בעקבות התבטאויותיה של דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן על אודות היותן של הטרדות מיניות “טנגו” שרוקדים שניים יחד, שלחה אלי סטודנטית (שאת שמה בחרתי לשמור אצלי) את הדברים הבאים:

נדהמתי לקרוא את דבריה של גב’ זילברשץ – דיקנית הפקולטה למשפטים מאוניברסיטת בר-אילן (שמטעמים שיתבררו בהמשך אני גם מסרבת מעתה לנקוב בתוארה פרופ’). הגיעו מים עד נפש! דבריה מקוממים באופן כללי וגם בפרטים. אין מקום להתייחס לכל אך ברצוני להבליט במיוחד את הגדרתה של “מקרים חמורים באמת, שבהם יש הפעלה ברמות חזקות מאוד של כוח פיזי”. מעניין כיצד מציעה גב’ זילברשץ לקבוע את דרגת חומרת המעשה? האם פירוש הדבר הוא שאם תוך כדי מעשה אונס ישתדלו להחזיק בה בעדינות ולא תיגרמנה לה חבלות קשות, פירוש הדבר כי הופעל נגדה “כוח פיזי” מתון, כלומר לא מספיק “גס” על מנת לקרוא למעשה שבוצע בשמו הוא? מן “אונס מחמד” כזה (איחולי בריאות לנרי ליבנה)? או אז “סתם” נגיעות בעברי גוף שונים, אלה הרי בכלל שטויות – “ליטופים” כביטוי לחיבה חברתית ותו לא. הטרדה מינית? מה פתאום? מה הקשר?

ובכן, גם אני לא גרייס קלי, מה גם, קשה “להאשים” אותי בהרגלי “לבוש פרובוקטיבי”, או בהיותי “שופעת איברים…ממוצא אנגלוסקסי” (מה זה?), אך איני מפסיקה לשאול את עצמי “למה כל פעם זה קורה לי?” מיותר לפרט את הוויותיי מכל מקומות העבודה אין-ספור שנאלצתי למצוא בהם את פרנסתי בהיותי סטודנטית לתואר ראשון. ועדיין היה מקום עבודה אחד שבו הצלחתי להתמיד במהלך שלוש שנים – כעובדת זוטרה במשרד קטן וחמוד. האם פירוש הדבר כי שם לא הוטרדתי מינית? אז ככה: במשרד זה הבוסים שלי מעולם לא ניסו לאנוס אותי, גם לא איימו בפיטורין במקרה ולא אסכים לקיים יחסי מין, ובמרקים ששלחו ידיים תמיד הפסיקו מיד מפני שביקשתי להפסיק. הפסיקו אחד ולתמיד? מה פתאום? הפסיקו מיד ורק מפני שביקשתי להפסיק! יחד עם זאת, הם היו ועודנם אנשים נחמדים. יצוין

לזכותם כי משכורתי במשרד זה שולמה תמיד במועד ובמלואה ואף קיבלתי בונוסים ומתנות לחגים כמו כל שאר עובדי החברה. יתר על כן, פעמיים אף ניתנה לי הלוואה ללא ריבית ובתנאי החזר נוחים כשנזקקתי לכסות חסרים בתשלומי שכר הלימוד. לאחר מתן כל אחת מן ההלוואות אומנם רמז לי אחד הבוסים כי עליי “לגמול” על טוב ליבו באמצעות “ערב אחד” של בילוי משותף, אך נכון כי מעולם לא הציג זאת כתנאי ועצם העובדה כי סירבתי לא הביא לפיטוריי, לפיחות במשכורתי או להרעה בתנאי עבודתי.

אז מה, גב’ זילברשץ, מה דעתך: הוטרדתי מינית או לא?

בושה וחרפה לחברה שלנו, אך אני הערכתי את מקום העבודה ההוא עד מאוד. בהשוואה לכל שאר המקומות בהם עבדתי, הוויתי שם “הטרדת מחמד” בלבד והייתי לכן מאוד שמחה.

ולבסוף, ברצוני לומר כי השתמשתי במספר פרסומיה של גב’ זילברשץ בכתיבה של עבודת מסטר שלי שעומדת לפני הגשה. אני רואה כעת מחובתי המוסרית לערוך העבודה מחדש על מנת להימנע מהפניות לדברים פרי עתה ובכלל זה גם מאזכור שמה ברשימת המקורות. אני מודעת לבעייתיות שבהחלטה שלי אבל כאות הזדהות עם קורבנות פשע מיני מכל סוג שהוא ולנוכח דעותיה הפוגעניות של גב’ זילברשץ כמייצגת הממסד האקדמי הישראלי, תהיה זאת מחאתי ה”קטנה”.