נקודת המוצא של המאמר היא השימוש הנרחב שהימין הרדיקלי במדינות ליברליות עושה בערך החירות. כתשתית לדיון המאמר מציג (בפתח חלקו הראשון) את ההבחנה בין חירות ליברלית לחירות טוטליטרית (יעקב טלמון) ואת ההבחנה בין חירות חיובית לחירות שלילית (ישעיהו ברלין). עוד הוא מציג את גזירתה של הגישה הרב-תרבותית מהשקפת-העולם הליברלית (ויל קימליקה). על-סמך קריאה טקסטואלית מדוקדקת של שלושה מקרי-מבחן, המאמר מציע (ביתרת חלקו הראשון) כי החירות שבשמה הימין הרדיקלי נשבע ואשר על הגשמתה הוא נלחם היא טוטליטרית, ולא ליברלית, ואינה מחויבת לשוויון אוניוורסלי. מקרי-המבחן שהמאמר מנתח הם נרטיבים העוסקים בסלידה מן האיחוד האירופי (צרפת), בחרדה מפני האסלאם (הולנד) ובשלילת זכויותיהם המגדריות של נשים ולהטב”ק בשם חופש הדת (ארצות-הברית). המאמר מראה כיצד השיח של הימין הרדיקלי משלב רטוריקה של חירות חיובית עם כזו של חירות שלילית, באופן המטעה רבים ומשכנעם להאמין כי החירות שימין זה מקדם היא ליברלית ולכן לגיטימית בעולם הדמוקרטיות הליברליות.
לנוכח השחתה זו של שיח החירות הליברלי, המאמר מציע (בחלקו השני) לפתח, כתחליף, את שיח כבוד האדם. ההבחנה המוצעת בין כבוד סגולי (human dignity) לבין כבוד-מחיה (respect) מאפשרת לנתח כל סוגיה חברתית ותרבותית (כגון קונפליקטים סביב רב-תרבותיות) בעזרת מהלך חשיבה דו-שלבי. השלב הראשון בודק אם אחת העמדות הניצות פוגעת בכבודו הסגולי של האדם; פגיעה כזו מחייבת דחייה של העמדה הפוגענית. השלב השני שוקל אלה כנגד אלה שיקולים מתחום כבוד-המחיה, במטרה להגן על מירב כבוד-המחיה של מירב האנשים. צורת ניתוח זו מחייבת הסתגלות, אך נמנעת מן המלכודות שטמן הימין הקיצוני בשדה שיח החירות.