בהצגה המצויינת שמעלה תאטרון החאן הירושלמי, המצליחים, מסבה משפחה ישראלית יהודית לשולחן הסדר. הם הדורים במיטב מחלצותיהם ושפתותיהם נוטפות דבש. בכיפות צחות לראשיהם, הם מברכים על המזונות, אלה את אלה, את אביהם שבשמיים. הם מנעימים זמירות, מספרים ביציאת מצריים ומיטיבים לבם בסעודה. וכל זאת על גבן של נערות זרות, חסרות אונים, הכלואות בידיהם והם מוכרים אותן, מנצלים אותן ופושעים כלפיהן ללא רחמים. כלואות בחדרים עלובים הן מאולצות להאנס שוב ושוב ושוב, שעה אחר שעה, יום אחר יום, ללא תקוה. בעבור בצע כסף של שוביהן. באטימות לב מוחלטת.
ההצגה הזו היא אנחנו.
חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כאילו הוא עצמו כלוא בחדר מעופש, ומדי שעה נפתחת הדלת ונכנס "קליינט" המשלשל את מכנסיו ואונס אותו כרצונו. עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. כאילו הוא עצמו מורעב, מוכה, נדחק לצרוך סמים מסוכנים. משולל כל פרטיות, שליטה בחייו, הגדרה עצמית וכבוד אנושי מינימליים. כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא עצמו כלוא ב"מצריים" – הוא ולא מלאך ולא שרף. הוא ולא אישה אנונימית זרה כלשהי, חסרת פנים, זהות, ערך. הוא. ממש ממש הוא. כל אדם חייב להדיר רגליו מבתי הבושת הללו, להמנע מפרסומם בעבור בצע כסף, ולזעוק חמס עד שיחדלו הרשויות – שהן נציגותינו במסגרת הדמוקרטיה הישראלית – לזלזל ולחטוא בזילות חיי אדם. עד אז – אין לנו רשות ולא זכות לחגוג את חג החירות, או את חג העצמאות הבא עלינו לטובה. להתהדר בכיפות ובגדי חג ולהנעים ברכות וזמירות. וגם ביום השואה עלינו לחוש בושה גדולה ועמוקה. כי דה-הומניזציה היא פשע. פשוט.
אין לי דבר מקורי להגיד בנושא זה. הכל כבר נאמר שוב ושוב. במילים ומספרים ותמונות. אבל גם לשתוק אי אפשר. חייבים פשוט לזעוק.