זו לצד זו התבשרנו שתי בשורות שמקוממות את הלב והדעת אינה סובלת: האחת, שהפסיכולוג יובל כרמי, שתקף מינית מטופלות תוך ניצול מעמדו כמטפל, נשפט לשלוש שנות מאסר ורבע; השנייה, שעוד סוהרת מעידה (בעילום שם) כי נוצלה מינית על ידי עמיתיה הסוהרים; זאת בהמשך לעדויותיהן של סוהרות שסורסרו לאסירים ונוצלו על ידיהם מינית. שתי הבשורות הקשות קשורות, כמובן, בעבירות מין של גברים בנשים. אבל יתירה מכך, שתיהן מלמדות כיצד הפטריארכיה, שלמרות השמועות המוקדמות על מותה עדיין כוחה במותניה, סוגרת שורות ומנציחה את המשך קיומה ממש מתחת לאפנו.
יובל כרמי, פסיכולוג מבוגר, טיפל בקים ארד, נערה צעירה שהגיעה אליו במצב נפשי קשה בין השאר משום פגיעה מינית שעברה. היא חשפה בפניו את מנגנון הדיסוציאציה שפיתחה בתגובה לפגיעה המינית, ואשר גורם לה להתנתק מגופה בנסיבות מיניות מסוימות. הוא ניצל את המידע האישי הזה שהיא הפקידה בידיו במסגרת הטיפול ויחסי האמון, את פער הגילים ביניהם, ומעל לכל את הכוח שהמסגרת הטיפולית מעניקה לו, כדי להשתמש בצעירה לסיפוק מאוויו המיניים, תוך שהוא משכנע אותה שהמגע המיני הוא חלק מהטיפול. אותו מטפל עשה מעשים מיניים במטופלת נוספת, שגם היא נתנה בו אמון וגם את אמונה הוא ניצל לרעה.
קים ארד טוענת שהמעשים המיניים שנעשו בה בנסיבות הללו כללו חדירות לגופה, מה שמכונן את עבירת האונס. כי חוק העונשין מגדיר באופן הברור והפשוט ביותר שמי שחודר לנרתיקה של אשה ללא הסכמתה החופשית הוא אנס ודינו עד 16 שנות מאסר. דגש על חופשית: ההסכמה צריכה להיות חופשית, אחרת זה אונס. חופשית, כלומר כזו שניתנת והובעה ללא לחץ, איומים, הונאה, מניפולציה או ניצול מרות. המתלוננת השנייה נגד כרמי העידה על מעשים מיניים ללא הסכמתה החופשית שלא כללו חדירה לגופה. מעשים כאלה מוגדרים בחוק העונשין "מעשה מגונה", ודינם עד שלוש שנות מאסר.
כרמי הורשע בראשית השנה על פי הודאתו במסגרת עסקת טיעון, ועכשיו הוטל עליו עונש של שלוש שנים ושלושה חודשים. הפרקליטות מצהירה שזוהי ענישה שקובעת סטנדרט גבוה חדש לעבירות מן הסוג הנדון. סיבה למסיבה.
איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שניצול מיני בנסיבות חמורות להזוויע מסתיים בשלוש שנות מאסר וזה נחשב הישג תקדימי?
כדי להבין את גודל הזוועה יש להרחיב את היריעה ולהביט במערכת כולה. כאמור, חוק העונשין קובע 16 שנות מאסר למי שחודר לנרתיק של אישה ללא הסכמתה החופשית. החוק מונה מספר נסיבות מחמירות, כמו אינוס בחבורה, שבהתקיימן, בית משפט רשאי להשית על אנס עד 20 שנות מאסר. אבל החוק מונה גם נסיבות מקלות: אם מבצע המעשה הוא פסיכולוג, עובד סוציאלי, כהן דת, בוס, מפקד או בעל סמכות או מרות אחר, שביצע את העבירה תוך ניצול סמכותו, החוק מתיר להעמידו לדין בעבירות אונס מופחתות, שדינן 4 שנות מאסר לפסיכולוג או לכוהן דת, ו- 3 שנות מאסר לבוס או למפקד. כן, קראתם נכון: כאשר אדם חודר לגופו של אחר ללא הסכמתו תוך ניצול יחסי אמון, תלות או מרות – החוק הישראלי רואה בזה נסיבות מקלות, ומאפשר להעמידו לדין ולהרשיעו בעבירות מופחתות. החוק, כמובן, לא קורא לזה "נסיבות מקלות", אלא קובע הוראות ייחודיות למטפלים, כהני דת ובעלי מרות שסרחו וניצלו מינית תוך ניצול מעמדם. אבל לגופו של עניין, מצבי ניצול הכוח מובנים בחוק כנסיבות מקלות, ואילו דבר החוק אמת, כך היה מכנה אותם.
לצד עבירת האונס יש עבירה המכונה "מעשה מגונה", האוסרת לבצע באדם מעשים מיניים שאינם חדירה ללא הסכמתו. העונש עליה הוא 3 שנות מאסר, אלא אם יש נסיבות מחמירות, כמו חבורה, ואז העונש חמור יותר (7 שנים). כאן, מצב של ניצול מרות או אמון אינו נחשב נסיבה מקלה – אך גם לא נסיבה מחמירה. פסיכולוג, כהן דת, בוס או מפקד המבצעים מעשה מגונה תוך ניצול כוחם המערכתי לא נחשבים כמי שביצעו את העבירה בנסיבות חמורות, ודינם יכול להיות עד שלוש שנות מאסר.
עד כאן החוק. הפרקליטות היא הקובעת כיצד להשתמש בחוק, כלומר באילו סעיפי אישום להעמיד נאשם לדין. הפרקליטות יכלה להחליט האם להעמיד את כרמי לדין בגין אונס, שכל יסודותיו התקיימו במעשה שעליו התלוננה קים ארד, או אונס מופחת (אונס בידי פסיכולוג). זה מצב לא תקין שיש שתי עבירות שיסודותיהם זהים, כשדין האחת 16 שנות מאסר ודין השניה 4. כשזה המצב, האחריות עוברת לפרקליטות, לבחור בעבירה ההולמת, שהיא עבירת האונס. אך הפרקליטות העדיפה לא לקרוא למה שנעשה לה אונס. היא העדיפה להסתפק באישום באונס בנסיבות מקלות, כלומר אונס על ידי פסיכולוג, ובמעשים מגונים. הנאשם היה להוט להסכים לאישום קל זה, וכך נחתמה עיסקת הטיעון. במקום להלחם ולשכנע את בית המשפט שמה שנעשה כאן הוא אונס מחפיר ונורא, הפרקליטות העדיפה לסגור עסקת טיעון שהיא מתוקה מדבש עבור התוקף המיני הסדרתי. ובעתיד הלא רחוק, בעוד שנתיים, תסכים ועדת שחרורים רחמנית להוציא את העבריין בחזרה לביתו ולחייו, כפי שקרה זה עתה עם התוקפן המיני הסדרתי אלון קסטיאל.
האשם הראשי בזוועה הזו הוא המחוקק. פרק עבירות המין בחוק העונשין הוא מיושן, אנכרוניסטי, לא אפקטיבי, ובודאי לא מסוגל להתמודד עם עבירות מין במאה ה-21. במקום לכתוב אותו מחדש, מחוקקים הטליאו בו טלאי על גבי טלאי עד שאי אפשר למצוא בו את הידיים ואת הרגליים. כך גם הוכנסו הנסיבות המקלות המתירות להעמיד בעלי מרות לדין בעבירות מופחתות. הצורך בכתיבתו של פרק עבירות מין חדש אינו סוד: אני שבה וקוראת לכך כבר עשרים שנה, ואינני יחידה. אך משרד המשפטים פשוט לא עושה זאת. שום שר או שרת משפטים לא הורו על כך. שום חבר או חברת כנסת לא נגעו בזה, אף שהם מניחים הצעות חוק בכל נושא תחת השמש.
האשמה השניה היא מערכת אכיפת החוק. הפרקליטות יכלה לבחור להעמיד את יובל כרמי לדין בגין אונס. לא אונס בנסיבות מקלות (כלומר אונס בידי פסיכולוג), אלא אונס: חדירה לגופה של אשה ללא הסכמתה החופשית. היא היתה צריכה לקרוא לילד בשמו, כפי שעשתה המתלוננת האמיצה, ולדרוש מבית המשפט להרשיע באונס, שנסיבותיו התקיימו. גם אם בית המשפט היה מתקשה לעכל שמה שפסיכולוג מכובד עושה במשרדו המכובד הוא אונס, צריך היה להביא בפניו עוד תיק ועוד אחד עד שילמד. רק כך משנים פסיקה, תפיסת עולם, וחברה. ההסתפקות של הפרקליטות באישום באונס מופחת ובמעשים מגונים היא בעצמה מעשה מגונה מאוד.
כל האמור כאן אינו ייחודי לא ליובל כרמי ולא לקים ארד; כך פועלת המערכת. שום דבר אינו שגגה, או היסח הדעת, או רשלנות: זו המערכת וכך היא פועלת. קשה לא לראות איך, מנקודת מבט פמיניסטית, ביקורתית, הפטריארכיה השלטת משתמשת בחוק העונשין ובהעמדה לדין כדי לגונן על תוקפנים מיניים. נכון, ההגנה היא מיטבית כשמדובר ב"מיוחסים" (שוב, אי אפשר שלא להזכר באלון קסטיאל). עבור "אחרים" ישנו הסעיף המגדיר את עבירת האינוס באופן לכאורה נאור, וקובע עונש מירבי גבוה. אך עבור מיוחסים, כלומר פטריארכים כמו כרמי, כלומר מי שנמצאים ביחסי כוח ומנצלים אותם כדי לפגוע מינית – המערכת מכילה חורים אדירים. כמו בחוקי המיסים. אי אפשר שלא לראות שהמחוקקים וראשי מערכת אכיפת החוק דואגים לתוקפנים המיניים, במיוחד המיוחסים, שעה שהם משתיקים ומפקירים את קרבנותיהם.
וכאן עולה סיפורן של הסוהרות, חלקן חיילות בשירות חובה, שככל הנראה נפלו קרבן לתקיפה מינית שיטתית של סוהרים ושל אסירים. סוהרות שעמיתיהן סרבו לראות כיצד מנצלים אותן, והאשימו אותן ב"הרס משפחות". שמפקדיהן לעגו לתלונותיהן והשאירו אותן במקומות שבהם התעללו בהן מינית. שעדויותיהן הושתקו והועלמו. גם כאן, אלה לא פרטים רקובים כאלה או אחרים – זוהי המערכת. זוהי הפטריארכיה שמבהירה שהיא חיה ובועטת ולא הולכת לשום מקום. הסוהרים שהטרידו את הסוהרות וסרסרו בהן לא ראו בהן בני אדם בעלי כבוד סגולי; הם גם לא ראו בהן עמיתות למקצוע; הם אפילו לא ראו בהן אחיות ללאום. הם ראו בהן חפצים מיניים שבאמצעותם הם יכולים להביע את גבריותם ולהעצימה. לצאת גבר גבר. הסולידריות המגדרית שלהם עם כלל הגברים, אף שהם אסירים, אף שהם אסירים בטחוניים, גברה על היחס האנושי והמקצועי לסוהרות. יותר חשוב להם לבצר את הגבול בין גבר לחפץ מיני מאשר כל דבר אחר. כך משמרים את הפטריארכיה ומחזקים אותה.
המאבק הפמיניסטי בישראל הניב בעבר תוצאות חשובות. אך הדרך עוד ארוכה. מי שמתכוונות ומתכוונים להצביע בבחירות הקרובות צריכות לדרוש מן המתחרים על קולותיהן לכתוב מחדש את עבירות המין בישראל. הביקורת הציבורית צריכה להרתיע את הפרקליטות משימוש בחורים לשם "הצלת" תוקפנים מיניים מן החוק. והכי חשוב, כמובן, מערכת החינוך מוכרחה לא רק ללמד פמיניזם, אלא לחנך צעירות וצעירים על כבוד אדם וחוה. קשה להאמין שמשהו מהדברים הללו יקרה בעתיד הנראה לעין. לכן, מה שנשאר, שכל אחת ואחד מאתנו יעשו מה שאפשר. למשל, פסיכולוגים יכולים להשמיע קול. וכך גם הורים.