייסה האוניברסיטה להתנכל לקורבן ההטרדה, העובדת הזוטרה, ולעמוד כחומה בצורה מאחורי הנילון, עובד בכיר, רב עוצמה ורב קשרים וחברים.

זהו סיפור מוכר, שלמרבה הצער חוזר על עצמו שוב ושוב במקומות עבודה רבים. זוהי, כמובן, גם המציאות העגומה המסבירה את מיעוטן היחסי של תלונות על הטרדות מיניות, ואת סירובן של קורבנות הטרדה מינית לנקוט בצעדים שפותח בפניהן החוק. נשים יודעות היטב כי גם אם החוק שעל הנייר מאפשר להן להשיב לעצמן את כבוד האדם שלהן, מעסיקים ועמיתים ימררו את חייהן עד שהסיוע המשפטי ייראה ככלב קטן לעומת הנזק שייגרם להן. רק נשים מודעות במיוחד ואמיצות במיוחד מעזות להתלונן על הטרדה מינית והלחם על כבודן ושוויונן, שלהן ושל כלל הנשים. (מובן שמסע ההפחדות על פיו החוק למניעת הטרדה מינית עורר גל בלתי מרוסן של תלונות שווא אשר הורסות את חייהם של גברים חפים מפשע אין לו שום בסיס במציאות. המפחידים למיניהם אינם יכולים להביא ולו עובדה אחת לחיזוק השמצותיהם המופרכות, והם אינטרסנטים שיודעים היטב מדוע הם יוצרים את הפניקה הציבורית סביב החוק).

בכל אלה אין כל חדש. אין כל חדש גם בעובדה העצובה שעמיתותיה של קורבן ההטרדה בחרו לצדד בגבר רב העוצמה ורב הקשרים ולהפקיר את האישה ששברה את קשר השתיקה לגורלה המר. כמקובל במשפחות המפקירות את הבת שנאנסה על ידי אביה והעזה להתלונן על כך. כך נוהגות נשים רבות, תוצרים של חברה פטריארכלית, המתייצבות מיד מאחורי אדוניהן ומתנפלות בשצף קצף על מי שהעזה להכריז על האמת הכאובה המוכרת להן היטב – ומוכחשת על ידיהן כדרך חיים. אבל על פי כתבתה של ורד לוי ברזילאי במוסף השבת של הארץ (מיום 10.12.04), הגדילה לעשות דיקנית הפקולטה למשפטים של בר אילן, יפה זילברשץ. על פי הכתבה, זילברשץ טוענת כי “לנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. למה לי זה לא קרה מעולם?”

זהו, כמובן, טיעון המבטא הגיון ברזל. על פי הגיון זה, אם זילברשץ לא נשדדה מעולם, אזי מקרי שוד אינם מתרחשים. שודדים אינם קיימים. ומי שטוענים שנשדדו – בודאי הזמינו את זה בהתנהגותם המופקרת וחסרת האחריות. על פי הגיונה של זילברשץ, אם היא עצמה לא סבלה מגילוי עריות בצעירותה, אזי התופעה אינה קיימת, ואם מישהי טוענת שהותקפה על ידי קרוב משפחה – אזי ברור שהיא הביאה זאת על עצמה בהתנהגותה. כך, על פי זילברשץ, אם היא עצמה לא נפגעה ממטען חבלה, אזי איש לא נפגע, ואם מישהו טוען שנפגע – אין ספק שהוא הביא זאת על עצמו ומגיע לו.

האם יתכן שזהו הגיונה של מי שעומדת בראש פקולטה למשפטים באוניברסיטה ישראלית? בהחלט יתכן. הגיונן של נשים שאפתניות המבקשות להצליח במערכות גבריות הוא להגיד את מה שגברים סביבן רוצים לשמוע. הטרדה מינית מאיימת על גברים נאורים ומכובדים הרבה יותר מאונס אלים או תקיפה חמורה: הטרדה מינית קרובה אליהם הרבה יותר. לא בכדי מתייצבת מאחורי דובר האוניברסיטה סוללה של מכובדים, שהרי אם יורשע הוא, מי יודע, מחר עלולה להתלונן סטודנטית או מזכירה גם עליהם. אם תושתק המתלוננת עליו- יורתעו המתלוננות הפוטנציאליות עליהם. שם המשחק הוא השרדות. ומאחורי הגברים הנאורים והמכובדים ניצבות נשים שאפתניות, שריח ההצלחה באפן, והן מבינות בדיוק היכן מרוח הלחם.

בארצות הברית פורח היום גל של נשים שהקריירה האקדמית שלהן בשמיים, והכל בזכות נכונותן להצהיר מעל כל קתדרה כי גברים נרדפים, כי נשים השתלטו על העולם, כי הפמיניזם משתולל וכי האיסור על הטרדה מינית מחריב את העולם. נשים שאפתניות אלה הבינו שאין דרך בטוחה ויעילה יותר להתקדם ולהגיע רחוק מאשר בגידה פומבית וקולנית בבנות מינן, לקול תשואות בעלי הכוח, הקשרים, הכסף והתיגמולים. אישה המביעה עמדות כמו אלה שביטאה זילברשץ היא נכס שלא יסולא בפז עבור עמיתיה ומעסיקיה, האקדמיה המשפטית ואוניברסיטת בר אילן. לא בכדי היא מתעקשת לספר, (ביוזמתה, כפי שמדגישה העיתונאית המופתעת), עוד ועוד על שיתוף פעולתה עם המערכת, ועל מאמציה לטייח הטרדות, להשתיק נשים ולהגן על שמם הטוב של המטרידים. אישה המביעה עמדות כאלה בפומבי היא נכס, והיא תתוגמל בהתאם. יתכן מאוד שתהיה הרקטור האישה הראשונה של בר אילן. ממש כשם שקלרנס תומס, משפטן שחור, מונה בארצות הברית לבית המשפט העליון בזכות דעותיו השמרניות נגד קידומם של שחורים.

ואם תמהתם מדוע כה רבות מן הנשים המגיעות לצמרת אינן משנות את המציאות הפוגעת בנשים, מדוע אינן מקדמות נשים נוספות – זוהי התשובה: הן מעדיפות לדאוג לעצמן, על חשבון נשים אחרות, ולהתקדם בזכות הפגנת נאמנות פומבית למערכות הסקסיסטיות לתוכן הצליחו להתברג. וכך ימשיכו הדברים להתנהל, עד שנשים (וגם גברים) יוקיעו התנהגויות פתטיות כאלה, וישבחו התנהגויות סולידריות, אמיצות, כשל ד”ר רות קנאי, שעל פי הכתבה קיבלה את תלונת המתלוננת ומצאה בה ממש, ושל ד”ר רות קדרי הלפרין, אשר על פי הכתבה “האמינה למתלוננת מיד, ליוותה אותה בעל התהליך, סייעה לה ותמכה בה. לפי דברי התובעת, הדס פורר, עדותה של הלפרין חיזקה את עדות המתלוננת”. תחזקנה ידי אחיותינו המכוננות.