דרליו ג’ספרסן היתה ברמנית מצטיינת בקזינו בעיר רינו, נבדה (ארה”ב), במשך עשרים שנה. על כך אין חולק. השבחים שחלקו לה לקוחותיה במשך כל השנים מעוררים את הסקרנות לנסוע לרינו ולחזות בנפלאות השירות שהגישה. וגם קינאה. כל אותן שנים המליץ הקזינו לעובדותיו שתתאפרנה, ואולם לא כפה אותן לעשות כן. דרלין ניסתה, אבל הרגישה שעורה מגרד, וכן שאינה חשה בנוח עם צבעים על פניה. יתירה מכך, היא חשה מושפלת מן הצורך להצטבע, והרגישה שכשהיא מכוסה צבע היא מתקשה לרכוש כבוד ויחס רציני מצד הלקוחות. במיוחד התקשתה להתמודד עם לקוחות שיכורים ונוטים לאלימות. לכן ויתרה על הצבעים ונשארה ברמנית מצטיינת, חביבת הקהל.

עד אשר החליטן בעלי הקזינו להתייעל, שכרו חברת ייעוץ, ועל פי עצותיה המקצועיות החליטו לחייב את כל עובדות הבאר ללכת עם שיער פזור, לכסות את ציפורניהן בלאק, ולהתאפר, לרבות צבע בסיס, סומק, אודם ומסקרה. במקביל, על גברים נאסר לגדל את שערם מעבר לצווארון החולצה, לשים לאק, או להתאפר. מקץ שלושים יום, כאשר דרלין לא צייתה לכללים החדשים ולא התאפרה, היא פוטרה.

על פי כללי המשפט האמריקאי, דרלין תבעה את מעבידיה בטענה כי הופלתה מינית לעומת עמיתיה הגברים. טענתה היתה כי אלמלא היתה אישה לא היתה זוכה ביחס בו זכתה, ולא היתה מאבדת את מקום עבודתה.

בהחלטה מדצמבר 2004, בית המשפט הפדרלי (של האיזור התשיעי) מצא כי דרלין לא הופלתה על בסיס מין, כיוון שגם על עמיתיה הגברים הוטלו מטלות, אף אם שונות. בית המשפט קבע שדרלין לא הביאה ראיות לכך שהחובה להתאפר, אשר הוטלה על הנשים עובדות הקזינו, מטילה על נשים נטל (במושגים של זמן וכסף) שהוא כבד יותר מן הנטל שמטיל האיסור להתאפר, שהוטל על הגברים עובדי הקזינו. כיוון שכך, לא ניתן להוכיח הפליה על בסיס מין, והפיטורים, לכן, תקפים.

ניתן היה לחשוב שהמשפט האמריקאי חסר תקנה, אלמלא העמדה המשפטית השפויה, הצלולה שהביע/ה שופט/ת המיעוט (פסק הדין נוקב רק בשם המשפחה, Thomas, ואינו מאפשר לזהות את מין השופט/ת). וכך פותחת דעת המיעוט:

“ראשית, הקזינו פיטר את גב’ ג’ספרסון בגלל שלא קיבלה את תכתיב המעסיק להתאים את הופעתה לסטראוטיפ מיני; תכתיב זה מהווה אפליה על פי חוק, והוא לכן פסול ואסור. שנית, ג’ספרסון העלתה טענה משפטית חזקה, שדרישת המעסיק הטילה על נשים לא רק נטלים מפלים במובן של הוצאות כספיות יקרות והשקעת זמן, אלא גם נטלים אסורים בהקשר של חובת ציות לסטראוטיפים מיניים מיושנים”.

עמדת המיעוט בהירה, פשוטה, ומובנת מאליה. שכל ישר. ראשית, מובן מאליו שהדרישה הפוזיטיבית לקנות תכשירי איפור ולמרוח אותם על הפנים שונה בתכלית מן הדרישה שלא לעשות כן. ושנית, חשוב מכך, דרישת הקזינו מנשים לקבל על עצמן דימויים סטראוטיפיים של “נשיות”, ועל הגברים לא לחרוג מן הדימויים הסטראוטיפיים של “גבריות” משקפת, מחזקת, מגבה ומנציחה סטראוטיפים מיניים; בכך היא, כמובן, תורמת לקיבוע דימויים מיניים סטראוטיפיים, המכילים גם אפליה לרעה של נשים. טיעון זה כל כך מובן מאליו, עד שקשה להאמין שניתן היה להכריע אחרת. אבל ניתן היה. עובדה. כשבית משפט רוצה להתיר לקזינו לחייב את עובדותיו להצטבע באיפור – הוא יכול לקבוע שלא הוכח שקניית איפור יקרה יותר מאי קנייתו. ככה זה. עתה נותר רק לקוות שבית המשפט העליון יחליט לבחון החלטה זו, ויאמר את המובן מאליו: שכאשר מעסיק מחייב עובדת להתאפר, כדי ששתאים לסטראוטיפ של נשיות, הוא מפלה אותה לרעה. יש לקוות שבמשפט הישראלי ניתן להגיע לתוצאה זו גם דרך הקביעה כי חיוב כזה פוגע בכבוד האדם של העובדת אשר מרגישה מושפלת כאשר היא נאלצת לעטות על פניה צבעים בעל כרחה.

(Darlene Jesperson v. Harrah’s Operation Company, Inc., 392 F 3d 1076 (9^th Cir. 2004))