נגד אלון קסטיאל הוגש כתב אישום חמור, שפירט פגיעות מיניות בשש נשים. על פי הדיווח התקשורתי, הצדדים, בתיווך השופט שגיא, מנסים לדלל את סעיפי האישום כדי להגיע לכתב אישום שיהיה מוסכם על שני הצדדים. הודאה של הנאשם בכתב אישום מדולל ומוסכם תחסוך לפרקליטות את ניהול תיק הראיות, ולמתלוננות — את ייסורי ההעדה בהליך פלילי. נ', שהתלוננה על שני ניסיונות אונס של קסיטאל, גילתה שהאישומים שעליהם התלוננה דוללו מכתב האישום. זאת מפני שהשופט שגיא שכנע את הפרקליטות שלהגנה סיכוי טוב לעורר לגביהם ספק סביר שקסטיאל הוא בסך הכל "גבר נודניק".
החברמניות השובבה בהתנסחותו של השופט מאפילה על כל השאר ומחייבת התייחסות תחילה. האם באמת הגבול בין "נודניק" ובין אישום בניסיון אונס הוא כה דק ומטושטש? האם כל גבר נודניק צריך עכשיו לחרוד לחירותו, או שמא כל ניסיון אונס הוא בסך הכל נידנוד חריף במיוחד? ובכן, בהקשר של הטרדה מינית, החוק קובע במפורש את הגבול בין "נדנוד לגיטימי" לבין "נדנוד שחצה את גבול האיסור המשפטי". החוק קובע שמי שממשיך לנדנד בהצעות מיניות או בהתייחסויות מיניות חוזרות ונשנות אחרי שהראו לו שההצעות או ההתייחסויות אינן רצויות — הופך למטריד מינית. כלומר, ברגע שאמרו לך "די" ואתה ממשיך לנדנד בהצעות או התייחסויות מיניות חוזרות ונשנות — הפכת מנודניק למטרידן (זאת בן שאתה גבר או אישה, ובין שנדנדת לגבר או לאישה).
בהקשר של ניסיון אונס ההבחנה אמורה להיות ברורה עוד יותר. מי שמנסה לכפות את עצמו מינית על אישה שאינה מסכימה למגע מיני, והוא מודע לחוסר הסכמתה, חצה את הגבול וביצע ניסיון אונס. אבל כפי שההגדרה מלמדת, בבית המשפט, הספק הסביר יכול להתעורר בשני הקשרים: לגבי עצם אי הסכמתה של האישה, ולגבי מודעותו של הגבר לאי ההסכמה. אם אישה ישנה עם הגבר באותה מיטה, ובאמצע הלילה הוא ניסה לקיים איתה מגע מיני, יתכן שיהיה לתביעה קשה לשכנע את השופטים מעל לכל ספק סביר שהאישה לא הסכימה לניסיון, ו/או שהגבר היה מודע לאי הסכמתה. אם הוא ניסה לחבק ולנשק אותה, היא הדפה אותו והוא חדל — אפשר בהחלט לראות בכך ניסיון לגיטימי שאיננו פלילי. אם היא אמרה לו "די" והוא התעלם וניסה להמשיך בהבנה שהיא אינה מסכימה — סביר יותר לפרש שהוא עבר את הגבול. לא תמיד קל לבית המשפט לקבוע מה מן השניים התרחש. זאת היתה, ככל הנראה, כוונתו של השופט שגיא בדברים הסתומים שיוחסו לו.
המסקנות: 1. אישה או גבר שאינם מעוניינים במגע מיני עם מי שמנסה ליצור איתם מגע כזה צריכים להבהיר את אי הסכמתם באופן שלא ישאיר לצד השני מקום לאי הבנה. את זה צריך ללמד מגיל צעיר ולחזור ולשנן. במקביל, כשאומרים לך "לא" — הפסק מיד. 2. הגיע הזמן לתקן את פרק עבירות המין הארכאי בחוק העונשין ולהגדיר את האונס באופן שמתייחס באופן ברור להתנהגויות והנורמות המקובלות במאה ה-21, ומסביר לציבור את רציונל ההבחנה בין מותר ואסור בתחום המגע המיני. הצעת החוק למניעת כפיה מינית שחברת הכנסת מרב מיכאלי הניחה על שולחן הבית כבר בשנת 2014, מנסה לעשות בדיוק זאת, וראוי לקדמה. 3.מוטב היה שהשופט שגיא ימנע מחברמניות סרת טעם, שעלולה להתפרש כמקטינה את חומרת עבירות המין. המושג הסחבקי "נודניק" לא שייך לדיון בעבירות מין. התייחסות עניינית לקושי להוכיח מעל לכל ספק סביר את מודעותו של הנאשם לאי הסכמתה של המתלוננת היתה חוסכת עגמת נפש מיותרת.
ובנושא חשוב לא פחות. בשיחה עם הכתבת המשפטית של הארץ, רויטל חובל, קבלה נ' שבניסיון להגיע להסכם טיעון, הפרקליטות גוזלת מן המתלוננות את יומן בבית המשפט: "זה לא אמור להיות ברור מאליו שהתהליך הזה של חקירה נגדית יהיה כל כך מפחיד וטראומטי שהן מעדיפות לוותר על יומן. אני יודעת שזה מה שמניע אותן לקבל את ההסדר הזה. אנחנו מקבלים כמובן מאליו את ההפחדה של מתלוננות מפני החקירה הנגדית על ידי הסנגורים, וזה לא משהו שאמור להיות מובן מאליו וזה לא אמור להיות קלף מיקוח".
חשוב מאוד שרשויות אכיפת החוק יטו אוזן קשבת לקריאה זו. חשוב להקשיב לדבריה של נ' בראש ובראשונה כי מתלוננות על עבירות מין זכאיות ליומן בבית המשפט בלי לפחד מחקירה נגדית שתקרע אותן לגזרים ותותיר בהן צלקות וטראומות נוספות. בנוסף לכך, כשלונן המהדהד של רשויות אכיפת החוק ליישם את החוק באופן שיטע בנפגעות עבירות מין תחושת אמון ובטחון הוא שדוחף נשים לפרסם פגיעות מיניות ברשתות החברתיות במקום לפנות להליכים משפטיים.
הגל הנוכחי של שבירת קשר השתיקה, חשיפת פגיעות מיניות וגילוי זהותם של פוגעים הוא, כמובן, מבורך. הוא מעודד נשים וגברים שנפגעו מינית להפסיק להתבייש, להרגיש אשמים ולחפות בלית ברירה על מי שפגעו בהם; הוא מרתיע פוגעים פוטנציאליים מפני מימוש התנהגויות פסולות. אך לצד החיוב הרב שבו, הגל מכיל גם היבטים מדאיגים. הוא מתרחש בזירה הציבורית ללא כללי משחק המקובלים בעולם המשפט, כמו, למשל, חזקת החפות, דרישת ההוכחה, התיישנות, מידתיות, התחשבות בכלל נסיבות האירוע, וכמובן, מעל לכל — הבהרת המותר והאסור לפני שעונשים. כללים אלה מגינים על זכויות נאשמים, שגם הן, כמו זכויות נשים, שייכות לזכויות האדם, ויש להקפיד עליהן כדי לא להעניש בלי שמזהירים מראש, לפגוע באנשים לא נכונים, או לענוש בחומרה רבה מדי.
בהעדר כללי משחק המגינים על נאשמים או נילונים (מי שהתלוננו עליהם), כל עדות המושמעת בחלל הציבורי — עלולה להתפס כאמיתית, בלי שנבדקה בשום צורה; כל חוויה של פגיעה עלולה להתפרש על ידי הציבור כעבירה (גם אם היא לא מוגדרת ככזו בחוק); על כל אירוע שניתנה עליו עדות, הציבור עלול לדרוש ענישה כבדה, בלי להתחשב בנסיבות הספציפיות; אנשים עלולים להענש על התנהגויות שבצעו לפני שנים רבות, גם אם שינו מאז את דרכיהם; התנצלות והתחייבות להיטיב דרכים עלולות לא להילקח בחשבון בשלב "גזירת העונש" הציבורי.
כך, לצד הערך הרב בשבירת קשר השתיקה,מיזם #MeToo מכיל בחובו סכנות של ממש לזכויות אדם ולשיח הציבורי. סכנות אלה מעוררות באנשים ונשים רבים תחושה לא נוחה שהמיזם אינו מקדם את כבוד האדם וזכויותיו, אלא מוסרנות, פוריטניות, רתיעה ממיניות, נקמנות, עריפת ראשים, לינצ'ים וביוש. תחושה זו עלולה לגרום לרבים ורבות מאיתנו למאוס בעיסוק בהטרדות מיניות ולפתח חשדות כלפי דרישות לגיטימיות של נפגעות עבירה ונפגעיה.
הדרך היחידה למנוע את כל המוקשים הללו היא שרשויות אכיפת החוק יקשיבו קשב רב לדברי הטעם של נ', יתנערו, יקבלו אחריות על חוסר הרגישות ואוזלת היד שהפגינו עד כה, ויתקנו את דרכיהם. רק כשמערכת המשפט תדע להגן על מתלוננות ומתלוננים על פגיעות מיניות, להבטיח להם הליכים הוגנים, ולהסיר מהם את אימת "האונס השני" במשטרה ובבית המשפט — אפשר יהיה לבקש מהן להשתמש באפיקים המשפטיים ולא לרשתות החברתיות.
המאמר פורסם בעיתון הארץ ביום 25.12.2017