לפני שאתם ממשיכים בקריאת המאמר עיצרו רגע לחשוב: כמה  מכם יודעים שעבדאל-פתאח אל-שריף הוא שמו של הפלסטיני שנורה למוות על ידי אלאור אזריה לאחר שתקף חיילים ישראלים בחברון בסכין? ולאחר שגילינו את שמו: מה עוד אתם יודעים עליו?

לאחר שקראתי על בעיות הקשב והריכוז של אלאור אזריה, החייל הנאשם בהריגה, נפל לי האסימון שבעצם אינני יודעת דבר על קרבנו; על האדם שאת חייו נטל באותו רגע מר ונמהר, ובשל כך, לכאורה, רועשת הארץ. אינני יודעת מה שמו של ההרוג הפלסטיני, מניין בא, מה עשה לפני שהחליט לתקוף חיילים עם סכין, מה היו תנאי חייו, מה גרם לו להחליט על מבצע ההתאבדות בו בחר. אינני יודעת איך נראה: מה אמרו עיניו, הבעת פניו, שערו. חיפוש ממושך באינטרנט העלה מעט מאוד: אל-פתאח אל-שריף היה בן 21 במותו, גופתו הוחזרה על ידי ישראל למשפחתו, ובהלוויתו נקראו קריאות גנאי כלפי ישראל. זהו. יותר מזה לא הצלחתי לדלות.

כשמעמידים אדם לדין על הריגתו של אחר, מכריזים שיש חשש שאחד מחברי המשפחה האנושית ביצע את הפשע הנורא מכל כלפי חבר משפחה אחר. המשפט הפלילי צריך להתמקד בנאשם ולבחון את התנהגותו. אך העניין האנושי, הציבורי, תמיד מתייחס גם לקרבן, חבר הקהילה שחייו נגדעו באיבם. בקלסתרו צריך להסתכל ולעיניו צריך להישיר מבט ולתת דין וחשבון על הטיפול במי שהביא למותו. וכשמדובר בבחור צעיר שנטל סכין והתנפל על חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש אי אפשר שלא לשאול מה גרם לו לנהוג כפי שנהג. האם היה מתוסכל עד לבלי הכיל ממותו של בן משפחה בידי חיילים ישראלים? האם איבד מקום עבודה? האם רב עם אדם קרוב והחליט למות מות גיבורים, כפי שידוע לנו על צעירים פלסטינים אחרים? האם הושפע מאידאולוגיה דתית? מי היית, עבד אל-פתאח אל-שריף, שהיריה בראשך מטלטלת את החברה הישראלית?

למרבה התדהמה, שאלה בסיסית זו אינה מתעוררת. אף עיתונאי חוקר או לא חוקר לא מצא לנכון לחקור אותה. אף עיתון או אמצעי תקשורת אחר, ממוסד או בלתי ממוסד, לא מצא לנכון לתת לנו קצה קצהו של חוט עובדתי. אנחנו – הציבור והתקשורת שלו – עסוקים עד מעבר לראש בניסיון להבין את החייל שירה באל-שריף, את העומדים מנגד שסבבו אותו, את הפוליטיקאים שהתירו את דמו, את בני משפחתו, בני עירו, בני עדתו — כולם מעניינים אותנו, חוץ מאשר קרבן ההריגה. זה שדמיו צועקים אלינו מן האדמה, והם, לכאורה, העילה להעמדה לדין.

זהו, שלכאורה. רק לכאורה. ההתעלמות המוחלטת, מקיר לקיר, מעבד אל-פתאח אל-שריף, מסגירה את הסוד הגלוי: לא דמו השפוך הוא שמסעיר אותנו, לא חייו הצעירים כל כך שנתקפדו ונגדעו באיבם. מסעירים אותנו דברים רבים: פתיחה באש בניגוד לנהלים; מידת ציותם של חיילים לפקודות; מה יגידו עלינו בעולם; וסוגיות ערכיות-פוליטיות כמו האם כל פלסטיני האוחז בסכין מאבד את הזכות לחיות. אבל עבד אל-פתאח אל-שריף עצמו לא מעניין אותנו, ומותו אינו מסעיר אותנו. בשבילנו הצעיר שאחז סכין, התנפל על חיילים (לא על אזרחים) ונהרג כשלא היה מסוכן –איננו בן אדם; הוא פשוט "המחבל" שבגלל הירי בו התרגשה עלינו המהומה הלא נעימה הזו שסופה מי ישורנו. כאילו שאחרי שתייגנו אותו כ"מחבל" – הוא אינו בן למשפחת האדם. אבל עבד אל-פתאח אל-שריף איננו "מחבל": הוא לא תקף אזרחים חפים מפשע, אלא הסתער על חיילים חמושים שנמצאים בשטח כבוש שבו הוא האזרח. אבל אנחנו לא מדקדקים בהבחנות דקות אלה. בשיח שלנו שמו "מחבל", והוא "נוטרל", ו"חוסל". שום זכר לאנושיותו.

מבחן ההיפוך אומר הכל: אילו קרבנו של משפט הריגה מתוקשר היה יהודי ששכב פצוע וחסר ישע, לאחר שניסה לדקור חיילים של צבא כלשהו בעולם — הן היינו יודעים כל תג ותו על חלומותיו שנגדעו, ומזילים דמעה עם אמו וחברתו שעולמן חרב עליהן.

הססמא החזקה ביותר המטלטלת כיום את ארצות הברית היא black lives matter: "חיי שחורים נחשבים". הססמא זועקת שבפועל חיי שחורים אינם נחשבים. שגם שחורים הם בני משפחת האדם; ערך האדם שלהם הוא כשל כל אדם; כבודם הסגולי מוחלט; יש להם זכויות אדם זהות לאלה של כל בני אנוש; חייהם צריכים להחשב. זו הססמא שיש לאמץ בימים קשים אלה גם בישראל: Arab lives matter: "חיי ערבים נחשבים". הם בני אדם לכל דבר ועניין.

יש להזהר שלא לומר, חלילה ,"חיי ערבים נחשבים כמו אלה של יהודים", כי יהודים אינם אמת המידה לאנושיות; האנושיות היא אוניברסלית בכולנו. ולמה "ערבים" ולא "פלסטינים"? כי בואו נודה באמת: הסורים, העיראקים ושאר הערבים אינם זוכים מאיתנו ליחס אחר. כשמשטריהם הדכאניים רצחניים אנחנו בעיקר שואלים את עצמנו אם זה טוב ליהודים. גם לגביהם אנחנו זקוקים לתזכורת שהם בני אדם. גם לגביהם זה היה צריך להיות מובן מאליו במדינת ישראל היהודית הדמוקרטית שחוק היסוד שלה קובע את כבוד האדם וחירותו כערך הליבה — אבל זה לא.

אין לדעת איך יסתיים משפטו של אליאור אזריה, אבל השיח הציבורי סביבו מעיד כאלף עדים שבמדינת ישראל בשנת 2016 חיי ערבים אינם נחשבים. ומכאן צריך להתחיל את התיקון.