בעשור השישי לקיומה, בראשית המאה הציונית השנייה, החברה הישראלית מוטרדת מערכיה. רבים בישראל עוסקים בזיהוי ערכינו, בחינתם, ביקורתם, דאגה למעמדם וקינה על אבדנם. במציאות חברתית ואידאולוגית שסועה ומקוטבת – רבים פונים אל החוק, שתפקידו לבטא, להגדיר ולכונן ערכי יסוד בסיסיים שעל כלל המיגזרים להתלכד סביבם. ואכן, דומה שגם בעיתות מבוכה ובלבול המשפט הישראלי משתדל לשמש מיגדלור ערכי המתנשא מעל לסערות העזות הפוקדות את החברה הישראלית, ולשדר עמדות ערכיות יציבות ומאחדות. בלבו של מאמץ זה קבוע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהתקבל על ידי הקהילה המשפטית והובנה על ידיה כמגילת זכויות האדם הישראלית. חוק היסוד קבע בראשית שנות התשעים של המאה העשרים כי כבוד האדם הוא ערך הליבה של מדינת ישראל ושיטת המשפט שלה. החירות צורפה אל הכבוד כערך תומך ומשלים. לעומת זאת, המילה שוויון אינה מופיעה בחוק היסוד, כיוון שבעת חקיקתו לא התגבשה בקרב הרשות המחוקקת הסכמה ביחס למעמדה המשפטי של הזכות לשוויון. במהלך השנים, הרשות השופטת בישראל (בעידוד חלק מן האקדמיה המשפטית) קראה את הזכות לשוויון (או חלקים ממנה) אל תוך חוק היסוד וערך כבוד האדם שבלבו, בטענה שבהקשרים שונים אין משמעות להגנה על כבוד האדם ללא הבטחת שוויונו. כך זכה השוויון להכרה חלקית, מקומית, כשהוא חוסה תחת כנפיו של ערך כבוד האדם. יש בישראל מי שמברכים על הכינון השיפוטי של הזכות לשוויון בתוך כבוד האדם וחוק היסוד, ומצרים על תחולתה החלקית והמקוטעת של פרשנות זו. לעומתם יש מי שמבקרים את הגישה השיפוטית כ”אקטיביסטית” ומרחיבה יתר על המידה, ומבקשים להבחין בין הכבוד מחד גיסא והשוויון מאידך גיסא.
במקומות אחרים ניתחתי בפרוטרוט את משמעויותיו השונות של הכבוד כמושג וכערך יסוד בחברה ובמשפט בישראל. רשימה זו יוצאת דווקא ממושג השוויון במגמה לדון ביחסים בינו ובין כבוד האדם והחירות. הכוונה היא לבחון מכוון נוסף את המצוי והרצוי בעמדותיו הערכיות של המשפט הישראלי, ולזהות כוונים בהם אפשרי להרחיב ולהעמיק את השימוש בכלים הערכיים שחוק היסוד מכונן ומעמיד לרשותנו. הטענה המוצגת כאן היא כי באמרנו “שוויון” (בחיי היום יום וביתר שאת בעולם המשפט) אנו (כעקבות תרבות המערב הליברלית) מתכוונים לרוב ל”זכותו של כל פרט לשוויון החירות (השלילית) על פי המבחן האריסטוטלי“. לעומת זאת, “כבוד האדם” של חוק היסוד הוא בראש ובראשונה “כבודו הסגולי של האדם (dignity) שכל בני האנוש שותפים שווים בו והוא טבוע בכל פרט במידה שווה”, כלומר זהו “שוויון כבודו הסגולי (dignity) של האדם“. לכן, השימוש הרגיל והמשפטי במושג השוויון קשור בזכות לשוויון החירות (השלילית) ובנוסחת השוויון האריסטוטלית, בעוד השימוש בכבוד האדם קשור בשוויון הכבוד האנושי הסגולי (dignity).
רשימה זו מראה כי שוויון החירות (השלילית) ונוסחת השוויון האריסטוטלית שניהם רעיונות בעלי נטיה שמרנית מבחינה חברתית; הם אינם מקדמים – או אף מאפשרים – ביקורת יסודית של המציאות החברתית הנוהגת או חשיפת סוגי האפליה העמוקים שעליהן היא מושתתת ושאותם היא מכוננת ומקבעת. שניהם מנציחים את חלוקת המשאבים והכוח הנוהגת בחברה ומאפשרים רק לזהות ולתקן טעויות ועוולות מקומיות במסגרת הסטטוס קוו השליט הנתפס כמובן מאליו. לעומת זאת, נקודת המבט של שוויון כבודו הסגולי של האדם מאפשרת להתעלות מעל למובן מאליו של המציאות החברתית הנוהגת, לזהות סוגים של אפליה (לרבות מיגדרית, אתנית, מעמדית) אשר טבועים בסדר הקיים ואף לפעול נגדם. נקודת מבט זו אינה שבויה בחלוקת אנשים לקטגוריות מבדילות ומפלות, ודווקא היא מקדשת את שוויון חירותם (גם זו החיובית) להתפתח כבני אדם כדי לממש ולמצות את הפוטנציאל האנושי הטמון בכולם. לכן המסגרת הערכית המקופלת במושג השוויון – כפי שנהוג להשתמש בו – מועילה הרבה פחות למאבק באפליה השיטתית לסוגיה מאשר המסגרת הערכית המקופלת בערך כבוד האדם הסגולי שבלב חוק היסוד. למעשה, מושג כבוד האדם הסגולי מכיל את סוג השוויון שיש בכוחו להועיל באמת למאבק באפליה המערכתית למיניה, כמו גם חירות בעלת משמעות ערכית הומניסטית. לפיכך הבחירה הישראלית בכבוד האדם הסגולי פותחת פתח לעשיה משפטית וחברתית מתקנת ומתקדמת. זהו פוטנציאל רב חשיבות שיש להעצים את מימושו על ידי פרשנות מדוייקת של כבוד האדם והשוויון והחירות הנגזרים ומתחייבים ממנו.
לאחר התייחסות קצרה לבעייתיות הטבועה במושג השוויון (פרק ב’), אפתח בהצגת נוסחת השוויון האריסטוטלית (בפרק ג’) ותפיסת שוויון החירות הליברלית (בפרק ד’), תוך הדגשת נטייתם של שני הרעיונות הללו לשמרנות חברתית. לאחר מכן אציג (בפרק ה’) את שוויון הכבוד הסגולי (וכבוד המחיה) תוך הדגשת הפוטנציאל הרפורמטורי הגלום בהשקפת עולם זו. הטיעון כולו מעודד שימוש בחוק היסוד ובכבוד האדם הקבוע בליבו ביתר שאת למאבק בסוגים שונים של אפליה מושרשת.