המאמר מציין מלאת עשור לחוק הישראלי למניעת הטרדה מינית, ועורך לו ״חשבון־נפש”. הוא מורכב משני חלקים: הראשון מציג את מניעי החקיקה ואת מטרותיה העיקריות; והשני סוקר את מידת הגשמתה של כל אחת מן המטרות, בוחן את הסיבות להצלחה או לכישלון בהגשמה, ובודק את התאמת הכלים החקיקתיים למטרה החברתית־ המשפטית.
מניעי החקיקה ומטרותיה מוצגים בחלקו הראשון של המאמר בהתבסס על נוסח החוק ועל היכרות אישית עם הליך החקיקה. מניעי החקיקה היו קיומה של הטרדה מינית בחברה הישראלית, מצד אחד, והעדר מוחלט כמעט של מודעות
ציבורית לתופעה ולנזקיה, מן הצד האחר. מטרתה הראשונה של החקיקה הייתה העלאת המודעות לעצם קיומה של תופעת ההטרדה המינית, למשמעויותיה (תוך קישורה לשאר סוגי האלימות והאפליה נגד נשים) ולפגיעתה בכבוד האדם בכלל ובכבוד חוה בפרט. מטרתה העיקרית של החקיקה הייתה מניעת הטרדה מינית – החוק נועד להשיג מטרה זו בעזרת הגדרה מפורטת של ההתנהגויות האסורות, הפללתן (כמסר מרתיע ורציני), קביעת פיצוי ללא הוכחת נזק שקורבן
הטרדה יכול לגבות מן המטריד, והטלת אחריות על מעבידים לעשות כל אשר ביכולתם למנוע הטרדה מינית והתנכלות בגינה במקום העבודה. מטרותיו הנוספות של החוק הן עידוד נשים (וגם גברים) להגיש תלונות על הטרדות מיניות; העצמת נשים באמצעות הקביעה המשפטית המפורשת כי אמירת ״לא” שלהן היא שהופכת המשך התנהגות מינית ל”מטרידה” ולאסורה על־פי חוק; איתות למערכת המשפט כי המחוקק מבקש, בשם החברה הישראלית, נקיטת יחס רציני ונחרץ כלפי תופעת ההטרדה המינית על גילוייה השונים.
המסקנות העולות מן הדיון בחלקו השני של המאמר הן כי בפתח העשור השני לקיומו של החוק למניעת הטרדה מינית מתחולל בישראל מהפך תודעתי סביב נושא ההטרדה המינית. מהפך זה מתחולל, בין היתר, בזכות הבשלות הציבורית, בזכות בתי־המשפט שנטלו על עצמם להוציא את החוק מן הכוח אל הפועל, ובזכות התקשורת שהעלתה את הנושא לסדר־היום הציבורי. עם זאת, כדי שהתהליך החברתי־המשפטי יוכל להתקדם ולהשיג את מטרותיו, יש לפעול בתקיפות ליישום החוק במקומות העבודה, להביא לידיעת הציבור את ההגדרות של ההתנהגויות האסורות על־פי חוק, ולהבהיר את הקשר בינן לבין הפגיעה בכבוד האדם; יש להעצים נשים ולעודדן לזהות את רצונותיהן ולבטאם; ויש לבחון מחדש את האופן שבו החוק מאפשר לנשים לבחור בין הליך פלילי, הליך אזרחי וכזה המסתמך על דיני העבודה, ולהעשיר את הספרות המקצועית בתחום.